מצב הרוח הציבורי בפתיחת שנת ה-60 למדינה אינו משובב נפש. כבר אמרנו. המטוטלת נעה בין סערות נפש לבין דכדוך ותסכול. כאשר באמצע, על ראש התורן, הורד דגל וועדת וינוגרד ברבע גובה. מצדדי ראש הממשלה יכולים לטעון, שזה ניצחון שהוא לא הורד לחצי התורן, ומתנגדיו קובעים שהוא הורד- זאת עובדה. אין לי צל צלו של ספק כי לתקשורת הקאקופונית, חלק נכבד במבוכה הזאת ובבלבול. אבל, במציאות, אין כל הצדקה לנרגנות, לקוטריות, לקדרות. מסקנות וועדת וינוגראד, הן לא רק חשבון נפש של העבר אלא אזימות ואתגר לעתיד. מדינת ישראל על כל חסרונותיה, על כל מדוויה, ועל כול מכשוליה, היא עדיין ישות מדינית וקהילתית שצריך להתגאות בה. בעיקר בהגיעה לגיל המכובד מאוד של שנת ה-60, שהוא ''גיל הזקנה''. ואנו רשאים להביט אחורה בסיפוק, וקדימה –בתקווה.
בארץ, כידוע לכולנו, האירועים הגדולים והקטנים בנויים על מבצעים. זה חל גם על אירוע כמו יום העצמאות, שהוא חג. ושבעתיים ביום הולדת ה-60. ערב החג כולם עוצרים את הנשימה, עד הישמע תרועות החצוצרות מהר הרצל ואז מתחילים רשמית בחגיגות - מן הממסד ועד לטפחות. משל כאילו מדובר היה בפתיחת ה-sales לחג המולד ליד המכלול הגדול של חנות ''הארודס'' בלונדון, כאשר אנשים רבים מחכים שעות בחוץ עד לפתיחת השערים, ואז מתחילה הפריצה הגדולה. נכנסנו לשנת ה-60 למדינה, אך רוב האירועים הממשיים לא יתקיימו לפני שעת ה-ש'- d day.
אני, אינדיבידואליסט אני, וחשקה נפשי לתקוע בשופר הקטן שלי בראשית פברואר 2008. מתחרה בי רשת ג' של ''קול ישראל'' אשר הכריזה לפני כמה ימים על בחירת השיר הישראלי לשנת ה-60. תחרות לבחירת שירים אי אפשר לעשות ביום אחד. אבל אני מדבר בפרוזה - בזכות אותם ימים, כאשר על המשלט ישבנו. מעט אנשים, וודאי שלא הצעירים שבינינו, מודעים לכך שמלחמת העצמאות לא התחילה בהכרזת
דוד בן גוריון על הקמת המדינה במוזיאון
תל אביב ב-14 במאי 1948. המאבק על ריבונותנו התחיל הרבה לפני כן, אבל אני אסתפק בפברואר 1948, כלומר לפני 60 שנה בחודש הזה והכול ב-14 לחודש. יום אחד.
אביב 48 - לוחמה בשטח בנוי
צילום: מ. תולדות ההגנה- משרד הביטחון ההוצאה לאורמתוך ''ידיעות''- מהדורה מיוחדת, כותרת ראשית,
מעריב - 40 שנה:
- מכוניות שנסעו בין ראש פינה לאיילת- השחר בצפון הותקפו ביריות.
- ההגנה פוצצה עשרות מבנים וגשר בצפון הארץ כגמול על התקפות הערבים.
- חיילי הלגיון הירדני פתחו באש על התחבורה בחיפה.
- אש כבדה נורתה על קריית שמואל (אזור רח' הפלמ''ח בימינו) ועל שכונת רחביה בירושלים.
- התקפה מאבו כביר על גבעת הרצל והשכונות הדרומיות בתל אביב- נהדפה.
כלומר לא היה מרכז יהודי גדול שלא הותקף ביום אחד.
