בישראל, כמו במתוקנות שבמדינות העולם, ישנם ישובים, קטנים (יחסית) נחבאים
אל הכלים (לכאורה) המאכלסים אך ורק אנשים עשירים באמת. הם לא סתם מתיימרים, המחירים הגבוהים מהווים סלקטור אמין ביותר.
מי שאין ביכולתו להשקיע לפחות 5 מיליון דולרים ולממן אחזקה חודשית של אלפי דולרים - מקומו אינו שם. היכן הם המקומות האלה?
ב
קיסריה ''הישנה'', ב
כפר שמריהו, ב
סביון, חלקים מ
הרצלייה פיתוח, מושבים מסוימים בשרון וה''מילה האחרונה''-
ארסוף ו
צוקי ארסוף (''געש על הים'').
מתכנני הישוב הקהילתי ארסוף נמשכו אל על מצוק הכורכר הנשקף אל הים התיכון והנמשך לאורך כל חופי הארץ. ליתר דיוק הם ננעלו על קטע שנמצא דרומית לקיבוץ
שפיים.
ההתחלה הייתה של חקלאים ממושב
רשפון שבנו על המצוק 5 בתים שחוקיותם הייתה מוטלת בספק. בכל אופן המועצה האזורית חוף השרון התנגדה לבנייתם ואכלוסם ולכן לא היה חיבור למערכת המים הארצית והם שאבו מים מבאר סמוכה. לא היה חיבור לרשת החשמל והם הפעילו גנראטורים. הם נסעו לבתיהם בדרכי עפר והמועצה האזורית חסמה אותם.
בראשית שנות התשעים, נלקחתי לראות את הבתים, מאחר ובעליו של אחד מהם רצה שאמכור אותו עבורו. כל הדרך הייתה חסומה בתלוליות עפר ונזקקנו לנסוע דרך שדות חרושים. המקום נראה לי כ''סוף העולם'' במרכז הארץ, אך השקט והנוף הבראשיתי היו נדירים ביותר. בערך באותו הזמן אושרה תכנית מתאר המאשרת הקמת ישוב קהילתי למאה עד מאתיים משפחות, כאשר מגרש מינימאלי לבניה יהיה לפחות 1400 מ''ר. במכרז המגרשים ''נחטפו'' על ידי עשירי המדינה מה שמכונה ''האלפיון העליון'' והמחירים למגרש הרקיעו למיליוני דולרים.
כמו שאמרנו לעיל: הכסף הוא סלקטור, ענייני ואכזר.
קיימת תקנה מוניציפאלית, כי בכל ישוב חדש המונה יותר מארבעים תושבים, יש לבנות מתקן לטיהור שפכים. גם בארסוף החלו לאחרונה לבנות מתקן כזה. והנה התברר כי 2 בתים שסמוכים מאוד למתקן עלולים לסבול מריחות רעים. זה כמובן צפוי להוריד את איכות החיים ואת שווי הנכס. מאחר ומדובר באנשים עשירים מאוד (קובי ריכטר מחברת מדינול ועו''ד אלחנני) הרי שהם אינם חוסכים בהוצאות בכדי להרחיק את המתקן מביתם. אך אי-השלמת המתקן מונעת מתן היתרי בנייה ואכלוס ליתר רוכשי המגרשים שרוצים לבנות את ביתם או להיכנס לגור בו. וכאשר עשירים רבים, יש דבר חשוב יותר מכסף: א ג ו!
אז החגיגה נמשכת בכל בתי המשפט והועדות והמועצות הנוגעות בדבר.
חבל שריכטר ואלחנני לא שכרו אדריכלים טובים יותר שהיו בודקים ולומדים מראש כי שם ייבנה מתקן הביוב. כעת כולנו ממתינים במתח רב לראות איך ריכטר ואלחנני פותרים את בעיית ביוב הסמוך לביתם. לאחד מחברי הועדה המקומית לתכנון ובנייה של המועצה האזורית חוף השרון היה פתרון ''אל תשתמשו בשירותים''.
הסיפור של צוקי ארסוף (''געש על הים'') שונה.
בשנת 1990, רכש קיבוץ
געש, בכספו, ממשפחת לטוינסקי, חלקת קרקע חקלאית בת 30 דונם, הצמודה לשטח הקיבוץ. לדברי חברי הקיבוץ, הם רכשו זאת לשם הרחבה ושיפור תנאי המגורים של חברי הקיבוץ. הם גם הגישו בקשה, כדת וכדין, לשינוי השימוש בקרקע מחקלאות למגורים וכל הגורמים הנוגעים בדבר אישרו זאת.
לאחר שנים מספר, מכר הקיבוץ כמחצית מהקרקע לחברת ''סקום'' שהיא חברה נכדה של חברת שיכון עובדים השייכת למשפחת אריסון. בעלי הקרקע החדשים והישנים הגישו תכנית בינוי לשטח האמור שכוללת 30 מגרשים בלבד, כל אחד על מגרש בשטח של דונם, שמיועדת למכירה לאנשים עתירי הון. כמו-כן החלו לבצע שינויים טופוגרפיים בשטח כדי ליצור מצב שכל הבתים ישקיפו לים. התכנית אושרה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה של המועצה האזורית חוף השרון.
