דוד ניידט, סבי, ממקורביו של האדמו''ר מגור''המתנגדים'' כפי שנקראו על ידי החסידים, נשארו מתנגדים. קחו את ''דגל התורה'', חומה בצורה נגד כול התאמה של ההלכה למציאות, לרבות הצלת חיי בני אדם. תזכורת טרייה. הליטאים, קרי המתנגדים, הודיעו על התנגדותם לנטילת אברים, כשהלב עדיין פועם. זאת בניגוד לחוק שנתקבל בהסכמת החוגים הדתיים. הציבור החרדי מעולם לא היה ציבור מאוחד, ובעת האחרונה הפיצול בו גדל. אשר לחסידים החדשים, אברכים חסידי ''אגודת ישראל'' מאשדוד, מהם שהולכים למופעי פופ חסידיים ומעבירים באמצעים עכשוויים, לציבור שלהם, את הסיפור על האדמו''ר הגדול מגור, אחרון האדמו''רים של חצר גור בפולין שיצאו לו מוניטין כרודף שלום.
אברהם מרדכי סגל, בר אוריין ו''בור סוד שאינו מאבד טיפה'', הוא ראש מכון ''עמודי אור'' שעוסק בחקר חסידות גור. בספרי
גשר של נייר, אני מביא פרק על חצר
גור והאדמו''ר (בעל ''אמריי אמת'') הגדול, רבי
אברהם מרדכי אלתר ותנועת ''
אגודת ישראל''. פגשתי את סגל בשנת 1995 כאשר כתבתי את ספרי. האדמו''ר קיים קשרי ידידות עם סבי,
דוד ניידט, מראשי אגודת ישראל ב
פולין. סגל, לאחר שקרא את הספר, הזמין אותי למכון שנמצא בשכונת גאולה בירושלים. בשיחה איתו הוא לא הזכיר את העובדה, כפי שכתבתי, שסבי, ממנהיגי אגודת ישראל, ממקורביו של האדמו''ר מגור, ויו''ר הקהילה, חיתן את בתו הבכורה, שרה, לציוני, נציג אזורי של הקרן הקיימת בפולין,
יצחק אייזנר (חובש מגבעת). לאחר שבתו נפטרה ממחלת הסרטן הוא קנה סרטיפיקטים לשתי בנותיה, נכדותיו, לנסוע לארץ ישראל. הן בחרו ללמוד לא ב''בית יעקב'' אלא בנהלל.
סגל קרא את הספר- כך אמר- בשקיקה, אך נמנע מלמסור אותו לבנו לקריאה. הסיבה שבגינה לא נתן לבנו את הספר היה הקטע הבא, שבו תיאור האקציה של גירוש של יהודיי
זדונסקה-וולה, עירי, בשנת 1942 בבית העלמין היהודי בעיר. וככה מתואר האירוע:
צעיר וצעירה,שאינני יודע אם היו קודם לכן נאהבים או שזה עתה נפגשו לראשונה, זחלו לעבר מציבה, ומשמצאו מרבץ מתאים, החלו מגפפים זה את זו. החצאית הופשלה, המכנסיים הורדו ובתנועות מהירות , ללא גניחות, כמעט כאקט מיני של זוג חיות, השתגלו. איש לא הפריע להם. הבחורה נפלה בזרועותיו של הבחור והשניים החזירו את לבושם לעורם. לאחר ההלם הראשון חשבתי לי: זאת עוצמת החיים, הנה הוויה בפריחת הבזק ובקמילה המיידית. האתמול כבר נגמר, המחר לא יהיה, יש עכשיו. רגע אחד מתוק, שניות של חמצן מעל לביצה טובענית .רגע אחד של אמת גדולה. כוכב שביט עבר ביעף ואני ראיתי אותו בטרם הפך לאפר...גשר של נייר, עמ' 210
הבנתי את סגל. הייתי פעם במקומו, לא כאב, אלא כילד שאביו נהג, והיה נוהג כמוהו. הספר התפרסם בשנת 1996.
