פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(פקודי סח) מסכמים תקופה, ומה הלאה?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 07/03/2008 שעה 5:26)


(פקודי סח) מסכמים תקופה, ומה הלאה?

נסים ישעיהו



בעוד דברים אלו נכתבים, נשאלתי אם אני מעודכן בפיגוע שמתחולל כעת בישיבת מרכז הרב בירושלים. לא. לא הייתי מעודכן. הייתי מרוכז בחיפוש ניסוחים כלליים ועדינים שלא יפגעו באיש, כולל בפוליטיקאים. אבל מה לעשות שהם מובילים אותנו כצאן לטבח ברפיסותם הרעיונית ולכן גם המנהיגותית?
בשבת זו חל ראש חודש אדר שני, ובה אנחנו מסיימים בשעה טובה את ספר שמות, בקריאת פרשת פְּקוּדֵי. בכל סיום טמונה סכנה של התמכרות לסיפוק שבהגעה לקו הגמר, והתרווחות על זרי הדפנה. קל וחומר לאחר, ובסיום התהליכים אודותם למדנו בספר שמות. מבחינה היסטורית – מלבד הפרשה הראשונה בו, שמציגה את הרקע הנפרש על פני כמאתיים שנה – תוכנו של ספר שמות מכסה תקופה קצרה יחסית, כשנתיים בסך הכל. בהשוואה לספר בראשית שתוכנו מכסה למעלה מאלפיים שנה, זה ממש מעט, אבל בתורה כידוע קובע המסר ולא משך הזמן ממנו הוא נלמד. אז אם צריכים לערוך השוואה וגם רוצים לעשות זאת, צריכים לחפש את המסר, ורצוי מאד גם את הנגיעה האקטואלית.

כאמור, בכל סיום טמונה סכנה – של התמכרות לסיפוק כנ''ל, או של תחושת ריקנות הנובעת מהרגשה שנגמרו כל המשימות. תוכנה של פרשת פקודי – ומודגש יותר בקביעותה בשבת ראש חודש אדר, מלמד אותנו כי עלינו להזהר מפני נפילה לפח של הסיום. יותר מזה – פרשת הסיום של ספר שמות, וראש חודש אדר – שניהם ביחד וכל אחד לחוד, מלמדים אותנו כי כל סיום הוא נקודת זינוק להתחלה חדשה. כי אפילו מה שנראה כמדרגה שאין למעלה ממנה (בסיום ספר שמות) או כשפל שאין ממנו עליה (בראש חודש אדר) גם הם מהווים בסיס יציאה אל עבר יעד חדש, כדלקמן:

ספר שמות מתחיל בסיפור שיעבודם של בני ישראל במצרים, שזה משל לשיעבוד הרוחני של יהודים להנחות עולם הזה. המאסר הרעיוני שלנו בין מיצרי החשיבה המוגבלת, תוך התעלמות – או לפחות העדר מודעות – לחופש הרעיוני המוצע לנו. ואנחנו כל כך כלואים בין מְצָרים אלו, שנדרשות עשר מכות מצרים כדי להניע אותנו לחשיבה מחודשת. לאחריהן אנחנו אכן יוצאים ממצרים, אבל לא ממש שמחים בחופש שנפל עלינו כי לא יודעים מה לעשות אתו. פחות משבוע אחרי שיצאנו ממצרים בחיפזון – כאשר נראה שנקלענו למבוי סתום על שפת ים סוף, מתחרטים על היציאה הנמהרת – בלא שיקול דעת מספיק – ממצרים, ואף מבקשים לשוב לשם. כל כך נוח היה לנו כשלא נדרשנו להחליט לעצמנו.

