ירושלים שחוברה לה יחדיו בדבק אפוקסי שמתפורר - נקרעת מבפנים, לא רק ערכית אלא גם פיסית. הגורם האחרון היא הרכבת הקלה, אשר מתאימה לרח' יפו של בירת ישראל כמו i-pod לאפה של עז. במקום לנצל הזדמנות חד פעמית לשיפור פני הרחוב הזה, כאשר מניחים את המסילה לרכבת הקלה, מבטיחים ראש העיר ואדריכלי ''תעלת בלאומילך'' הירושלמית לסוחרים הנרגנים, נסיעת חינם מן התחנה המרכזית. קתרילובקייה בירת ישראל. אך ה-בעיה של ירושלים היא אחרת לגמרי. בנסיבות אלה צר לי שנמנע מאריה דרעי להיות מועמד לראשות העיר.
בית חולים שערי צדק, 1902 רחוב יפו נוסד כ''דרך יפו'' בשנת 1861 כאשר נסללה הדרך הראשית ירושלים-יפו, בתוואי שבין שער יפו של העיר העתיקה דרך גבעות הטרשים מצפון-מערב לעיר בעיקולי וואדיות, מעלות ומורדות מערבה לשפת ימה של
יפו. הדרך המוליכה ליפו הייתה לרחוב יפו אשר שימש דרך המלך להתפתחות העיר, כאשר בצידיו הולכים ונבנים מתחמים ושכונות כמו מתחם ''מגרש הרוסים'', ''מחנה יהודה'', ''נחלת שבעה'' (ע''ש שבעת מייסדיה), אבן ישראל, משכנות ישראל, מזכרת משה, אוהל משה, זיכרון טוביה, בית יעקוב, מחנה יהודה ומתחם בית החולים שערי צדק שנחנך ב-1902. בתחילה התנהלה התנועה בדרך יפו ברגל ועל גב גמלים ופרדות, ועם הזמן הוכשרה הדרך גם למעבר עגלות רתומות לסוסים. הגרמנים ה
טמפלרים, מתיישבי המושבה הגרמנית, היו הראשונים להשתמש בעגלות ולהפעיל שרות כירכרות לנסיעה ליפו.
ההליכה ברחוב יפו, לפני יותר ממאה שנה, היה כשלושת רבעי השעה, דומה לאורכה של ימינו. בשל הבנייה המואצת בסביבה מחיר הקרקע בגודל אמה (כ-75 ס''מ) עלתה ל-35 פרוטות, כלומר ליותר משני בישליק, המטבע התורכי אז (היה גם המטליק, המג'יד והפרא), עלייה חדה במחירי הנדל''ן. ברחוב יפו לקראת המאה ה-20 היו לא פחות מ-40 בתי כנסת. נבנו מספר בתים מפוארים שעוטרו בגנים, המפורסמים שבהם היו שייכים לגרמנים נוצריים. הצליינים הרוסיים שהגיעו לירושלים הביאו לבניית המתחם הרוסי ו''בית סרגיי'', המפואר שליד רחוב יפו.
דרך יפו הייתה הראשונה שנסלל בה כביש שבו נסעו הכרכרות הראשונות, לאורכה נטעה שדרה והוקמו עמודי תאורה. בשנת 1911 חוברה העיר לרשת החשמל. לפי
אברהם משה לונץ (סופר, עיתונאי, חוקר ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט, צ.ג.), דרך יפו הפכה להיות ציר החיים העיקרי של העיר המתפתחת בראשית המאה ה-20 ואגב הרכבת הקלה שמתוכננת במאה ה-21. בשלהי המאה ה-19 בנק אפ'' ק (אנגלו פלסטיין, לימים בנק לאומי לישראל) נטה לרכוש את הזיכיון לבניית ה-''טראמוויי''- החשמלית בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה. תוכנית זאת
מסמלת יותר מכול את התפתחותה של העיר בפרק זמן זה ואת היותה במעמד של עיר בינלאומית (
יהושע בן אריה,
עיר בראי התקופה, הוצאת יד בן צבי, 1979).
