ממשלה אשר חרב דמוקלס קואליציונית תלויה מעל לצווארה, בעיקר בנושא מדיניות חוץ וביטחון, היא ממשלה אשר סובלת כרונית מהידרדרות במשמעת קואליציונית. השלטון, מצדו, שוכח כי הוא אמצעי לביצוע מדיניות, ולא מטרה בפני עצמה - לשבת על כיסאות. זאת הסיבה שהציבור אינו מאמין שממפגש אנאפוליס ייצא דבר ממשי. בנסיבות אלה מוטל על המנהיגים ללכת אפילו על הסף ולהסתכן בצעדים נועזים. קיפאון היא החלופה הגרועה מכולן.
בתרגום מילולי trouble maker אמור להיות ''עושה צרות''. אבל עושה צרות הוא גם ילד קטן שובב ונחמד. איזה מין Dennis the Menace פרי שרטוטיו של
דייויד לו (David Low) הבריטי אשר המציא את סידרת ''הקומיקס'' -''דִניס דה מאניס''. גם לגבי מבוגרים זה חל על מישהו שהוא לא אדם נוח, אבל הוא אינו עושה צרות כרוני.
תמיד היו ויהיו ''עושי צרות'' כרוניים אך לכתר ה- trouble maker ראוי רא''ל (מיל)
שאול מופז, שר התחבורה והממונה על ''הדיאלוג האסטרטגי'' עם ארה''ב (תואר ותפקיד מגוחכים – להרגעת האיש הלא שקט ורודף הפרסום). אין ספק שלאדם יש קבלות, אבל אינני יודע אם יש ממשלה בעולם אשר שר בכיר (או זוטר) שמכהן בה, מצטרף ל-39 חברי כנסת מן הקואליציה והאופוזיציה אשר קוראים להדחת שרה בממשלה. במקרה שלפנינו שרת החינוך פרופסור
יולי תמיר. היו אי אלה פודלים שנבחו קצת, ראש הממשלה אמר משהו, אבל שיירת הממשלה לא הייתה זקוקה ל''דרך בורמה'' כדי לחצות את הנתיב בשלום. גם לגבי הח''כים מן הקואליציה, זאת התנהגות לא ראויה. מתיחת ביקורת על הממשלה היא עניין אחד, וחברי הקואליציה לא מחויבים להיות חלק מ''שורת המקהלה'' שמזמרת לממשלה, ועניין אחר הוא לבקש הדחה של שר. והציבור כדרכו-אצלנו-שתק.
השר מופז - תחבורה אסטראטגיתהשר מופז המציא מעשה חסר תקדים.
יוליוס קיסר, חצה את נהר הרוביקון בשנת 49 לפנה''ס, ובכך התעלם מן החוק הרומאי שהצבא לא חוצה את הרוביקון. מופז חוצה אותו הלוך ושוב ובצניחה. הוא הרי צנחן. ואל נשכח שממש ברגע האחרון קפץ הצנחן מן הליכוד לקדימה, לאחר שהסקרים נבאו לו כשלון על הנהגת הליכוד.
הוא עושה כותרות אובססיבי, מעט בנושא שעליו הוא מופקד. הוא ידבר על תאונות דרכים, על הפיגור בתחבורה הציבורית, על הבעיות ברשות שדות התעופה על המצב בנתב''ג? אולי קצת, לבטח כאשר גוזרים סרט בכביש חוצה ישראל בדרום. ככלות הכל ראש הממשלה העניק לו את התואר ''שר לענייני תאום אסטרטגי'' עם
ארה''ב. נו באמת. ומה לא שייך לאסטרטגיה.התיק שלו פחות שייך. הרב עובדיה-שייך.
השר מופז יכול לצאת באמצע ישיבת הממשלה (באוגוסט 2007) כאשר מנסים לקצץ מתקציב משרדו. זה עובר. הוא יכול להסתודד הרבה זמן עם ראש האופוזיציה, ביבי
נתניהו ולשאלת עיתונאים לפשר שיחה ארוכה זאת, להשיב שזאת הייתה ''שיחה חברתית''. מה יש - אסור כבר להיפגש עם ביבי? באמת שאלה אבסורדית, אך לא כאשר מדובר במופז. השר מופז נמצא בפנים וגם מטיל מימיו פנימה. ביום שבו עורך ''
הליכוד'' אסיפת מחאה נגד חלוקת ירושלים, מופז לא משתתף בה אך משמיע אותה עמדה בכנס של מפלגתו. אמנם גם ב
קדימה ישנם רבים שמתנגדים למה שנקרא ''חלוקת ירושלים'' (שהיא מחולקת בפועל, ועוד איך) אבל מופז כמו
אֶני אוקלי משמיע את הפזמון. Anything you can do –I can do better.