כדי להעמיק את תודעת החופש בנפשנו, קרע ה' את ים סוף בפנינו ובכך הראה לנו בראיה חושית את המציאות האמיתית, הנעלמת ומוסתרת ע''י המציאות היומיומית, זו של הנחות העולם הזה, של שיעבוד מצרים. ראינו, התרשמנו, אבל עבורנו, לא היתה בכך הוכחה שאכן יש מנהיג לעולם ושלאותו מנהיג גם איכפת מכל תנועה בעולמו. את המודעות הזאת קיבלנו במעמד הר סיני, לשם הלכנו מים סוף וקיבלנו את התורה במעמד נורא הוד של התגלות אלוקית לעיני כל היקום. התגלות זו נחרתה לעד בלבות הנוכחים, ולאמתו של דבר – היא חרותה מאז ועד התגלות המשיח, בנפשו של כל יהודי. שעל כן אומרים לנו חז''ל כי באותו מעמד היו נוכחות כל נשמות ישראל עד סוף העולם, עד שיבא הסוף להעלם הזה שמסתיר את העובדה שה' הוא האלוקים.

אבל בני ישראל לא יכלו לסבול את עוצמת הגילוי לאורך זמן, ועד מהרה נטו לשוב לשיגרת החשיבה המצרית, המוגבלת. על כן ציווה ה' לבנות לו משכן שבו תתגלה נוכחותו דרך קבע, בקודש הקדשים. כולם נתבקשו להשתתף בבניית המשכן בדרך של תרומת טובין שונים, ובעבודה הפיזית של הבניה, מי שהיה מוכשר לכך. בפרשת השבוע שלנו מסכם משה את כל התרומות שהתקבלו לצורך בניית המשכן ומוסר דו''ח מפורט בדבר השימושים השונים שנעשו בכל תרומה שנתקבלה. בהמשך הפרשה נבנה המשכן וכליו ועד שהוקם וניצב לתפארת.

תהליך הבניה נמשך כמחצית השנה וכאמור – העם היה שותף מלא אם בממונו, אם בגופו ואם בשניהם. כעת, כאשר המשכן עומד על עמדו וכל השותפים בהקמתו חווים את הסיפוק שבהשלמת המשימה הקדושה, עלולים לחשוב שאין עוד לאן להתקדם. מרגישים שהגיעו לפסגה; השתתפו בבניית משכן לה', עשו את רצונו בשלמות, למה עוד אפשר לשאוף? האם יש משהו נעלה מזה שעוד ניתן לשאוף אליו? מסתבר שיש. (שמות מ'): לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. מילא בני ישראל לא יכלו להתקרב למקום בו נתגלה כבוד ה', אבל משה היה זה שעלה להר סיני כאשר כסהו הענן ונגלה כבוד ה', ועשה זאת בלי להתרגש, מה קרה פתאום שאינו יכול לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד?

לאן אנחנו נוסעים?



משה הוא אמנם 'הנבחר במין האנושי' כהגדרת הרמב''ם אותו, אבל מסתבר שגם לו יש למה לשאוף ולאן להתקדם. כי האדם יכול לעשות כל שנדרש ממנו, ובשלמות לפי ערכו של זמן העשיה, בשלב הבא – תמיד הוא יעמוד בפני מדרגה נעלית יותר מזו שהגיע אליה בשלב הקודם, שהיה מושלם יחסית למצבו באותו זמן. משה אינו יכול לגשת אל אוהל מועד, אבל בסוף הוא כן ניגש, לאחר שה' קרא לו בתחילת הספר הבא, שאותו מתחילים לקרוא כבר במנחה של שבת. ורמז לעניין ניתן בפסוקים החותמים את פרשתנו ואת ספר שמות: לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

יהודים צריכים לחיות במודעות של מסע תמידי. לפעמים צריכים לחנות, לנוח בין מסע למסע, אך כאשר מודעים לכך שהתכלית היא במסע, בהתקדמות, גם החניות נחשבות כמסעות כי בהן אוגרים כח לקראת השלב הבא. על דרך שיהודי מצווה לישון כמה שדרוש לו כדי שיוכל להיות עירני בתפילה ובלימוד התורה. אלא שגם המסעות וגם החניות צריכות להיות מכוונות לתכלית שאותה קבע לנו בורא עולם ומנהיגו. שעל כן וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.