בניין סרגיי במתחם הרוסיםבתקופת המנדט הבריטי עלתה חשיבותו של הרחוב, ונבנו לאורכו כמה מחשובי המוסדות ובנייני המשרדים בעיר, ביניהם בית עיריית ירושלים, בניין הדואר המרכזי של העיר, בניין בנק אנגלו פלשתינה (כיום הסניף הראשי של בנק לאומי) ובניין ג'נרלי. בתקופה זו קיבל הרחוב את צורתו המוכרת היום. הבניינים בחלקו המזרחי ביותר של הרחוב, שנשענו על חומת העיר העתיקה, נהרסו ביולי 1944 כדי למנוע את הסתרת החומה. סביב רחוב יפו החל להתפתח מרכז העסקים הראשי (מע''ר) של העיר, שבשלב זה כבר התפשטה משמעותית מחוץ לחומות העיר העתיקה. חלוקת ירושלים לאחר מלחמת העצמאות הותירה את העיר העתיקה בשטח ממלכת ירדן, התפתחות שביססה סופית את מעמדו של רחוב יפו וסביבותיו כמרכזה של ירושלים.
גם לאחר איחוד שני חלקי העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967) המשיך רחוב יפו למלא את תפקידו כציר מרכזי, אך חשיבותו כמרכז עסקים הלכה ופחתה עם התרחבותה המהירה של ירושלים והקמת מרכזי עסקים אלטרנטיביים מחוץ למרכז. עם זאת, מיקומו של רחוב יפו והיותו ציר תנועה ראשי לאורכו עוברים כמעט כל קווי האוטובוס של העיר, הפכה אותו יעד מועדף לפיגועי טרור. מאז סוף שנות ה-60 הונחו מטעני חבלה ברחוב יפו חדשות לבקרים, חלקם גרמו לאבידות כבדות, ומאז אמצע שנות ה-90 שימש זירה למספר פיגועי התאבדות קטלניים.
שם הרחוב השתנה מספר פעמים לפרקי זמן קצרים. בין שמותיו היו ''רחוב הרצל'' ששונה עם קום המדינה, בתקופה זו שלטי הרחוב הוחלפו, השם הוחלף בחזרה עקב התנגדות חריפה. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר החליפה העירייה את שמו באופן זמני ל''רחוב ניו יורק'' כאות הזהות ובנוסף לשלטי הרחוב הופיעו שלטים המציינים את שמו הזמני (יהושע בן אריה,
עיר בראי של תקופה,
ירושלים ע''פ קרויאנקר).
רח' יפו, על כול מהמורותיו, אינו הבעיה האמיתית של ירושלים
רחוב יפו 2008רחוב יפו, שכיום לא נמנית עם שכיות החמדה של ירושלים, עלתה באחרונה לכותרות כאשר החלו לפני זמן קצר בהנחת המסילה של הרכבת הקלה שאמורה לעבור ברחוב. כול דבר בירושלים בא לה בייסורים והרכבת הקלה היא אבן רחיים כבדה על צוואר תושביה. לא זו בלבד שבירת ישראל סובלת מחנק תעבורתי בשל הרחובות הצרים במרכזה של העיר, אלא כול אימת שמנהיג זר בא למקום או אדמו''ר מסתלק ממנה, העורקים הראשיים נסגרים. עכשיו נוספה הרכבת הקלה שבגינה מרכזה של רחוב יפו הפך לחפיר ענק שכמוהו לא ידענו מאז מלחמת העולם הראשונה. כפועל יוצא התחבורה כולה לרבות הציבורית הועברה בחלקה לרחובות צדדיים. העיר חנוקה - פשוטו כמשמעו.
הירושלמיים למודי ניסיון וסבל למדו במשך השנים לבלוע גם צפרדעים, ובלבד שיגידו להם שזה חלק מיסורי עיר הקודש או בהכשרת הבד''ץ. בתחילתו ובסופו של דבר, לא זאת ליבת הבעיות של ירושלים. גרעין הצלקת הפתוחה של ירושלים היא לא תעלת רחוב יפו. היא השבר בין מזרחה ומערבה של העיר, שבר שקנאי הארץ והעיר, ישרים וצבועים, שבר שגורם קרבנות מיותרים, מסכלים את קיבועו. רק לראש הממשלה
אהוד אולמרט ולשר
חיים רמון היה אומץ לומר כי נצטרך לוותר על החגורה הפלשתינאית ליד ירושלים. היא נטל ולא נכס. היא לא מאוחדת אלא שסועה. היא סכנה לביטחונה של הבירה ולעתידה.