לאחר שהשר
דיכטר, גדול הפה, הזהיר כי הדו''ח האמריקני מזמין ''יום כיפורים אזורי'' (אגב במלחמת יום הכיפורים ישראל יצאה מנצחת - הטראומה של תבוסה היא פרי קופרודוקציה הסברתית מצרית - נכונה, ישראלית- שגויה), מופז לא החמיץ ההזדמנות וכשר לשיתוף פעולה אסטרטגי, השמיע את דעתו בנושא הגרעין האירני. זאת בשעה שראש הממשלה ביקש מן השרים להמעיט בהצהרות. כבקשיש הוא גם חִווה דעה מה יש לעשות בעזה, ולפני יומיים התבטא גם בנוגע למגעים עם
החמאס. בשעה שהמשנה לראש הממשלה,
חיים רמון, דחה את הצעת חמאס ל''הודנה'' על הסף, והזכיר את דברי ראש השלטון בעזה
איסמעיל הנייה שלעולם לא יכיר הארגון בקיומה של ישראל, מי השכווי שמשמיע קו קו רי קו? שאול מופז. הוא הסמיך את עצמו (ראו דעתי בנושא עזה בהמשך המאמר). אתמול הוא נתן ''סקופ'' למבט על התוכנית לממן ביטחון לטיסות של כל החברות ובכך לאפשר יותר טיסות זולות מישראל ואליה. כמובן שהאוצר לא יכול להסכים להוצאה כזאת. ''מבט'' נכשל במתן פרסומת חינם לשר מופז. על ביצה שלא הוטלה. נכון יותר, הוטלה ע''י מופז.
מופז כמשל
הבעיה במקורה היא לא שאול מופז. הוא ילד חוקי של הזיווג הקואליציוני. ניתן לומר גם בעניין הזה ש''לא העכבר הוא הגנב אלא החור''. והחור במסגרת המשמעת הממשלתית והקואליציונית הוא גדול מאוד. זה כולל גם פקידים בדרג זוטר או בינוני שמעשיהם מפתיעים את הדרג העליון. כמו תוספת בנייה בהר חומה, תוכניות הבנייה ליד
שועפט וכיו''ב. כרמים בקושי יש, אבל שועלים קטנים יש בשפע. זאת אנרכיה. זה לא התחיל ב
אהוד אולמרט, אלא שככל שהנוהג הזה נעשה כרוני יותר, ככה המסגרת הממשלתית רופפת יותר. ככל שהעיקרון המנחה הוא שלא לעשות רעש שמא יתנפצו חלונות הקואליציה, ככה הסחטנות גוברת והמחיר גדל. ישנם רבים, כמוני, שבאמת חרדים שאילו התקיימו הבחירות כיום, הליכוד היה המרוויח הגדול. זאת הסיבה, כפי שהערתי במאמר אחר, ש
ש''ס עם כל המיליטנטיות שהיא מפגינה בעניין העברת שטחים (זה לא החזרת שטחים, כי הם לא שלנו) לפלשתינאים, היא יודעת כי מנדטים שהיא תאבד בבחירות הקרובות ילכו רק למפלגה אחת- הליכוד. לכן נוח לה המצב הקיים של שב ואל תעשה. אבל אין זה אומר שמה שטוב לש''ס טוב למדינה. בכל מקרה, אפשר לנסות. ''
ישראל ביתנו'' לא תוכל לחמם יותר את הכיסאות בממשלה. אבל ש''ס, אם חפצת חיים היא - לא תוכל לפרוש, וכבר תימָצא אמירה של הרב עובדיה על פיקוח נפש וכיו''ב פשט ופרוש. פרישה של ש''ס היא חצי התאבדות. בנושא של ארץ ישראל השלמה יש מקוריים ממנה.
זאת, לעניות דעתי, הסיבה שהציבור אינו מאמין בוועידת
אנאפוליס כי הוא מניח כי הממשלה חוששת שאם היא תעשה צעדים ממשיים לביצוע הסיכום באנאפוליס, הקואליציה תתפרק.
