איפה הרעם? לא שומעיםלא מתקבל על הדעת שמערכת הביטחון, בעיקר צה''ל לא מכין פעולה רצינית ברצועת עזה. השאלה היא מתי יישלף השפן, וכאשר יישלף האם הצילינדר יישאר בשלמותו. לא מתקבל על הדעת שראשי המדינה ובקדקדם ראש הממשלה ושר הביטחון, ערלים ולא קשובים לקולות מן הציבור כולו, שככה זה לא יכול להימשך. צריך עצבי ברזל ותעצומות נפש בלתי רגילים, לעמוד מול הטיראדה של הביקורת, לדעת מה טומן העתיד, אך לא לתת לסוס לברוח מן האורווה, כאשר כולם צועקים אש, אש.
סבתי החכמה, שאותה אני מרבה לצטט, אמרה: ''ביז צי די קרצ'מה דארפט מען אויך א גלעזעלה ברונפן''- עד שנגיע לפונדק אנו זקוקים לכוסית. יש
בינתיים, והמצב הוא קשה מאוד. שר הביטחון,
אהוד ברק הוא לדעת הכל אדם מבריק. לפעמים אני חושב שהוא מבריק עצמו לדעת. או כהגדרתה של
שולמית אלוני, ביידיש ''איין אויבער חכם''. כלומר חכם-על. לעתים אני תוהה, איך זה האיש הסופר אינטליגנטי הזה לא משתמש בחכמתו כדי למנוע תקלים שהוא גורם להם בפקחותו. ברק שקט ומאופק, הוא ברק מסוכן, לא רק בפנים אלא גם כלפי אויב. אלא מה – יש, כאמור, בינתיים. ובינתיים אי אפשר לשבת בשקט ולראות מדי יום תמונות של זעקות ושברון לב. תמונות דומות רואים גם מעבר לגבול. גם הן מעוררות חמלה. הצד השווה שבהם שהן אוטנטיות, בין אם זה נראה לנו או לא נראה לנו, בין אם התגובות הם מאופקות או היסטריות, אני רוצה לראותן. מבחינה זאת הטלוויזיה עושה את מלאכתה.
שדרות, ו
עזה מולה, הם בשבילנו סוגיה שהיא בחזקת raison d'etre - בכל הקשור לשמירה על השקט והשלווה על הגבול הבינלאומי שלנו וכן ככוח מרתיע כנגד ה
חמאס, ה
ג'יהאד ואחרים אשר מתגרים בנו ושמים ללעג את כושרנו, כמעצמה הביטחונית הגדולה ביותר. אם תוסיפו לזה את הכשל נגד ה
חיזבאללה, הרי זה יותר מאשר פגיעה באגו שלנו.
ברק (מן השמים) הוא הפן החזותי של הרעם הקולי ואת הרעם הזה טרם שמענו. אני הומניסט כמו עמיתי
ירון לונדון אשר דנו את עמדתו, האקטיביסטית במקרה זה, בצוננים וברותחים. אבל ירון, מעל לכל מעלותיו – איש של יושרה הוא. בין היתר, אי אפשר מצד אחד שלא לקבל את הטיעונים של מתנחלי יש''ע ש''היום זה חברון - מחר זה תל אביב'', ומאידך שלא להגיב בצורה הרבה יותר נמרצת כאשר מדובר בעיר בתוך מדינת ישראל. לא ייתכן שלרגע נחשוב ששדרות היא בארץ אחרת. לא ייתכן שלא נקבל תזכורת מדי יום, ואפילו אם זה ייהפך למלודראמטי. שדרות היא שלנו
צעד מתבקש
כאן, מתבקשת הגשמתה על משקל האמירה הידועה של בן גוריון, עם כל המבוכה שבה: לא חשוב מה יאמרו הבריטים (אלביון היה ונשאר צבוע) על קיצוץ כמות החשמל לעזה, אלא מה יעשו היהודים, מעבר לצעד זניח זה. צעד זה, גם אם הוא מדורג - אם יהיה לו אפקט, הרי הוא יהיה שלילי מצד שוחרי זכויות אדם, למיניהם. משום מה הם שוכחים מדי פעם שגם לתושבי שדרות יש הזכות הבסיסית לחיות בשלווה. הפסקת השלטר בצורה הדרגתית היא לא חלבי ולא בשרי, הוא אפילו לא פארווה. הצעד המתבקש הוא כפול. לאפשר לכל תושבי שדרות שמתבקשים להתפנות עד עבור רעם הקטיושות והטילים ולסייע להם בכל דרך אפשרית. אילו צעיר אני ולא חושש שמא במקום לעזור, אני עלול ליפול למעמסה, הייתי, לפחות לתקופה מסוימת, מחליף את דירתי בדירת תושב שדרות, ולו כמעשה של הזדהות.
מצד שני צריך להכריז בכל המגפונים שכל התושבים הפלשתינאים אשר מתגוררים במתחמים שמהם יורים לעבר ישראל, מתבקשים תוך 48 שעות להתפנות, שכן ישראל לא רוצה לפגוע באזרחים. אני משמיע עמדה זאת באופן עקבי מאז שהתפנינו מעזה. כאן אנו חייבים לצעוק שכל העולם ישמע. אצלנו כאשר צריך לדבר בשקט, או לא לדבר כלל - צועקים. כאשר צריך להפעיל את כל הפעמונים - שותקים. הפעולה אחר כך תיעשה על ידי תותחנים, טייסים, מזל''טים וכלים אחרים. שום חייל לא צריך לעבור בשלב זה את הגבול. יתר על כן, אם הפלשתינאים פוגעים בקו מתח גבוה בשדרות או במקום אחר בנגב המערבי, ישראל תפגע גם כן בקו מתח בשטחם. לא צריך לסגור את השלטר.
ברצועת עזה נמצאת ישות עצמאית פרועה אשר לא סרה למשמעת של הממשל הפלשתינאי, ולישראל זהו הגבול הבינלאומי. אם מפרים אותו, מכריזים עלינו במלחמה. במלחמה כמו במלחמה יש להכות באויב מכה ניצחת אשר תביא אותו להרהור שני ושלישי. או לשולחן הדיונים. ואגב, כל איומי הסרק שבאים מצד מנהיג ש''ס
אלי ישי, הם הבל ורעות רוח. האם השר ישי אינו יודע ש
אבו מאזן אינו שולט לא בחמאס ולא בקטיושות שלו. הפסקת שיחות איתו, תשרת רק את החמאס. אבל מה זה הגיון לעומת כותרת בָלונית. ולשוב לחמאס - פירטים נמצאים בים ולא ביבשה. ואם התושבים ברצועת עזה שלמים עם הטרור שמטילים עלינו ועליהם החמאס, הגיהאד ושותפיהם, לא נוכל לשכנע אותם במוזות. הם נמצאים בטריטוריה של האויב, על כל הסיכון שכרוך בדבר. אם הם יתפנו מן השטחים גדושי בונקרים של קסמים וקטיושות, נחסוך מהם ומעצמנו את הפגיעה בנפשם.
יש גבול... פיזי גיאוגרפי: רצועת עזה. יש גבול... נפשי, זיקתי: שדרות.
שדרות זה כאן
