במצעדי אופנה, הדוגמנים מראים לא רק את החלק הפרונטאלי, אלא גם את הגב ומתחת לו- התחת, או בשפה יותר מעודנת - האחוריים. אילו תל אביב במצעד כזה, האחוריים שלה היו רחוקות מלהיות מושכות. מאחורי הזוהר, התיק-תק ללא הפסקה, יש לא רק פינות עזובות אלא גם חזיתות מוזנחות, ראויות לטיפול נמרץ.
בבואי לתל אביב, אינני רואה עצמי ''אורח לרגע''. חייתי בעיר הזאת ובקרבתה חיים תוססים מאוד ואני מכיר אותה היטב, לא רק מן הנוסטלגיה כאשר כיכר דיזנגוף הייתה למטה, אלא גם במציאות העכשווית, בביקוריי התכופים בה. משום כך אינני בחזקת ''רואה כול פגע''. גם הקדשתי לה ולאירועים שונים בה, מאמרים קצרים וארוכים, וברשימה זאת אכן אינני מתכוון להמליך אותה כעיר למופת. גם ירושלים,כפי שסיפרתי, לא נמנית עם משוש חיי. להיפך. תל אביב היא, ללא עוררין, ראויה לכתר של עיר כייפית, צרוף של ספונטניות ושל שווק מאורגן למופת. מכאן שלא באתי לגלות את ''בגדי המלך החדשים'' אלא לומר שבגדי המלך, הם אכן אדרת ראויה, צבעונית מאוד, אבל הישבן חשוף, ואם הוא לא חשוף לגמרי, יש בו חלקים לא ארוטיים כלל. ואלה לא האחוריים של תינוק, שגם אם הם מלוכלכים יש בהם משהו, ואם תצבטו אותם תופיע איזו גומת חן ורדרדה.
רבות נעשה לשיפור פני העיר, בטיפוח ריאות ירוקות, כמו טיילת הירקון והפרקים, בהרחבת נתיביה, כמו שדרות רוטשילד, שהיא שוב שכיית חמדה, בהפיכת רחוב קפלן לשדרה רחבה ואבן גבירול לבולבאר ממש. באזור נווה צדק ובשכונות הוותיקות של העיר העברית הראשונה בת ה-100 נעשה רבות לשיפור החזות והפעילות המבורכת. חלק מן הטיפול הוא שיחזור ושימור מבנים היסטוריים, חג לעיניים. זאת עיר גדושה באירועי תרבות, אמנות, בידור ומסופקני אם יש כדוגמתה בעולם - יחסית לגודלה ולגודל המדינה- וודאי שלא. אביא כאן פרסום של אגף שיפור העיר באתר של העיר תל אביב, ככתבו וכלשונו:
בימים אלה כיף להבחין במהפך האדיר אשר התחולל בשנים האחרונות ברחבי העיר תל-אביב-יפו, במהלכן התבצע פיתוח של כ- 1,600 דונם שטחים ירוקים ציבוריים, המהווים כרבע מכלל השטחים הירוקים באחזקת האגף לשיפור פני העיר, בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים. האגף לשיפור פני העיר שם לו למטרה לטפח עיר בעלת חזות מסודרת, מעוצבת, נאה במראה, המעניקה לתושביה תחושת שייכות, נוחות, רווחה ואיכות חיים גבוהה יותר. מטרה זו מושגת באמצעות תכנון ופיתוח שטחים ירוקים בעיר ואחזקה שוטפת לשמירה על הקיים, פינוי פסולת בנין מרחבי העיר במאות קוב לשנה לאתרי שפיכה מורשים, הקמת עשרות חורשות זמניות בשטחי בור ובמגרשים שהיו מלאים בפסולת בנין, התקנה ואחזקת אלפי פריטי ריהוט רחוב וגן (ספסלים, אשפתונים, פרגולות, עמודי חסימה), שדרוג גנים וותיקים (הוספת שבילים, תאורה, צמחיה ומתקני משחק), התקנת שלטי שמות רחובות ומספור בתים, גידור איי תנועה, שתילת צמחיה עונתית, טיפול בפינות משחק, מזרקות ופסלים, תוך שילוב נציגי התושבים בתכנון השטחים הציבוריים הפתוחים לרווחתם וטיפול באלפי פניות ציבור והודעות מוקד מידי שנה.
