|
|
|
פוליטיקה כאומנות האפשרי - השגות כלליות
וספציפיות
מיכאל שרון
פוליטיקאים הם אנשי המעשה. לכן הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. למה הכוונה בכך?
פוליטיקאי זהיר בוחן את האפשרויות המסתמנות במצב נתון, ועשוי להעריך כמה מהן כבעיתיות.
כאן, בשוני מסויים מהחוקר האינטלקטואלי, השאלות הינן לא האם טענות מסוימות נכונות, דהיינו מתקרבות להלימה עם המציאות.
אלא, כיצד רצוי ביותר לפעול במרחב אפשרויות מסויים.
המציאות בפועל הינה אמנם אחת, אך מכיוון שלא ניתן בהכרתנו לדעת אותה בכל פרטיה, ורבים הגורמים הפועלים בה הנסתרים מאיתנו, הרי שהדרך להתמצאות, הינה להפיק בדמיון קבוצה היפוטתית של מציאויות אפשריות שונות.
זהו נושא שפותח בשנות הששים על ידי לוגיקנים מתימטיים דגולים - יאאקו הינטיקה מפינלנד, והפילוסוף היהודי/אמריקני המבריק סאול קריפקה.
נושא זה עוסק בלוגיקה של ''עולמות אפשריים'': כך, פנטזיית מדע בדיוני למשל, מציגה אלטרנטיבה אפשרית לעולם המוכר לנו: למשל, באותו עולם אלטרנטיבי הנבנה על ידי הדמיון, מי שחשבת שהוא אחיך, מתגלה כמכשף שוחר רע בעל כוחות מגיים, אוייבך הגדול ביותר הינו, באותו עולם אלטרנטיבי, זה התומך בך בסתר יותר מכל אדם אחר ומצילך פעם אחר פעם, והשופט ההגון חסר הפניות מתגלה כחבר בכת איזוטרית נסתרת, השואפת להשליט את הרוע בעולמנו.
בדומה לכך, גם הפוליטיקאי (הטוב) פועל בסביבה הכרתית של עולמות אפשריים, כשכל עולם אפשרי ואלטרנטיבי כזה משתקף בהפקת תרחישים להשתלשלותו האפשרית של המצב מתוך המציאות הנתונה כרגע, שזהו העולם הנתון.
אם כן, בהכרתו של הפוליטיקאי, לא קיים עולם (או מרחב מציאות) יחיד שאין בילתו, אלא מרחב של מציאויות חילופיות, שהינו גם מרחב האפשרויות שמציג מצב נתון.
מכיוון שהפוליטיקאי אינו מניח אפשרות יחידה ועולם ארועים יחיד בתור המציאות היחידה שאין בילתה (למעשה, הנחת מציאות יחידה שאין בלתה הינה כשל הדוגמטיקן או הרטוריקן, המתווים קו השתלשלות יחיד)
הרי שהפוליטיקאי פועל במצב של אי ודאות, בו קיימות השתלשלויות ארועים אפשריות שונות (ולא אחת ויחידה).
מבחינה זו, הפוליטיקאי או המדינאי הטוב, הינו בבחינת אמן, הרואה את המציאות באופן אינטואיטיבי בריבוי אפשרויותיה, ואינו משרטט במחשבתו קו יחיד, או מרחב דו מימדי, היוצר מעין סקיצה סכמטית. כאן כביכול, מאחורי כל תבנית דו מימדית, מסתתר לו גם מימד העומק, בו קיימות וריאציות נוספות המושלכות לעומק מהתבנית הדו מימדית. למעשה, ניתן לדבר כאן על מרחב דימיון של N מימדים, ולא בהכרח שלושה מימדים.
זו לגישתי המשמעות העמוקה מאחורי ההבנה שהפוליטיקה אמנות האפשרי.
מכיוון שאין כאן מרחב מציאות יחידני נתון, הרי שהפוליטיקאי פועל כאמור, במצב הכרתי של אי וודאות.
במצב כזה של אי וודאות, עדיף תכופות לבחור בדרך הפעולה הפחות מסתכנת מכל החלופות לה.
כך, בענין בית הדין של האג, ניתן להניח גם מציאות אפשרית בתוך מרחב האפשרויות החילופיות, בה השופטים, שהינם בעולם אפשרי אחד אנשים הגונים חסרי פניות, הינם בעולם אפשרי אחר מוטים מראש כנגד כל ישראלי הפועל להגן על מדינתו בפני עולם ערבי עויין, ובעד כל מצדד בעמדת יריבי ישראל.
האם זו אכן המציאות?
אין לדעת בוודאות, ובוודאי שאין להניח בדוגמטיות הנחה חפוזה לכוון זה או בכוון החילופי לו.
כך, במיקרוקוסמוס הישראלי, לא בלתי נמנע הוא שעשויות להיות הטיות שיפוט בכוון פוליטי זה או אחר. תכופות קיימות הכרעות משפטיות המעורבות והחותכות בנושאים על סדר היום הפוליטי.
לכן, לא מופרך לחלוטין לסבור ששופט במציאותנו אינו בהכרח ותמיד בלתי מושפע מהמציאות הפוליטית/חברתית בה הוא פועל, הגם שאימונו מכשיר אותו למירב האוביקטיביות האפשרית וגם כללי הסוב יודיצה נועדו להבטיח שיפוט בלתי מוטה מירבי.
אם כן, פוליטיקאי החי ופועל במציאות הישראלית, עשוי גם להשליך ממנה למציאות השיפוטית בהאג.
הנסיון הלוקלי בהוויה החברתית/פוליטית הספציפית בה חי האדם, בפרט פוליטיקאי בעל חושים ואינטואיציות חדים ומידה של זהירות, פועל את פעולתו בכוון הרחבת מרחב האפשרויות או מספר העולמות האפשריים שהוא יכול להפיק באמנותו הפוליטית. כאן, מבחינת המחיר האפשרי, עדיפה הזהירות והנחת אפשרות התרחישים האפשריים הגרועים ביותר מבחינתנו, על פני הנחה שרירותית של תרחישים ואפשרויות אופטימיים בלבד. סביר להניח שלכן קיבלה המדיניות הישראלית את ההחלטה שקיבלה בנושא זה.
|
|
|
פוליטיקה כאמנות האפשרי
