הדעה הקדומה של השופט

בתביעות ליקויי בנייה צפוי כי התקבולים יעמדו על 10% מהתביעות. מדובר בתביעות מנופחות, בעקבות פעילות של שכנוע דיירים על ידי עורכי דין הרוצים לעשות קופה, מדובר בליקויים שהדיירים התובעים כלל לא יודעים עליהם ולא מודעים להם, בקיצור, מדובר בהליכים שליליים שבית המשפט נאלץ בעל כורחו לדון בהם. מי שבאמת מסכן בכל הסיפור הזה הוא הקבלן.

א. הקביעה הסטטיסטית של 10% אינה נכונה, אך נכון הדבר כי התוצאות נמוכות בערכים כספיים מהמצופה ואף מן הראוי, ואלה הטעמים לכך:

1. במקרים רבים, במהלך המשפט מתבצעים תיקונים אשר מפחיתים את גובה הפיצוי הכספי המתקבל בתום ההליך המשפטי, אך מעידים דווקא על הצדקת התביעה ולא על ''ניפוחה''.
2. מומחי בית המשפט במקרים רבים לא מבינים את תפקידם, וסוברים בטעות כי הם מונו על ידי בית המשפט על מנת למצוא את שביל הביניים בין טענות התובעים מזה לבין טענות הנתבעים מזה. המשמעות של גישה שגויה זו היא כי מופחת סכום הפיצוי בגלל אותה ''פשרה'' שהמומחה מנסה לכפות.
3. כאשר השופט עצמו מנכס לעצמו עמדה עוינת ובלתי מקצועית, מנותקת מהמציאות הספציפית ונוטה במפורש לטובת צד לדיון שבמקרה זה הוא הקבלן הנתבע – לא יסייעו שום ראיות לגבי ליקויי בנייה ופגמים בביצוע, ולא יועילו שום הוכחות כי נעשתה עבודה רשלנית ותוך שימוש בחומרי בנייה זולים ונחותים. המשחק במקרה כזה הוא משחק מכור, ודעתו הקדומה והמושתתת על אמונה עיוורת של בית המשפט – תאפיל בקלות אפילו על הוראות חוק ותקנות, תקנים ומפרטים, חוזה ותוכנית מפורשים.
4. גישה בלתי מקצועית מהבחינה המשפטית לפיה ליקוי נסתר הוא מוצג כסחיטה, וודאי שעלולה להשפיע על פסק הדין לכשייחשפו ליקויים נסתרים, אף על פי שחוק המכר (דירות) מזכה את הקונה לגבי ליקוי נסתר המתגלה בבדיקת מומחה.

ב. למעשה הדירה אמורה להימסר לדייר כשהיא ללא כל ליקויים ואי התאמות, והדייר שמקבל דירה פגומה - נאלץ להשקיע כסף בתשלומי אגרות בית משפט, במימון עורכי דין ומהנדסים, לרבות מומחי בית המשפט, ועוד, כדי שבסופו של יום יקבל פיצוי על הליקויים שלא היו צריכים מלכתחילה להיות בדירה. לאמור, הדייר מבצע בכך אכיפה פרטית של חוקי הבנייה, ותחת אהדה של בית המשפט על כך – הוא זוכה, לעתים, לגישה חשדנית לגבי מניעיו, מזלזלת בזכויותיו ופוגעת בכבודו ובכספו.

ג. גישת השופט כמתואר לעיל יוצרת זילות החוק והתקנות, ולא רק חוק המכר (דירות) תשל''ג – 1973, אלא גם חוק התכנון והבנייה תשכ''ה – 1965 שעל פיו הותקנו תקנות והוראות, חוק התקנים שעל פיו הותקנו מפרטים ותקנים ישראליים, ועוד.

ד. יש ושופט הוא בעל עמדה חד צדדית, בנושא הנדון, בטרם שמע את הצדדים. טוב יעשה השופט במקרה כזה עם מצפונו ועם לקוחותיו - הצדדים לדיון, אם יפסול עצמו מלדון בנושאים בהם הוא אינו מסוגל להתנער מהדעה הקדומה ולשפוט את הנושא המובא לפניו לגופו, לאור הראיות והנסיבות וללא פניות. כאשר שופט בעל דעה קדומה כזו לא מונע מעצמו דיון בתיקים אלו, הוא גורם עוול לצד מסוים לדיון, ונזק לחברה. (במאמר מוסגר אומר כי אותו שופט, על פי פסקי דינו, אינו הקיצוני שבשופטים לטובת ציבור הקבלנים; יש בבית משפט זה שופט קיצוני ממנו, שבגללו, כשמתייעצים אתי על הגשת תביעות בגין ליקויי בנייה – העצה הראשונה שאני נותן היא להימנע מלהגישן באותו בית משפט).

ה. מלבד הפיצוי בגין ליקויי בנייה אשר אמור להיקבע בפסק הדין, בידי השופט מגוון רחב יריעה של ראשי נזק הטעונים הערכת הפיצוי בפסקי דינו, ודעה קדומה עלולה להשפיע עליהם. די לציין כמה ראשי נזק הנתונים לשיפוט: זיכוי בהפרשי ריבית, עגמת נפש, נזקים שבית המשפט מוסמך לאמוד אותם משהוכחו קיומם מבלי שהוכחו שיעוריהם, החזרי אגרות, שכר טרחת עו''ד ושכ''ט מומחים – החזר מלא או חלקי (ובעניין זה אעיר כי לעתים הפיצוי הכספי קטן מסכום התביעה בגלל שבוצעו תיקונים – דבר המהווה ראייה כי התביעה הייתה מוצדקת, אך בבוא השופט לפסוק החזרים – הוא מתייחס להחזר יחסי תוך דילוג על המרכיב של הערכת עלויות התיקונים שבוצעו בפועל), ועוד.