מדי פעם שאלתי את עצמי השאלה: אילו הייתה הטלוויזיה משדרת באותם ימים טרופים- האם המדינה הייתה קמה ב-48, אך הגעתי למסקנה שהתשובה היא כן! זאת גם אם היא הייתה מפחידה כפי שהיא עושה זאת כיום. הצופים היו אחרים, ה''מילואימניקים'', חברי המחתרות: ה
הגנה, ה
אצ''ל, וה
לח''י, היו אחרים. לא שלא פחדנו. פחדנו ועוד איך. אבל חיינו עם הפחד, שרכב על כתפינו (בהשאלה מטקסט אחר) כי ידענו שאנו נלחמים על קיום, על הבית הלאומי היחיד לעם היהודי, בטוחים בצדקנו, ומקווים, אך לא משוכנעים, שאולי נצליח לצאת מן המנהרה בקרוב. במחשבה שנייה: אילו הייתה טלוויזיה היא הייתה ללא ספק מתיישרת עם התקשורת הכתובה כולה, שבאותה עת היא הייתה מגויסת.
אבל לא על התקשורת באותם ימי חרדה התכוונתי לכתוב. אלא על ארצנו הקטנטונת בעלת התיאבון האדיר להפוך למדינה עם מיליוני תושבים, כלכלה משגשגת, חזקה ביטחונית, מעוז של האדם היהודי ונחישות ש– never again ''לא עוד תתרחש שואה נגד עמנו''. מדינה ששמה יוצא לפניה במדע, בטכנולוגיה עילית, בחקלאות, בייעור ובתחומים רבים, ומיליוני תלמידים, בכל הגילים והשכבות, חובשים את הספסלים. מקור לגאווה, ולא רק בשנת ה-60 למדינה. אבל המועד ראוי מאוד כדי לחייך בפה מלא ולא רק לקטר.
האיום הקיומי עדיין לא הוסר, ולא בשל שכנינו הקרובים אלא בשל אויב רחוק יותר שהעם היהודי נתנסה בו במהלך ההיסטוריה- מדינת
פרס של האייטולות. אבל כאן אני מתכוון ל''איום'' אחר. בכל הזדמנות מנופפים לנו, לא רק התקשורת אלא הקהילה האקדמית, באיום אנושי, כי ''קיימת בריחת מוחות'' (בצד ''בריחות'' אחרות) והסכנה היא שזאת תגבר, אם לא נשקיע במשאבים אנושיים של המוסדות להשכלה גבוהה - אז אבוד אבדנו. אויב חדש בשער. חג לזקני ''פופוליטיקה''. אני מאוד בעד השקעה מן הסוג הזה, שהיא בכל מקום, ובייחוד אצלנו, השקעה טובה ומועילה. אך מי שהמקום צר לו, ומי שמחפש הכנסה גבוהה יותר, גם אם הוא יקבל שכר של 100,000 שקל בחודש (יהיו מי שיחייכו לנוכח סכום ''צנוע'' זה) יוכל, אם הוא או מקצועו, מבוקשים מאוד בחוץ, להגר ולהרוויח הרבה יותר. עדיין יישארו כאן מוחות מבריקים בכל מוסדות האקדמיה אשר אמנם לא מזלזלים בשכר, אך רווחים חומריים בחוץ, לא עומדים בראש מאווייהם.
אני לא רואה בזאת ''
בריחה'' אלא הגירה קוניונקטוראלית. לא מקנא. אני משנה את סדר האותיות:
בחירה... להיות כאן. ההגירה לארץ נקראת ''עליה'' - אז שיהיה. לעומת זאת עוצמת ''הירידה'' נחלשה במידה ניכרת ו''היורדים'' לא מכונים יותר ''נמושות'', אלא ישראלים שחיים שם. לשם שלחנו, ועודנו שולחים, שליחים כדי להביא יהודים לכאן. יש שבאים. יש אומרים שכדאי יותר להשקיע במניעת ''ירידה''.
אידיאליזם - מונח מנוכר
כנס תנועת הנוער הציוני- פלוגת עלייהכאשר הייתי שליח צעיר לתנועת נוער בארה''ב בשנות ה-50, הייתי גאה שהצגתי את עצמי כישראלי. (ישראל של ''צנע''- בימים אלה) כמעט כל צעיר יהודי ראה לנכון להבטיח שהוא יבוא לארץ, או לבקר או להשתקע. כיום מתהלכת האמירה שכאשר אדם מציג עצמו כמי שבא מישראל אומרים לו: Oh! Israel is a wonderful country to come from – ישראל היא מדינה נפלאה לבוא ממנה. כדי לבוא לארץ הזאת, מרצון ולא מאונס, צריך להיות אידיאליסט. בדיוק כפי שציינתי במאמר קודם, שמי שרוצה להיות מורה טוב צריך לחוש שליחות. זה אמור גם למי שחי בארץ וחושב שהיא ראויה לו והוא ראוי לה - הוא אידיאליסט.
