דרכה של ''מצפן''

יהודי יכול להיות ''ציוני'' ויכול להיות ''לא ציוני''.
''ציוני'' הוא יהודי שהחליט לגור בארץ ישראל, או שואף לגור בארץ ישראל, וחושב שכל יהודי צריך לשאוף לגור בארץ ישראל; אם לא הוא, אז צאצאיו או צאצאי-צאצאיו.

כדרכו של עולם, תמיד נוצרות מוטציות.
ומוטציה מסוג מסוים היא יהודי שחי בארץ ישראל (בדרך כלל הובא על ידי הוריו בגיל צעיר, או נולד בארץ) אך טוען שהציונות היא מקור כל הרוע ויש להלחם בה בכל הכוח. מוטציה כזו הייתה תנועה קטנה, הייתי אומר אפילו זעירה, עם מספר קטן של חברים ואוהדים (אינני חושב שבשלב כלשהו עברו את המאה עד מאתיים אוהדים). בשם ''תנועת מצפן''.

הכל החל בוועידה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק''י) בחיפה בשנת 1962.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית, תחילתה בראשית המאה ה-‏20, בשם פק''פ, מפלגה שהייתה מורכבת מיהודים וערבים. בשלב מסוים היא הוצאה מחוץ לחוק על ידי שלטונות המנדט, אך לאחר קום המדינה הותר קיומה.
ראשי המפלגה היהודים, שמואל מיקוניס ומשה סנה, על אף היותם קומוניסטיים, היו ציונים בנשמתם וצרכי מדינת ישראל תמיד עמדו בראש מעיינם.
באותה ועידה בחיפה, קבוצה של צעירים יהודיים האשימה את ראשי המפלגה ביתר ציוניות ובעודף נאמנות עיוורת לבריה''מ.
כידוע, בקומוניזם לא קיים מושג של מתיחת ביקורת פומבית על ההנהגה, וראשי הקבוצה עקיבא אור, משה מכובר, עודד פלבסקי וחבריהם נאלצו לפרוש והקימו תנועה חדשה שנודעה בשם ''מצפן'', על שם ביטאונם.

הקבוצה הקטנה חיפשה את דרכה בפוליטיקה הישראלית. הקבוצה דגלה בתיקון ''העוול'' שנגרם לפלשתינאים במלחמת השחרור, על ידי החזרת הפליטים למקומות יישוביהם והקמת מדינה דו-לאומית וכן שוויון סוציאלי נוסח מרכס.

כאשר בשנת 1965 הקים עורך שבועון ''העולם הזה'', אורי אבנרי יחד עם חברו וסגנו שלום כהן, את תנועת העולם-הזה-כוח אחד, ניסתה תנועת מצפן להיכנס לתוך התנועה ולהשתלט עליה. בוועידת היסוד הגיעו הדברים לידי עימות וחברי מצפן סולקו מהוועידה.

---

מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים פתחה התנועה, יחד עם גורמים אחרים הקרובים לדעותיה, במסע תעמולה מקומי ובינלאומי לסיום ''הכיבוש'' ו''השבת זכויות הפליטים''. הדבר הבאיש את ריחה בעיני הציבור הרחב וגרם לנידוי ציבורי של חבריה. מנגד, מסע זה משך אליה ''תמהוניים'' שונים שמצאו בה אפשרות להוציא את תסכולם ושנאתם לממסד הציוני.

בשנת 1971 יצאה לאוויר העולם תנועת ''הפנתרים השחורים'', תנועה של בני עדות המזרח בשכונות עוני בירושלים. הפנתרים מחו על קיפוח מתמשך של תושבי השכונות הללו ותושבי שכונות ועיירות פיתוח אחרות בארץ וכל זאת על רקע עדתי. החיבור בין האשכנזים האליטיסטים השבעים של תנועת מצפן לבני עדות המזרח חסרי ההשכלה וחסרי הרכוש היה מיידי. אינני חושב שמרציאנו, ביטון וחבריהם חשבו יותר מידי על מצוקתם של הפליטים הפלשתינאים או שהסטודנטים מתל אביב התענינו יותר מידי במוסררה, אך האינטרס היה הדדי, הברית נכרתה וההפגנות היו סוערות מתמיד.