לצערי, אפשר לומר כי פיתרון לסוגיה כאובה זאת שנוגעת לעתיד לירושלים לא נראית באופק. בעתיד הקרוב אמורות להיערך בחירות לראשות העיר ואינני רואה מישהו מקרב המועמדים אשר במצע שלו תהיה חרותה האמת והיא שכול עוד הכפר
צור באהר, שלפני ימים נתלה בחוצותיו דגל של החמאס, וממנה יצאו מחבלים שגרמו לרצח יהודים בירושלים, לא תוצא מגופה, ירושלים בסופו של דבר תתפרק מבפנים. זה אמור גם לגבי כפרים אחרים שמקיפים את העיר ואשר תושביהם ביחד מונים רבע מיליון מכלל האוכלוסייה.
אורי לופוליאנסקי, ראש העיר הנוכחי - כשל. לא אתן לו את קולי גם אם הוא יהיה מועמד מחודש. זאת לא מפני שהוא חרדי. לעומת זאת אם
אריה דרעי, גם הוא חרדי, היה מצליח להגיע למועמדות, בעדו הייתי מצביע. צר לי שהדבר נמנע ממנו. הוא אדם מוכשר עם קבלות. הוא הוכיח זאת כשר הפנים. את דעתי על השאיפה להחזיר את דרעי לזירה המדינית ציבורית הבעתי במאמר באתר זה (
להחזיר את אריה דרעי). שעתו עוד תגיע.
ארקדי גיאדמק - נו נעבור הלאה.
ניר ברקת החילוני, חרת על דגלו את ''ירושלים המאוחדת'', ומנטרה זאת היא מרשם להחרפת הצלקת ולא לאיחוייה. ''ירושלים מאוחדת'' פרושה הפניית כספים, גם אם תוך הפלייה לרעה, למזרח העיר, במקום למערב העיר. פרושה שהיא פרוזה לטרור שבא מבפנים. פרושה - המשך ההגירה השלילית בבירה.
אבל אנו עוסקים במשהו זמני, בשבר ברחוב יפו, ב''רכבת הקלה''. מי שהקים צעקה גדולה ומרה היו סוחרי רחוב יפו. רק לפני זמן לא רב הם נהנו קצת מחידוש התיירות לעיר, והנה באה עליהם התעלה הענקית הזאת.
בהפגנה בראשית אוגוסט הודיע וועד סוחרי ירושלים: ''אם נצטרך לעלות על בריקדות אז אנחנו נעלה. אם צריך לשרוף צמיגים – נשרוף. נמאס לנו מהעירייה, נמאס לנו לשלם על החלטות החלם שלה, לא יכול להיות שסוגרים למשך שנתיים את רחוב יפו. 4 שנים שאנו מתריעים על הבעיה ומתעלמים מאיתנו. יש להחזיר את התחבורה הציבורית לתושבי ירושלים ולהחזיר את השפיות לכבישים ולבעלי העסקים''. מה שקומם בין היתר את הסוחרים זה המעשה החלמאי כאשר בקטע של רחוב יפו הסמוך לכיכר ספרא לא התקיימו עבודות קרוב לחודש, אך העירייה בכל זאת סגרה את האזור, על אף שבו מרוכזות חנויות ותחנות אוטובוסים.
ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, סייר במקום, כפי שמסיירים מנהיגים במקומות של הוריקנים ורעידות אדמה, כינס ,מה שנקרא, ''שיבת חרום'' שבה, מה שנקרא, ''התקבלו החלטות'', כולל האצת הנחת המסילה, צוותי עבודה משותפים, פנייה לזכיין ודיון עם הממשלה למען ''חבילת הטבות'' לסוחרים.
ביקורו של ראש העיר ועוזריו מזכיר את סרטו של אפרים קישון, ''תעלת בלאומליך''. חסרים היו פה ד''ר
קובישבסקי, מנהל מחלת הביוב, תפקיד אותו מלא
שרגא פרידמן הנפלא,
שולטהייס מנהל מחלקת המים, ששחק
מוסקו אלקלעי, וכמובן השוטר הטוב, הלא הוא
שייקה אופיר. שלא לדבר על המטורף שבוקר אחד בא לו להתחיל לקדוח בקומפרסור, ובכך סימן את תחילת בניית התעלה, הלא הוא
בומבה צור. השלומיאליות הירושלמית נובעת משתי סיבות. אחת. מאז טדי קולקט זה בא לה באופן טבעי (זוכרים את הפזמון בסרט ''אנני אוקלי'' - coming what is naturally). הסיבה השנייה היא הסיבולת של תושבי העיר הזאת. את הגורמים השונים מפצים. מי יפצה את התושב, על איבוד הזמן, על בלאי מכוניתו, על בזבוז דלק בנסיעה בהילוך ראשון או בעצירות מתמידות, על תסכולו, על העדר יכולת לקבוע לוח זמנים, על עצביו המרוטים.
