בעקבות הכוננות הדרוכה בעזה, לאור ההכרזות המתלהמות של סגן שר הביטחון - אלוף בצה''ל ולפיכך חזקה עליו כי הוא יודע ומבין את המשמעות של ביטחון השדה. מול הודעותיו של סגן שר הביטחון לכל אמצעי התקשורת כי ''אין ברירה, ניכנס לעזה'', ההמלצה המתגבשת בדעתי היא – לדחות את הפעולה, כדי לבצעה רק במצב של הפתעה, במועד בלתי צפוי, למשל, כשכנופיות הטרור באופוריה, כשמתנהל כאילו משא ומתן - ואפילו במסווה של משלוחי מזון, ציוד לחימה ותרופות.

ואם תשאלו מדוע – התשובה האכזרית היא: כדי להביס את האויב במקסימום נפגעים להם ובמינימום של נפגעים לנו.
כדי שעכשיו - שם יתכוננו לשווא, ואנו נבליג ואפילו נסווה את כוונותינו בפתיחת הגבול ובמחוות של כאילו-שחרור אסירים-או-טו-טו, אך לא להיסחף - לא יותר מזה, ובאווירה כזו של פיוס, כניעה, וויתור, שידור אותות פחד וכמיהה לשלום צודק – באווירה כזו של שלום עכשיו, ללא תנאי ומיד – תיפתח להם לפתע מצפון הרעה.

אפס הפתעות, ושם (גם כאן) לא ידעו לעולם האם אפס - הכוונה לכלום, או שהכוונה היא, בעצם, ל- אבל, אך.

עתה, לאור ההודעות החוזרות ונשנות ברציפות של הממשלה ובכיריה על הכניסה לעזה – שם מתכוננים, מתבצרים, מכינים מלכודות לחיילי צה''ל, ובעיקר, ממתינים בדריכות.

הפעולה צריכה להתחיל במצב בו כנופיות הטרור מצויות בתחושת ביטחון ושאננות - ולא במצב של דריכות ומוכנות.

לא קשה להגיע לכך במהירות יחסית; די בחזרה לשגרת השמאל הקיצוני בה אנו מחמשים את כנופיות הטרור תחת אש ומרפדים את חשבונות הבנק שלהם בעקיפין ובמישרין ובכך מגדילים את יכולות הלחימה שלהם נגד ישראל – כאמור, תחת אש, בין כה אנו רגילים לזה, אלא שהפעם המטרה תהיה ראויה, והיא – לפתוח במהלך צבאי מכריע מבלי שכנופיות הטרור יחלמו על כך, ואף כשיראו וירגישו מה מתחולל מול עיניהם – יתקשו להאמין.

לא יאמינו, כי עשרות שנים עשינו להם שטיפת מוח טוטאלית שאנו רופסים, כנועים, תומכי טרור וסופגי טרור, וזאת - כדי שנוכל לומר כי בעצם אנחנו חזקים ומבליגים, דבר שלא מובן שם.

אז זהו.
זאת ההצעה:

לאחר כמה ימי חסד מוסווה ומתוחכם, להיכנס לעזה בהפתעה. וההפתעה היותר חשובה היא – מבלי לצאת, לא ממעבר פילדלפי ולא מגוש קטיף, וזאת לא רק למען ההתיישבות, אלא גם למען ביטול יכולות הטרור של הכנופיות ושלום ושלווה בשדרות (ואשדוד, ואשקלון, ותל אביב).

---