אמת ונכון. תל אביב היא מטרופולין. יש לה חלון ראווה, והוא יפה ומרשים ופה ושם גם הדור. אבל כמה מטרים, או סנטימטרים, מן הזוהר, (כמו בחלקים רבים בבנגקוק, הרחוקה והקסומה), מציצה לה בעזות מצח, ההזנחה המופקרת, הבלויה, הדהויה, המזוהמת, הדוחה. המדהים הוא שלא רק העירייה, אֵם כול היוזמות והעשייה וגם המחדלים, משלימה עם ה''שלוך'' הזה, אלא גם דור המחר, הצעירים, הלא אכפתניקים שתורמים את חלקם המלא, פלוס, למצב. ומדהים יותר- גם הוותיקים שהכירו עיר אחרת, צנועה יותר אך נעימה יותר למראה, יש להם ק''ן טעמים להסביר את העזובה, את הלכלוך, את הריקבון מאחוריי הפסאדות המושכות.
אם תשאל את התל אביבים השרופים, אלה יענו לך במשיכת כתף, במענה שנע בין התשובה לרשע לזו של התם, שכן אני לא בחזקת ש''אינו יודע לשאול''. התשובה, יאמרו לך בחמלה, מאוד מורכבת, ובכל מקרה מן המעט שיאמרו לך, בבחינת ''זר לא יבין זאת'', הוא שזהו המצב, וטוב שהוא כך, ואין לדחוק את הקץ. זאת היא תל אביב, על כל מה שיש בה ושעוד יהיה בה. הרושם שלי הוא שזאת חבורה שרחוב שיינקין הוא הקרדו שלה. כמו הכותל לירושלמי אדוק. שיינקין, למי שלא מכיר אותה, היא כלאיים של סמלים בוהמיים, בתי קפה, משובצים פה ושם ב''גלנטריות'' – חנויות סדקית שהובאו על ידי העולים מ
פולין באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת. גם בי היא מעוררת נוסטאלגיה לעיירתי
זדונסקה-וולה שבמרכז פולין, בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אחר יאמר לך שבערים אחרות המצב גרוע לאין ערוך. ובכלל, עיר אינה בית מרקחת. כאילו שעיר, מטבעה חייבת שיהיו בה סימני ריקבון וטחב, אף שהיא בעצם בתחילתה של צמיחה, נביטה ופריחה. משל הקביעה של סוציולוגים שחבלי כביסה שתלויים מעל לחבלים שעל הבתים הם סימן של חיים, של פעילות, של ניקיון- אם תרצו. אני מסכים עם קביעה זאת. אני לא מדבר על כבסים תלויים למעלה. אני מדבר על קירות דהויים, למטה, מתפוררים, משדרים עזובה, אדישות לסביבה וחוסר אכפתיות. כאילו מדובר היה במחלת הפסוריאזיס, שאין לה תקנה, ובניגוד לאנשים שסובלים ממנה אי אפשר להביא אותה לים המלח לטיפול זמני.
כאשר סיפרתי למכרי שאני מתכוון לכתוב מאמר בנושא, הם נעלבו עד עומק הנפש. גם מעצם ה''השמצה'', וגם מן העבודה שאני חדש בעיר וזה לא ''פייר''. דווקא מכיוון שאני תושב העיר, זה יותר ''פייר'' מאשר אילו הייתי כותב זאת כירושלמי. על ירושלים כתבתי הרבה, ולא בשבחה, ולא שמעתי שמישהו נעלב. הא לכם לוקאל פטריוטיזם בכרך המטרופוליטאני.