הביקור
האדמו''ר מגור בלווי מקורביו בקארלסבאד 1937
מקום הכנסים הב''ל של אגודת ישראל
צילום ''מכון עמוד האור'' באחד מימי סוף ינואר 2008 אני מקבל טלפון מאדם שמציג עצמו, הוא גר ב
אשדוד, והגיע לידיו ספרי
גשר של נייר. הוא שייך לקהילת חסידי גור באשדוד שמונה 1800 משפחות. הוא מאוד נפעם מן הקריאה ובייחוד מן התיאור הצבעוני של חצר גור בימי חג כאשר כנער צעיר נלוויתי לסבא בנסיעה ל
גור בשנת 1938, כלומר שנה לפני המלחמה. הוא ביקש לפגוש אותי, והפגישה נקבעה בביתי בירושלים במוצ''ש. הוא אמור היה להגיע עם עוד ידיד אך לבסוף בשל העדר תאום תחבורתי, הוא הגיע לבדו באוטובוס. לביתי נכנס אברך לבוש במיטבו, כלומר לבוש שרד של שבת המלכה. שטריימל מפרווה משובחת, קפוטה ממשי וכל כולו אומר הדר, ומזכיר לי את האופנה הגברית מימי ילדותי.
האיש הצעיר בעל סבר פנים נאים למדי וחיוך על שפתיו רצה לראות את האדם שכתב את המילים שכה ריגשו אותו. אבל לא רק. הוא שאל שאלות, שאת התשובות הוא הכיר מן הספר, והתמוגג מחדש. לי יש זיכרונות מן הסוג הזה כאב, כאשר סיפרתי לכל אחת משלוש בנותיי את הסיפור של זהבית ושלושת הדובים, וכטבעו של ילד, הסיפור אף פעם לא שיעמם אותן. להיפך. הוא ריגש אותם בכול פעם מחדש, כאשר זהבית, שאבדה ביער נזדמנה לבית הדובים, והן דרוכות כמו מיתר. ומדוע ארחיק לכת. הרי גם אני כאותו ילד כאשר מדובר בסרטי מלחמה קלאסיים. את ''תותחי נברון'' ע פ ספרו של
אליסטר מקלין, ראיתי תריסר פעמים, אולי יותר. זה אמור גם על סיפורי
הבעש''ט.
ככה ישב האיש מולי, ומתמוגג מחדש כול אימת שאני מזכיר את האדמו''ר, שאותו הוא קרא: ''הרֶבֶע''. וכאשר אני מתאר איך העמודים הקורינתיים בבית המדרש היו עטורים בילדים שהיו דבוקים בהם מלמטה וועד למעלה- הוא שואל: ואיך היה הרבע? הוא ראה אותם? ומה היה אחר כך. ''אחר כך אנשים יצאו מבית המדרש כמו מסאונה, אני אומר לו, אבל כה חם היה להם שהם התפשטו, רבים מהם עד לגופיה''. ומה עשה הרבע? שואל האיש. ''הוא נכנס לביתו שלו שהיה צמוד לישיבה''. ''והיו איתו עוד אנשים?'', אני מתכוון לרבע'', הוא שואל. ואני לא נלאה מלהשיב לו, אף ששנינו יודעים שהוא כבר שמע זאת ממני לפני כמה דקות. וסבא ואתה? סבי ואני נכנסנו לחדר האדמו''ר והאדמו''ר נתן לי תאנה. וכאשר יצאתי החזקתי אותה כאילו הייתה יהלום הכתר, וכולם מתבוננים בי בקנאה גדולה. הוא רוצה עוד. מגיע לו. הוא עשה דרך די ארוכה במוצ''ש באוטובוס היחידי שיצא מאשדוד לירושלים ועכשיו קרוב לחצות, איך הוא יגיע חזרה לביתו, דרך תל אביב, או דרך אחרת. זה לא הטריד אותו. הוא בא לשמוע סיפור מפי אדם שבעיניו ראה את הרבע הגדול שלו, אותו רבע מפורסם שהוא בשביל חסידי גור אגדה מהלכת ובצדק. אשר לספר כולו לא הקשיתי. אפשר והוא פסח על הפרק ה''בעייתי'', אם כי אני מניח שקרא אותו. סיפור אמיתי. ובכלל מבין צעירי האגודה באשדוד יש שהולכים גם למופעי ''פופ'' חסידי.
