טרור פנימי

השבוע שוב דווח על זריקות אבנים מהישוב הערבי ג'סר אל זרקא, בכוונה לפגוע ולהרוג יהודים כפי שכבר קרה, דבר שגרם לשגרת עבודה במשטרת זכרון יעקב: מצטערים, רושמים, עוצרים, מתרים, מדברים עם מנהיגי הישוב ומשחררים.

וכה אמר סגן מפקד התחנה פקד אפי פז לתקשורת:

תופעת יידוי האבנים לצערי קיימת, לפני כשלושה שבועות אירע סוף שבוע חריג בו היו מספר אירועים דומים ברצף. המשטרה פעלה בתוך הכפר ומחוצה לו והביאה את הרוחות למצב רגיעה, שאנו מקווים כי תעמוד על כנה. אנו פועלים במסגרת החוק כלפי מפירי החוק.

לכאורה, הודעה לקונית ושחוקה, אך אם נבדוק את הדברים, נראה כי מדובר בשגרת יידוי אבנים מתמשכת ואם נבחן את היומנים בתחנת המשטרה ניווכח כי מדובר לא רק בג'סר אל זרקא אלא גם בפרדיס, ולא רק בילדים עבריינים אלא גם בפושעים מבוגרים.

ומה התרופה הננקטת?

גם זאת ניתן לבדוק ללא מאמץ מיוחד, כי התשובה לכך כלולה בהודעתו של הפקד – ראשית, באין אכיפה, כי הלוא ידי המשטרה כבולות בכבלי החוק והבג''ץ, מה שנותר זה להרגיע את הרוחות.

אמנם הפקד לא תיאר כיצד משטרת ישראל מרגיעה את הרוחות, ולא פירט מי מרגיע את מי ומהי הסמכתו המקצועית לעשות זאת, אך רואים בבירור על פי מבחן התוצאה כי ההרגעה לא בדיוק מצליחה...
ושנית, מקווים. כן, משטרת ישראל כולה תקווה כי הרגיעה שלא הייתה תעמוד על כנה...

אלא שכל עוד התגובה היא כזו, מבינים הפורעים את הרמז, ופועלים בהתאם. וזו תחילתו של טרור פנימי. כך גם התחיל הטרור החיצוני – ביידוי אבנים שהתקדם לאור התגובה הרופפת לבקבוקי תבערה ולירי, וזו כמובן לא הייתה המלה האחרונה.

לשלוח את המשטרה, במקום לאכוף את החוק כך שהילדים והוריהם לא יחשבו כלל על הפרתו – להרגיע וליישב סכסוכים בדרכי שלום, זה כמו לשכנע את הגנב שילך לעבוד, ואת האנס שילמד שח במקום לתת להם את עונשם הראוי.

כל עוד יסברו הטרוריסטים, כי על פי הקריטריונים המקובלים עליהם הטרור שתחילתו יידוי אבנים משתלם – הם ימשיכו ויגבירו את הטרור, יתחנכו על פיו ויגדלו איתו, ולהזכיר, מדובר בחינוך מהגיל הרך – הילדים הם העוסקים שם במלאכה...

והם מוגנים על ידי החוק, הכובל את המשטרה ועל ידי בג''צ, השומר עליהם מפני מה שעלול חס וחלילה לגרום להם עצמם - ללא שכנוע שלנו - לחדול מפשעיהם:

מגן עליהם מפני כל מה שכואב להם - גירוש, כליאה ממושכת במידה כזו שתרתיע אותם על פי הקריטריונים שלהם, קנסות כבדים במידה כזו שתמנע מהם ליידות אבנים כמו גם כל הפרת חוק לאומנית אחרת.
עצם שליחת נציגי המשטרה להידבר עם פרנסי מיידי האבנים, היא בושה וכלימה לכוחות הביטחון.
גישה זו נתפשת שם כתחינה שלא נענית, כסלחנות המתפרשת כחולשה וגורמת לאישוש ועידוד הטרור, שתחילתו יידוי אבנים עם עבר של נזקי גוף ורצח. כל מי שמבקש, יכול שיקבל ויכול שלא יקבל, וכאן מה שהמשטרה מבקשת – היא לא מקבלת.

לו הייתה המשטרה לא מבקשת כלל, אלא פועלת כאילו היא באמת מופקדת על אכיפת החוק, לא הייתה מתקיימת תופעת יידוי האבנים מחדרה כלפי ג'סר או להיפך, ולא היו פגיעות של יהודים בערבים או להיפך מעל המידה של הפשע הבלתי משתלם ובכמות ממוצעת שווה בשני הכיוונים.

הסלחנות, הוותרנות, התגובה בדרכי נועם, ההתרפסות, המלל והמו''מ – אינם מהווים תחליף לענישה קשה ומיידית על אתר, אלא מאפשרים ואף תומכים בקיום הטרור הפנימי.
צריך ואפשר לגדוע את הטרור בעודו באיבו.