ק''ן טעמים ובני דודם
לא ערכתי מחקר,לא אספתי נתונים, לא ראיינתי פסיכולוגים חברתיים או מומחים אורבאניים ובוניי ערים. פשוט הסתובבתי קצת בלב ליבה של העיר. כאשר מגדל ''לב העיר'' ממערב והיכל הבימה הקולוסאלית, שבבנייה, ממזרח. הסתובבתי פעם, פעמיים, כדי להתרשם והחלטתי לכתוב, נכון יותר לקחת את המצלמה. הרי רוב מאמריי אינן מסות, דיסרטציות מלומדות ותחקירי עומק ורוחב. הם רשמים, רישומים. אלה דברים שהעין רואה, שהאוזן שומעת שהאף מריח. ואני לא רוצה לדחות רשימה כזאת בראש וראשונה מן הטעם הפשוט שבעוד זמן מה אתרגל לזה כפי שהתרגלו מאות אלפים וותיקים בעיר. זה גם מענה לנ''ל שלא ראו בכך הגינות.
אז כדי לשמש לפה לסנגורי המצב, אפרט כאן כמה מן הנימוקים. קשה להכריח את בעליי הבתים להשקיע בשיפור החזות, בייחוד את אלה, והם כבר מעטים, שהשכירו את דירותיהם בדמי מפתח. יש ביקוש גם במצב הקיים אז מדוע להשקיע. הדיירים, רובם שכרו את הדירות ולא אכפת להם. מזג האוויר הלח והמהביל בקיץ גורם לבלאי של החומרים. הציבור הישראלי לא חונך לאסטטיקה. נציגי התושבים בעירייה לא מייצגים את הרבעים ואין כתובת. גם על הנציגים אין לחץ פוליטי, שיביא אותם לפעול ביתר מרץ בתחום הזה. ואצלנו גם הפוליטיקה אינה אסטטית אז מדוע המראה של העיר שהם מייצגים יהיה אסטטי. ובכלל, הרבעים החדשים או החדשים פחות כמו רמת אביב סביבתה, או רמת החייל, הם מטופחים. טיפוח מבנים ישנים דורש כסף, כסף - הרבה כסף. אבל גם רצון ונחישות דרושים הרבה, הרבה יותר.
תל אביב היא לא העיר היחידה בעולם שמצויה על חוף הים כשהלחות היא גורם מרכזי לדהיית הצבע ולהתפוררות המלט וחומרי בנייה אחרים. היא לא היחידה שמאות אלפי כלי רכב עוברים בה. היא לא היחידה שיש בה רבבות מזגנים שמוסיפים ללחות וללכלוך. היא לא היחידה שמספר הנכנסים בה הוא פי ארבעה, חמישה וששה, מן התושבים שחיים בה. הם לא רק ''מנצלים'' את התשתית, כפי שנהוג לחשוב, הם מוסיפים לקופת העיר. דרום צרפת, דרום ספרד, דרום איטליה- כולם מצויים על חופים. דומני שבכול אזור אגן הים התיכון יש רק מקום אחד שיכול להשתוות או להתחרות עם הפן הזה של תל אביב – אתונה (אם היא עדיין נראית כפי שראיתי אותה לפני 7 שנים) שלא לדבר על הנתיב לנמל שלה - פיראוס. בכול הערים הים תיכוניות , יש פה ושם הזנחה, זמנית או מתמשכת, אבל היא בטלה בששים לעומת הטיפוח המתמיד, התחזוקה ה-maintenance שכולל בראש וראשונה צבע שצובעים את הבתים במרכזים המסחריים ואף בשכונות הסוציו אקונומיות הירודות.
בירושלים היה הייה ראש עיר ושמו טדי קולק. הוא לא רק קם מוקדם בבוקר כדי לעקוב אחר עבודת עובדי הניקיון. הוא גם נטע גינות בקטמונים. את הגינות הרסו, עקרו, ונדלים או ילדים או סתם הוזנחו. קולק לא ויתר. נטע ושתל שוב ושוב. לכו היום לקטמונים ותראו. חזות העיר היא צרוף של נחישות אבותיה ושיתוף פעולה של תושביה. ניקיון רשות הרבים היא גם עניין של מסורת והתייחסות של התושבים לרשות הזאת. האסטטיקה של הארץ שלנו הובאה מן המזרח, אירופה או אסיה, שבהם רשות הרבים הייתה הפקר או עוינת ליהודי. את ביתו פנימה, היהודי כיבד וקיים את האמירה כי ''שלושה דברים מרחיבים את דעתו של האדם: בית נאה, אישה נאה וכלים נאים''. אשר לחוץ - כל השופכין של הניקיון נשפכו החוצה - אז והיום.