לפני שנפרדנו, הוא שאל אותי אם אכפת לי שהוא יבוא לביקור חוזר והפעם עם אותו ידיד שלא יכול היה להגיע. אמרתי לו: מהיכא תייסא - המבטא הידישאי לאמירה הארמית: מהיכא תיתא, שפרושה: מדוע לא.
הוא חייך, שבע נחת. איש כלבבו, אף שהתפקר, ואפילו כיפה לא חובש.
אם כבר, מדוע לא ב-dvd
חסידי אשדוד וצבי גילעבר שבוע ואני מקבל טלפון מאשדוד והבחור מבקש לקבוע זמן מתאים למפגש חוזר. הוא בא לא רק עם החבר אלא גם עם מסריט. רוצים לצלם אותי. ''בשביל מה?'' אני שואל. ''שביל שתספר למצלמה מה שסיפרת לי''. זה הכול? אני שואל. ''זה הרבה'', הוא אומר, ''צריך להראות זאת לדור הצעיר''. האיש עטור זקנקן הוא להערכתי בן 26-24, ומכאן שהדור הצעיר הוא תלמידי ישיבה צעירים, נערים. ''ואתה חושב שזה יעניין אותם?'' אני ממשיך בשאלות סרק. ''בטח שזה יעניין אותם. אתה מספר כול כך יפה, ואנו החסידים אוהבים לשמוע סיפורים, בייחוד של פעם, לפני המלחמה. איך הייתה חסידות גור לפני השואה, ואיך נהג הרבע. וחוץ מזה זאת היסטוריה מוסרטת''. ככה.
והם הופיעו, שני החברים ומסריט מקצועי עם מצלמת וידיאו דיגיטאלית על כול ספחיה. א' שאל אותי אם לא אכפת לי לחבוש כיפה או כובע. אמרתי לו שאני מוכן אך בתמורה, והיא שהמעמד יצולם גם במצלמה שלי, כמה תמונות דוממות. בפעם הראשונה כשהוא ביקר וביקשתי ממנו להצטלם יחד, הוא העדיף שלא. הפעם לא הייתה לו ברירה. חשתי שאני צריך לתת לו איזה אקסטרה. לא מספיק שאני יושב על הכיסא ומספר כמו סבא טוב. לכן מדי פעם קמתי ובתנועות פנטומימאיות תיארתי כיצד הילדים בישיבת גור היו תלויים על העמודים, ואיך נשמרו המקומות כאשר אחד ירד להשתחרר מעט, לצורך אזה או אחר, ועוד תיאורים מן הסוג הזה למשובת לבם של שני האברכים.
ומה אני יכול עוד לספר על הרבי ועל החסידים של פעם? סיפרתי כי כאשר ראיינו אותי ב''גלי צהל'' בעקבות צאתו לאור של
גשר של נייר נשאלתי, אם אני מוכן להשוות את החרדים כפי שאני הכרתי אותם בילדותי לאלה שאני מכיר כיום בישראל. עניתי שיש הבדל. אלה שאני הכרתי נסעו אמנם במרכבה רתומה לסוסים, אך נסעו קדימה. כיום החרדים נוסעים באוטומובילים, ברֶווֶרס. הסיפור לא הצחיק את האברכים. הם העדיפו להתייחס לשאלה. ואני אמרתי כי בעיניי, סבי מראשי אגודת ישראל, היה אוהב ארץ ישראל וציוני בדרכו. וגם האדמו''ר מגור היה אוהב ארץ ישראל. אגב, רוב המכתבים שלו שהתפרסמו, כתובים בעברית ולא בידיש. כולל המשפט המפורסם.
''אם אין שלום אין כלום''. הוא עלה לארץ ישראל, ובלחץ חסידיו חזר לגור שנה לפני המלחמה. הדרכון הבריטי שלו, מכוח היותו אזרח ארץ ישראל (יחד עם שלמונים ומערכת לחצים) סייע לחלצו בראשית המלחמה מפולין.
ועוד משהו אני יכול לספר להם על האדמ''ר. הוא היה איש שלום. שלום בין חצרות גור ו
אלכסנדר, שהיה ביניהם ריב ומדון, שלום בין יהודים לבין עצמם, ושלום בין יהודים לבין שאר אומות העולם. האברכים הצעירים הנהנו. העיקר היה לשמוע על הרבע.