הרכבת ה''כבדה ביותר''
המחדלים העיקריים בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים: מחדל של הוצאות של מאות מיליונים מעל למשוער ומחדל של איחור של שנים בגמר הפרויקט. בימי ששי לא עובדים כי זה חג מוסלמי. בשבת לא עובדים כי זה שבתון יהודי. העבודה מתנהלת בעצלתיים, במקום שתתנהל 24 שעות בימי חול. הרמזורים שפעלו כאשר הכביש היה פתוח לתנועה שתי וערב, מוסיפים להיות מופעלים כאשר הרחובות שחוצים את רחוב יפו חסומים בשל העבודות. לפיכך האוטובוסים נעצרים - באור אדום. הרמזורים הגלמים פועלים במקום שוטרי תנועה שהיו עושים מלאכה יעילה יותר. הציבור סובל. נסיעה מן התחנה המרכזית למרכז העיר שארכה בדרך כלל פחות מ-10 דקות, נמשכת חצי שעה ולעתים יותר. בכול מקום מתוקן, הנהלת העירייה, אנשי משרד התחבורה ומשטרת התנועה היו צריכים ליתן את הדין. ועד אז להעיף אותם. אצלנו מטילים את הכול על הזכיין. מי שכר את הזכיין. מי מפעיל את הזכיין. חלם, שערורייה, סבל, אנרכיה מקופלים כאן ביחד.
אדריכל יורם פוגל - חילוני מאמיןראש העיר היה מטיב עם הסוחרים ועם תושבי העיר אם היה מבטיח כי במהלך הנחת המסילה, העירייה תשא בנטל כספי משמעותי לשיפור פני החנויות, לעיצובם הפנימי והחיצוני. ניתן היה לגייס את האדריכלים שמדברים הרבה, את הסטודנטים לעיצוב של בצלאל ואחרים. גרנדה, סביליה, פלרמו, פורטו, דוברובניק וערים אחרות באגן הים התיכון, לא בנויות משיש וזכוכית אלא מטיח, אבנים ולבנים. הן מטופחות. אין שום סיבה שבעולם שירושלים כמות שהיא, לא תהיה אלא חיננית כמוהן. מדובר באותם בניינים עם קצת צבע, עץ, חומרים אחרים והרחוב יחייך. אבל לירושלים יש מחלקה לשיפור פני העיר שמתכננת את הבירה לשנת 2100. אומרים כי כאשר הרכבת הקלה תעשה את דרכה לרחוב יפו, זה יהיה כבר רחוב אחר מכפי שהוא נראה עכשיו. לכך דרוש חזון, וזה נכס שבין היתר חסר לפרנסיי העיר הזאת, בירת ישראל, אבל הם משתמשים בו כעילה לחוסר מעש עכשיו.
אילו אני אחראי לתכנון, הייתי מותח גשר מעל פני כול רחוב יפו, מכיכר צה''ל ועד לגשר המיתרים בכניסה לעיר, גשר עמודים. למעלה תעבור לה הרכבת הקלה ולמטה תתנהל התנועה בגמלים וכרכרות. יעיל יותר, טבעי יותר ואטרקטיבי יותר לתיירים. הם הרי יהיו אלה שייהנו מרחוב יפו המחודש.
האדריכל ובונה ערים,
יורם פוגל, שעסק בהרבה פרויקטים בירושלים ובסביבה ומכיר היטב את המהמורות הביורוקרטיות ושאר ''פצצות המצרר'' שזרועות במקום, מאמין כי בסופו של דבר רחוב יפו ישנה צורה. חילוני מאמין. לדעתו יש תזוזה רצינית בתכנונו מחדש של הרחוב והוא ייראה בעתיד שונה לחלוטין. ''מי ייסע אז ברכבת הקלה''- אני שואל. ''זאת,הוא אומר, שאלה אחרת''. המשרד שלו מצוי עדיין בירושלים. הוא ומשפחתו עברו באחרונה לתל אביב.
• התמונות ההיסטוריות מתוך עיר בראי התקופה מאת יהושע בן אריה. הוצאת יד בן צבי 1979
תעלת בלאומילך, בירושלים