זוהמה של מפעל אם תישפך לנחל, שוחרי הסביבה יקימו צעקה גדולה - לכלוך וריקבון בעיר שיתפשטו החוצה, לא מזיז להם כנראה. ככלות הכול, העיר היא לא מדבָר, לא הר ולא גיא. היא עיר שבה חיים אנשים ולא צָבי יבשה, עטלפים, הינזוב הגדול והפרפס הגמדי. מה לעשות במרכז כל ההוויה שלי עומד האדם, הפרט.
Seeing is believing - אין כמראה עיניים
מצגת: לחץ על התמונה לדפדוף
הצוואר הנטוי של לב תל אביב
צדודית חזיתית
סוכת קבע פרונטאלית
אקוודוקט לימי גשם - לתשומת לב רשות המייםכאמור, באחד הימים האחרונים, ליתר דיוק בשבת, כאותה אמירה (שאני מרבה להביא) של מבקר תיאטרון שקבע כי ''התפאורה הייתה יפה רק חבל שהשחקנים הסתירו אותה'', רציתי לראות את התפאורה נטו. צילמתי קצת תמונות לאו דווקא המכוערות. מתוכן בחרתי את אלה שמובאות להלן. כולן צולמו במתחם של מאה מטרים ריבועיים שבמרכזם בית הבימה מצד אחד ו''לב דיזנגוף'' מצד שני, נמנעתי מלצלם חזיתות ובהם שלטי זיהוי של עסקים או משרדים מסיבה ברורה.
רשימה זאת כמו רבות לפניה היא ביסודה אופטימית. אני לא רוצה לקלקל את מצב הרוח שמלווה את העיר העברית הראשונה במלאת לה מאה. ראשית, לא הייתי טורח לכתוב אך ורק כדי להשתחרר מאיזו מועקה או לתת דרור לדחף. גם זאת סיבה. אבל אני מאמין שניתן לעשות משהו, בעיקר אם הציבור ישתף פעולה. אני משער ש
רון חולדאי הוא ראש עיר טוב שעושה למען עירו. אחרת לא היו בוחרים בו מחדש. כאמור, הצגתי כאן קטע על דברים שנעשו בתחום החזות בעיר. אני גם משוכנע שאני לא צריך לתת עצות מה לעשות לשיפור חזות העיר, באותן גומחות גלויות פחות וגלויות יותר. טיפוח הבית לא רק משמש את הערך שלו אלא מעלה אותו. יש לעירייה, קרוב לוודאי, מגירה מלאה של עצות והצעות. אני בטוח שתושבים רבים ישתפו פעולה, ובעיקר בני נוער. אמנם כאן לא מדובר בניקוי פסולת בחורשות הקרן הקיימת, או בצביעת דירות של קשישים בודדים אלא במלאכה קשה ומתמדת. אך הנוער של היום מוכן למטלות אם יתנו לו דוגמה ויציבו לו מטרות ברורות. יש אומנים ויש אמנים שיתנו יד ל''מבצע'' אם ככה ייקרא. גם התושבים עצמם, שבפתחם רובצת העזובה, יעשו את שלהם. אני משער שגם יימצא משרד פרסום שיתרום את חלקו בהפצת המסר. אגב מסר. מעל לאיזה מינימרקט בתל אביב, ראיתי שלט:
אנו פתוחים גם ביום. טקסט חכם. ברוח זאת אפשר להכריז כי ''
רשות הרבים- היא שלך''.
• • •
הערת שוליים מטרופוליטאנית: ב-2.10.2008 כתבתי על ה''רכבת הקלה'' בירושלים(בשעה שלא עלה בדעתי לעזוב את העיר) והכתרתי את המאמר בכותרת ''תעלת בלאומילך בירושלים''. הצעתי להחזיר את הדיליז'נסים והגמלים. ואילו בסיום כתבה ששודרה ב''מבט, ביום ב' ה-25.5.2009, אודות תחלואי ''הרכבת הקלה'', סיכם את המצב באולפן הפרשן הכלכלי של הערוץ, עודד שחר. הוא קבע חד משמעית. ''לכסות את הכול בבטון''.
האחוריים של ''עיר לבנה''