לאחר המפגש המיוחד הזה עוד קבלתי מיוזם ה''פרויקט'' טלפונים ודוא''ל.הם ישלחו לי dvd והם רוצים לדעת אם אני מכיר עוד אנשים שיכולים לספר על זדונסקה וולה, עיר הולדתי, ועל החסידים שבה, בעיקר חסידי גור, ועל הרבע הגדול. חשבתי לעצמי, אנשים צעירים אלה, תאבי דעת שמוכנים לפרוץ את הטבעת הדתית שמקיפה אותם כדי לקבל מידע, אברכים שמשתמשים במדיה ובאינטרנט בחתירה לממש את מבוקשם, אולי זה עוד סימן לרוחות חדשות בקרב החסידים. מבחינה זאת, אגודת ישראל הייתה והווה שונה משותפתה ''דגל התורה''.
חד גדיא והקב''ה
האגדה מספרת כי רבי
אליהו יוסף אלתר מ
ביאלה, דודו של האדמו''ר, הזדמן בחורף לאכסניה שבדרך, לבוש מעיל פשוט וכובע שמכסה את אוזניו, ולרגליו מגפיים קצרים. לאנשים מכובדים היו מגפיים גבוהים. הוא ביקש להתחמם קצת ולשתות כוס תה. הוא נראה כאיכר. בשולחן סמוך ישבו שני יהודים והוציאו לשון הרע על ה''פשיסחאר'', רבינו הגדול מ
פשיסחא (ויורשו של הצדיק הקדוש מפשיסחא) ר'
חיים בונם. ניגש ר' אליהו אל השניים ואמר להם: ''רבותיי. רואה אני שאתם גדולים בתורה, ואני איכר פשוט אני, ואינני יודע איך לפרש את חד גדיא''. ''מה השאלה?'' שאלו השניים. ''לפי חד גדיא - הקב''ה לא צודק''? ''ווי אזוי''- תמהו השניים הלומים.
היה גדי, ובא חתול ואכל אותו. החתול אכל גדי מסכן. פאר ווס עפעס? בא הכלב העניש את החתול ונשך אותו. הכלב צדק, מכאן שהמקל שהכה בכלב,לא צדק, האש ששרפה את המקל צדקה, המים שכיבו את האש- לא היו בסדר. השור ששתה את המים - צדק, השוחט ששחט את השור לא צדק, מלאך המוות ששחט את השוחט - בצדק נהג. והקדוש ברוך הוא, ששחט את מלאך המוות- לא צדק. הייתכן?
שמעו השניים את אמרי האיכר והחלו לגרד פדחת, לשאוב תה רותח במשיכת שפתיים קולית-כנהוג, תוך מציצת קוביות סוכר, ולטיפת הזקנים. עד שקם ר' אליהו , זצק''ל, ואמר להם: ''רואה אנוכי שגם לכם אין תשובה. ואני, איכר פשוט אני, חשבתי שאפשר לפרש''. ''אדרבא ואדרבא'', התלהבו השניים. ''פשוט מאוד'', הסביר ר' אליהו
היה פה עניין שבין גדי גדול לבין חתול קטן שאת פשרו צריך היה לברר. אבל אתה -כלב- הרים ר' אליהו את קולו והצביע על השניים, מה אתה מתערב (בידיש: די הינט -ווס מישט די זיך אריין).לאמור ישנה פלוגתא בין ענקי ההלכה, הניחו להם. אבל אתם - מתנגדים שוטים - מדוע אתם תוחבים אפכם למשהו שאינכם מבינים בו. לפי הגיון זה, כמובן שהקב''ה- צדק. עד כאן המעשייה ששמעתי מפי אבי.
הליטאים שהם ממשיכים של אלה שנקראו פעם ''מתנגדים'', חסידי הגאון מווילנה, שקראו תיגר על התנועה החסידית, ממשיכים בזה עד היום. ועוד חשבתי שאילו האדמו''ר מגור, הגדול, בעל ''אמריי אמת'' היה איתנו היום, אפשר והרוחות היו מגיעות גם לפוליטיקה. האדמו''ר היה, כאמור, Peacenik .
ויבוא לציון גואל ואליהו הנביא יהיה מבשרו.
המתנגדים הישנים, החסידים החדשים והאדמו''ר רודף השלום