דומה כי רש''י רומז לעניין זה בפירושו לפסוק הראשון בפרשה: אֵלֶּה פְקוּדֵי, בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת ונמנו כל כליו לכל עבודתו. מסגנונו של רש''י ניתן ללמוד כי התכלית הכללית בעבודתו של יהודי היא להשכין את אור ה' בעולמו הפרטי כחלק מהשכנתו בעולם בכלל. משקלי נדבת המשכן אומר שצריכים לשקול כל צעד בהתאם לתכלית זו, שלשמה נועד המשכן. זהו שלב של עבודה מתוך מודעות כללית בדבר היעד שיש לחתור אליו, שהעולם הזה יהיה משכן לה', אבל בלי התייחסות לפרטים. התייחסות כזו באה בהמשך:

לכסף ולזהב ולנחשת, יש מי שעבודתו היא מתוך כיסופים מתמידים להתחבר אל האור אין סוף. יש מי שמתאמץ רבות להתגבר על מכשולים שונים במסעו אל עבר האור אין סוף, ואף מתיז ניצוצות כביכול בעבודתו, כזהב המתנוצץ באור השמש. ויש מי שכל מה שיש לו היא הנחישות. הוא אינו חש כיסופים ואף לא דחף להתגבר. הוא רק יודע שזו הדרך והולך בה בנחישות. ועדיין חסר המיקוד – איך ובמה בדיוק הופכים את העולם הזה למקום בו ישכון אור ה'. על כך אומר רש''י, ונמנו כל כליו לכל עבודתו. ''כלי העבודה'' של האדם הם עשרת כוחות הנפש שהזכרנו לא פעם, שכוללים את הכישורים השכליים וכוחות הרגש שלו, וכן המחשבה, הדיבור והמעשה. בכל אלה יש לעבוד את ה', ורק כאשר כולם מכוונים לאותה תכלית, רק אז נבנה המשכן והוא שלם, לפחות עד שעולים למדרגה נעלית יותר בשלמות. שהרי זהו הרעיון של פרשת השבוע כנ''ל.

אנחנו כבר קרובים לסיום אבל רחוקים מאד ממיצוי הרעיון. כל יהודי נדרש לעבוד עבודה זו, אבל גם כל ישראל נדרשים לכך. אמנם בפרשה יש דגש מיוחד על עבודתו של הפרט, אבל היא מסתיימת דוקא בהתייחסות לכלל כמצוטט לעיל: לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לח כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם. לפי זה ברור לגמרי שלא מספיק שמשה רבנו ונציגיו יעשו את העבודה. כל העם צריך להיות שותף, ובשותפות זו מותנית השכנת אור ה' פה בעולם הזה.

בעוד דברים אלו נכתבים, נשאלתי אם אני מעודכן בפיגוע שמתחולל כעת בישיבת מרכז הרב בירושלים. לא. לא הייתי מעודכן. הייתי מרוכז בחיפוש ניסוחים כלליים ועדינים שלא יפגעו באיש, כולל בפוליטיקאים. אבל מה לעשות שהם מובילים אותנו כצאן לטבח ברפיסותם הרעיונית ולכן גם המנהיגותית? אין להם צל של מושג מה הם עושים בעולם הזה, מהי שליחותם, ולכן הספינה שהם מנהיגים, מתנדנדת לה כקליפת אגוז על פני המים הסוערים, ועוד מעט קט היא תתנפץ חלילה אל סלעי החוף. ובינתיים מזנבים בנוסעיה כרישים טורפים בדמות הולכי על שתים. אילו רק ידעו אלה המתיימרים להנהיגינו, מהי שליחותם בעולם הזה. אילו ידעו שתכליתו של כל יהודי ותכליתה של מדינה יהודית הוא להפוך את העולם הזה למשכן בו תתגלה מלכות ה'. אילו רק היו מודעים עד כמה חשובים חייו של יהודי אצל הרבונו של עולם, ודאי הוא שהיה מתקיים בנו הפסוק (דברים כ''ח): י וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ. אילו.

באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי