כל התנהגותנו בארץ הזו, מאז שיבתנו מהגלות, מלמדת אותנו כי עם ישראל עדין בנדודיו. אנו בוחרים לא לשמר את עברנו, חורבות אלנבי יעידו על כך, כך גם חורבנה של נווה צדק וגם מצבה של עזרת הנשים בכותל המערבי, והרשימה עוד ארוכה. אנו בוחרים בכל יום מחדש, לנער מעצמנו עוד טיפת אחריות למצבנו, שמה ידבק בנו האשם, ובעיקר מגנים בכל תוקף כל אקטיביזם שהוא, שמה הוא יסדוק את משקפי אדישותנו, שמה מעורבות כלשהי תלמדנו כי בחרנו בארעיות, וכי אנו ממשיכים את רפיון הידיים הגלותי, המעשי והרוחני. בסוכות אנו מקבלים תזכורת, לחשיבות הקבע, לחשיבות ההדדיות ואהבת האחים שאמורה לאפיין את העם הזה ונשתכחה מליבנו.
סוכות 1987
המקור הוא: פורטל החינוך של עיריית רמת גןאחי ואני בחצר למטה, על האדמה היבשה והקשה של חצר הבית המשותף מונחים כמה קרשים, מהם אנו עומדים לבנות סוכה לתפארת, בה נארח את חברינו ושכנינו, בה נתלה אורות שאחי יוריד מהקומה השלישית, ישלשל את הכבל המאריך עד שיגיע אל סוכתנו ויאיר בבת אחת את הקישוטים שנתלה על הסדינים הלבנים. שעות עמדנו שם, מרטיבים את האדמה כדי שנוכל לחפור בה, לייצב את הקרשים, לתמוך בהם עם אבנים גדולות... סוכה לא יצאה מזה. כשהחשיך, ועדין ניסינו להעמיד את הקורה השלישית, צעק אלינו אחד הילדים מהבניין הסמוך, שנעזוב... עוד שעה כולם נפגשים אצלם, הסוכה שלהם כבר עומדת, והעיקר להיות ביחד. אז עזבנו. עלינו למעלה, התקלחנו והתלבשנו, לקחנו את אחותנו הקטנה ואימא שלי נתנה לכל אחד מאיתנו צלחת עם אוכל, שלא נבוא בידיים ריקות. בצל הבניינים עם ילדי השכנים, היה לנו אחרי הכול חג שמח. שמירת המסורת חשובה לנו, אך אין בכוחה לעורר בליבנו את אהבת האחים, וזהו בדיוק המצרך הנדיר שמנהגי חג הסוכות מסמלים, התעלות מעל האגו שדורש לעצמו עוד ועוד, והמאבק הנפשי על אהבת הזולת.
לא בכדי בחרתי את הביטוי ''מאבק נפשי''. כשהרצון לקבל לעצמנו, גם על חשבון הזולת, נהיה לנו הרגל שני, אנו בהכרח עוברים סוג של מאבק עם האגו שלנו, כשאנו מבקשים לשנות את דרכי תפיסתנו. אולי לפני עשרים שנה היה קל יותר, אני זוכרת את אמי שוטפת לנו את הראש שאחים זו הערבות הגדולה ביותר של האדם, וכי גם אנו הילדים, מתוך היותנו חלק מהעם הזה, ערבים לכל זקנה עם שקיות בדרכה הביתה, ולכל ילד שמהסס לחצות את הכביש. בצורה זו, אהבת עם ישראל הפכה לטבע שני.
אולי מתוך החשש שבעולם מערבי זוג ידיים טובות שמושטות לעזרה יהיו נוף זר ללב הקהל, חוששים היום ההורים לומר לילדיהם קבל עם ועדה, כי הם חלק מהעם הזה, וכי שרדנו ואנו שורדים אך ורק בזכות מידת ערבותנו אחד לשני.
אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו
ליד הסוכה, שמזכירה לנו את הארעיות ואת נדודי עם ישראל, עומד לו בית הקבע שלנו. ככה זה כשמסמנים וי על השלב הראשון ברשימת ''הסידורים'' של עם ישראל, והוא השיבה לארץ ישראל.
שבנו לכאן בגלל מעטים, שהפיצו את הבשורה הציונית, את רעיון שבירת הגלות בכוח, אנשי חזון, רוח ומעשה שקראו לעם היהודי לקחת אחריות על גורלו אחרי 2000 שנות גולה. ולאחר שעשינו את הבלתי יאומן, שבירת הגלות הפיסית, נותרנו עם השלב הבא, שבירת הגלות הרוחנית של העם. כי מאז ששבנו לארץ ישראל, לא השכלנו ללמוד מעברנו מאום, ובמקום לבנות חברה מוארת, מתקדמת, הנחנו לאגו האדם להשתלט, לדרוש לעצמו ורק לעצמו. אנו חסרי סובלנות אחד כלפי השני, כמו זרים אנו ולא עם אחד. מתוך אדישותנו ורפיון ידינו, אנו מקווים בסתר לבנו כי אכן יחול שינוי, אך לא אחד כזה שידרוש מאיתנו דבר מה, וודאי לא דרישות ערטילאיות כמו אהבת הזולת, או הפסקת ההתלהמות והאגרסיביות שהיא מנת חלקנו כאן בארץ הזו.
על הסוכה נאמר
כי ''צלתה מרובה מחמתה'', וחכמת הקבלה מסבירה לנו כי האדם מחויב לשנות את יחסו אל החברה, לכן בסוכה יש יותר צל משמש, על מנת לסמל את הסכך שאנו אמורים להניח על האגו המתפרץ שלנו, על הרגלינו לבקש ולדרוש עבור עצמנו, על כל אלה אנו מניחים בחג הסוכות את הסכך, ומבקשים בלבנו כי אותו מעשה סמלי, יהיה מנת חלקנו בשנה זו, ושכל השנה נתנהל בצל הרצון להשיג לעצמנו עוד ועוד, ובאור שמסייע לנו לראות כי לכל מעשה שלנו, ישנה השפעה על החברה כולה.
על מנת שיתאפשר לנו לתקן עוולות חברתיות, עלינו לקבל על עצמנו חובות ''ערטילאיות'', כמו תיקון יחסנו אל האחר, תיקון יחסנו אל החברה ואל העם, וקבלת ערבות מלאה גם על מי שדעתו שונה, מתוך ההבנה כי זהו מבנה החברה, ואנחנו חייבים לבנות בתוכנו מידה של סובלנות, שתרמז על בגרותה של האומה ותשים קץ לשנאת החינם בינינו.
לילך בשן, כותבת בענייני חינוך וחברה וסטודנטית בקמפוס ''
קבלה לעם''.
בונים ביחד את סוכת השלום
מהנדס אזרחי: הכל יפה אבל