אלה שנולדו כאן, בשבילם מדינה היא דבר מובן מאליו. בשבילי, קיומה של המדינה אינו עדיין דבר מובן מאליו. באתי לכאן מרצוני העז, בדיוק
כמו מאות אלפים מניצולי השואה, כאשר יכולנו להגר לכל מקום בעולם, לכל ארץ ללא יוצאת מן הכלל. חלק מהניצולים חזר והגר, אבל הרוב נשאר כאן, לחם, והיו שנפלו במערכה. הרוב שיקם עצמו, וההכרה בכורח של מדינה יהודית טבועה בנפשו כל הזמן, כמו המספר על זרועו, כמו גם החרדה לקיומה. לא רק כדי להגיע לכאן צריך להיות נגוע בחיידק האידיאולוגי, אלא גם להיות משוכנע שזה מקומך, כאשר דברים רבים, ערכים רבים, אינם כפי שחלמת, ציפית, וייחלת.
''ממרום שנותיי'', כפי שהגדיר זאת
אורי ברוכין, עם כל הביקורת הנוקבת שיש לי כלפי החברה בישראל וכלפי מנהיגיה, ביקורת שאני נותן לה ביטוי, באתר זה ואחרים ובכתובים מסוג אחר, אני גאה להיות ישראלי. אני שבע רצון מהיותי חבר מן המניין במועדון נבחר זה, בישות בלתי רגילה שנוצרה כאן בחלקת אלוהים הקטנה הזאת, כפנומן בכל הזמנים. אין עוד בעולם עם כזה שחיבר את הקצוות של אלפיים שנה כאילו בהצמדה מגנטית.
באותה שנה, שנת 1948, כאשר נשלחתי לחזית הצפונית, תחילה נגד לוחמיו של
קאוקג'י ואחר כך נגד הסורים, לא ידעתי אם המדינה הזאת תתקיים בעוד יום או יומיים. והנה, ששים שנה עברו מאז ולא רק שאנו קיימים אלא גדלנו ולעתים שמנו מדי ובועטים, אבל אנו חיים די טוב, לא רק יחסית לעמים אחרים, אלא באופן מוחלט, עם כל הבעיות הקשות, המדיניות,הביטחוניות, החברתיות והכלכליות.
בדרך כלל הסיסמה היא להסתכל קדימה. אבל לעתים רצוי דווקא להתבונן לאחור. אני זוכר כאשר רעייתי,
יהודית, ואני, טיפסנו על
הר סיני, ''ג'בל מוסא'', ובשלב מסוים כאשר נהיינו תשושים יהודית הסתכלה קדימה לראות כמה שנותר עוד. אני יעצתי לה להסתכל לאחור ולראות כמה הספקנו לעלות. זה מומלץ גם לכולנו, כאשר אנו חוגגים את שנת ה-60 להקמת המדינה.
ב''כפר הגלובאלי'' שבו שולט הממון, ואילי ההון רוכשים את האחוזות שלהם במקומות שונים, מעטות המדינות שהפטריוטיות מנחה אותן מצד אחד ומאידך נבעים בהן סדקים של פיצול מורשתי. בימים אלה פורסם כי לאנגליה, מי שהייתה בריטניה הגדולה, יש קושי להגדיר את עצמה. המעניין הוא כי דווקא המעצמה הקפיטליסטית הגדולה, שהיא ליבת המהפך הגלובאלי שבו הייחודיות של תרבויות הולכת ונעלמת, היא המדינה הדמוקרטית הפטריוטית ביותר. ועוד תשמעו מפי שועים ופשוטי עם לאחר אירועים גדולים או קטנים את הברכה המסורתית שלהם God bless America
אז לחיי המדינה הזאת בראשית שנת ה- 60 להיווסדה.
ישראל - מועדון ייחודי, ומחיר החַבֵרות בו - בהתאם