במבט לאחור נראה כי האיש שהשפיע הכי הרבה על תדמיתה, ותוכנה, של התנועה, היה משורר ולאומן ערבי מושבע, בעל חנות ספרים בשכונת ואדי-ניסנס בחיפה. שמו היה דאוד תורכי והוא הצטרף מיד לארבעת הפורשים שיסדו את ''תנועת מצפן'' בשנת 1962.

דאוד תורכי, יליד הכפר מראר שליד צפת, עבר בילדותו לחיפה, היה קומוניסט מושבע ולאומן ערבי שדגל במדינה דו-לאומית שוויונית וחילונית. לאחר מלחמת ששת הימים הגיע למסקנה כי עליו לפעול באורח מעשי לקידום רעיונותיו. הוא יצר קשר עם ערבי נוצרי, חביב קהוואגי, לאומן כמוהו, איש תנועת ''אל-ארד'' שעסק בריגול ולאחר מספר שנים בכלא הישראלי גורש מהארץ והתיישב בקפריסין.

קהוואגי היה בקשר עם המודיעין הסורי ועם ארגון הפת''ח. הוא גייס את דאוד תורכי ושלחו לארץ להקים רשת ריגול וחבלה. דאוד הצליח להקים רשת ענפה (10 חוליות, כ-‏30 פעילים) במגזר הבדואי בראשות סובחי נערני ובמקביל גייס לשורותיו בחור צעיר מקיבוץ גן-שמואל, אודי אדיב, ששירת בנח''ל מוצנח ובמלחמת ששת הימים היה בין כובשי הכותל. לאחר שחרורו התוודע לרעיונות של מצפן והפך לחבר מהשורה.

אודי אדיב צרף אליו את דן ורד, דוד קופר ויחזקאל כהן ובשליחותו של תורכי, יצאו אודי אדיב ודן ורד לקפריסין ומשם לסוריה.
בסוריה מסר אדיב מידע מקיף על צה''ל וזרועות בטחון אחרות שהכיר, עבר אימונים צבאיים וחזר לארץ להקים תא ריגול המורכב מיהודים בלבד. בין היתר גייס לתא את רמי ליבנה, בנו של ח''כ ליברבראון מרק''ח ואת מלי לרמן. השניים היו כבר קודם לכן במגעים עם אנשי הפת''ח.

קישורים:
חשיפת רשת חבלה וריגול יהודית ערבית -1972 מהפכה ברוטאלית

מסתבר שהסוכן הסורי שגייס את דאוד תורכי וחבריו היה למעשה סוכן כפול ושיתף פעולה גם עם השב''כ. כך בתאריך 8.12.1972, נרעשה הארץ מהידיעה על חשיפת רשת ריגול יהודית לטובת המודיעין הסורי והתואר בוגד הוטבע במצחו של אודי אדיב ושל הנאשמים האחרים. במשפט שנערך, אודי אדיב ונאשמים אחרים לא הביעו חרטה וראשי הרשת: תורכי, ואדיב נידונו ל-‏17 שנות מאסר, נערני ל-‏15 שנה והיתר לתקופות שונות בין שנתיים לעשר שנים.

חשיפת הרשת חיסלה סופית את התנועה, אנשיה התפזרו, חלקם נדד כבר קודם לחו''ל ואחרים נטמעו באלמוניות ברוכה. במסגרת ''עיסקת ג'יבריל'' שוחררו חברי הרשת הערביים. אודי אדיב הביע מאוחר יותר חרטה ושוחרר כעבור 14 שנים, דן ורד ריצה שני-שליש מעונשו. אודי אדיב משמש כיום כמרצה למדיניות והיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, דן ורד הוא מורה למתמטיקה בתיכון בת''א.

במבט לאחור ניתן להגיד שהציניות טרפה את תמימות הנעורים והותירה לא מעט אומללים המחפשים את דרכם בחיים.

---