המועצה האזורית חוף השרון כוללת ה''שמנה וסלתה'' של המושבים והקיבוצים: שפיים, געש,
בני ציון,
אודים ,רשפון,
בית יהושע,
כפר נטר ועוד. כמובן שיש אינטרסים הדדיים ושיטת ה''שמור לי ואשמור לך'' מקובלת מאוד. כמו-כן אין כמעט לחלוטין אכיפה של חוקי התכנון והבניה או פיקוח. לכן, לא מפתיע כלל, שהתכנית של קיבוץ געש בשינוי הקל, לא עבור חברי הקיבוץ, אושרה.
כאשר נודע הדבר לגורמים המפקחים (במסגרת משרד הפנים) נשלחו מכתבי התראה לקיבוץ לגבי החריגה מהאישור המקורי. במשא ומתן בין בעלי הקרקע (סקום וגעש) והמתכנן האזורי מטעם הועדה המחוזית שרון הוסכם להמיר את 30 הבתים ל-108 בתים קטנים יותר (חלקם על מגרש של רבע דונם וחלקם בתים קטנים של 50 ממ''ר). בשלב זה מכרה ''סקום'' את חלקה בקרקע, ברווח גדול מאוד, ל''קבוצת חגג-ארבוב'' והקיבוץ מכר את חלקו למשקיעים מקסיקניים.
להפתעת כולם, התכנית שגובשה עם המתכנן האזורי של הועדה המחוזית, לא אושרה בוועדה. דבר שהוא חריג ביותר כי המתכנן אינו פועל בחלל ריק, אלא בתיאום עם חברי הועדה והיושב בראשה. החלטה מסוג זה, עלולה לחשוף את הועדה לתביעות פיצוי בסדרי גודל עצומים (סכום ההשקעה וההוצאות שנגרמו למשקיעים).
זמן קצר לאחר מכן חזרה בה הועדה מהחלטתה. אך מספר שבועות לאחר מכן היא אישרה תכנית בינוי השונה מהתכנית שגובשה ואושרה על ידי הועדה קודם לכן. המשקיעים ערערו לבית המשפט המחוזי על השינוי בהחלטה וזכו. ההחלטה בדבר שינוי תכנית הבינוי בוטלה ו''געש על הים'' יכלה לצאת לדרך.
הארגונים הירוקים שהיו פעילים מאוד בכל השתלשלות הענייניים שמניתי לא ויתרו והגישו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון בטענה של רמייה מצד הקיבוץ (בנייה לחברי הקיבוץ) וכן בגלל השינויים הטופוגרפיים המשנים את תוואי הנוף.
לא ניתן צו על תנאי.
סיפורם של ארסוף וצוקי ארסוף מעלה מספר עניינים לדיון ומחשבה.
כפרי עשירים - האם אנו זקוקים להם? תשובתי - בהחלט. העשירים בגלל עושרם יכולים לגור בכל מקום בעולם. החלטתם לגור בישראל מביאה עימה ברכה כלכלית רבה על ידי יצירת מקומות תעסוקה לאלפי אנשים ויותר וכן ריכוז חלק של פעילותם הפיננסית והכלכלית במקום מושבם.
שימור קרקעות לגנים לאומיים, שמורות טבע ושמורות נוף.
איני מזלזל בשימור הטבע, אך אנשים צריכים לחיות את חיי היומיום שלהם ולשם כך הם זקוקים לקרקעות. במדינת ישראל יש מחסור חריף באדמות פנויות ולכן הקצאה נכונה של הקרקע הוא צורך חיוני לטווח ארוך וקצר.
רצועת הקרקע המערבית לכביש החוף (כביש 2) אינה מצטיינת בפוריות חקלאית וזה לעומת פוריות הקרקעות ממזרח לכביש זה. האין זה הגיוני לרכז את בני האדם ממערב לכביש ולהשאיר את הקרקעות ממזרח לו לחקלאות? אני חושב שכן. לכן הבנייה המתבצעת בכפרים שהוזכרו וזאת אשר מתוכננת בעתיד באזור זה, היא נכונה. כמובן שצריך לשמור על טובת הציבור (הרחקת הבנייה מחוף הים כפי שמוגדר בחוק ויצירת גישה נוחה לחוף) ושמירת ערכי טבע מיוחדים במינם.
הביורוקרטיה - מסע התלאות הביורוקראטי שתיארתי פה הוא רעה חולה.
ועדה מקומית, ועדה מחוזית, ועדת ערר, שוב ועדה מחוזית, שינוי תכנית (באופן שרירותי), בית משפט מחוזי ועתה בית משפט עליון.
מין הדין שיוגדרו טוב יותר סמכויות הועדות, ועדות הערר ובתי המשפט.
יש דיון והחלטה, יש ערר ובמקרה מיוחד ערר נוסף, זהו!
לא כל עניין צריך להגיע לפתחו של בית המשפט העליון. האם אופי הבנייה בקיבוץ געש הוא כה חשוב וקריטי שרק שופטי העליון יכולים להכריע בו? האם שופטי השלום והמחוזי אינם מספיקים?
האם לשופטי העליון אין עניינים חשובים יותר לדיון והחלטה?
אני רואה פגם במצב ענייניים זה.
דרמות בכפרי העשירים