איזון שלילי
הציבור הרחב, במקרה הטוב אינו מבין את המדיניות, ובמקרה הרע הוא רואה בה אמצעי להחזיק בכיסאות. די בשתי דוגמאות. הראשונה היא המאחזים שהממשלה אינה מורידה. לפי נתוני המנהל האזרחי מתוך כ- 3500 תיקים על בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות, נסגרו רק 107. הסיבה המשתמעת היא או שהממשלה שבוייה בידי המתנחלים, או שהיא מרמה את דעת הקהל. שתי החלופות הן גרועות. הסיבה השנייה - המצב בעזה לאחר הנסיגה החד צדדית. אילו הממשלה הייתה אוחזת בשתי קרניו של השור, כלומר להוריד את המאחזים מחד ולהקל על הפלשתינאים כצעד בונה אמון, ומאידך לטפל בעזה בצורה ''סטרילית'' יותר, אני מאמין שהציבור שלנו היה מקבל זאת וגם הפלשתינאים עם כל הצעקות שלהם המתבקשות, לא היו פורשים מן השיחות הבילטראליות. אולי לשבוע ''לאות מחאה''. גם העולם כיום היה מקבל צעד כזה בהבנה. כמדי פעם, אני מצטט ממאמריי, בהקשרים שונים. ב-16 ביולי 2005, לקראת פינוי גוש קטיף כתבתי בין היתר:
יש להפציץ את עזה בדפי הסברה בשפה שמובנת לכל. יש לחלק עלוני הסברה במעברי הגבול, יש להפיץ אותם בקרב העובדים הפלשתינאים בשטח ישראל. אפשר אפילו לפרסם מודעות בתשלום בתקשורת הפלשתינאית, הכתובה והאלקטרונית כדי שהמסר ישקע עמוק בהכרה של הכלל והפרט.
לדעתי כאן מדובר בקונסנסוס ישראלי רחב מאוד. אני, כידוע, בעד וויתור על רוב השטחים, כולל חלקים ממזרח ירושלים, ברוח ההצעה שהוגשה בשעתה על ידי ראש המשלה אהוד ברק. אני אפילו מוכן בהעדר הסכם שלום מלא, למשטר של שביתת נשק כמצב ביניים לגבי אותם חלקים שיועברו לפלשתינאים. זאת אם הדבר יביא לשבירת הקיפאון ולהסדר ביניים ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו.
אולם בשום אופן אינני רוצה שכנה פיראטית על גבולותינו, או ישות, או מדינה שבה שולטות כנופיות רצחניות. החברה הפלשתינאית שתהיה אדישה למצב כזה, בעזה תחילה ובשטחים אחרים בשלב מאוחר יותר, תשא באחריות ובתוצאות .וזה חייב להיות המסר מעכשיו ועד לנסיגה... אם החברה הפלשתינאית שואפת לעתיד טוב יותר, כקהילה, כפרטים, אם היא מייחלת לחיים משופרים יותר ומבטיחים יותר- מוטלת עליה האחריות הקולקטיבית לפעול למען שהשקט בגבולות יישמר... ולא- במלחמה כמו במלחמה - האש אינה בהכרח נקודתית, ורבים חפים מכל מעורבות יהיו קרבנותיה...
במהלך שנתיים וחצי מאז, הנסיבות השתנו- לרעה. החמאס שולט בעזה והפתח, בקושי, בשאר החלקים הפלשתינאיים. הרקטות וטילי הקאסאם מוסיפים לפגוע בנגב המערבי ובעיקר בשדרות. החמאס מודיע שהוא לעולם לא יכיר בישראל. והציבור במצב הזה רוצה לראות איזו תגובה - ממשית, איזה קצה מנהרה. סחבת, רציונאליסטית ככל שתהיה, וחוסר החלטיות נמאסו עליו. משום כך אם ננהג בנדיבות בגדה ונוריד מאחזים כפי שהתחייבנו, ונסיר מחסומים, ככל שניתן ביטחונית, יוכלו שר הביטחון ולצדו הרמטכ''ל להופיע במסיבת עיתונאים, ולהודיע שלא נתנחל שוב בעזה. להיפך, התושבים שמצויים במרחק של מטחי קטיושות ורקטות קאסם יתפנו תוך תקופה מסוימת ומי שיימצא ליד הגבול ברצועת עזה בתחום שממנו מגיעים קסאמים ישא בתוצאות. צה''ל ישכיל לעשות את שלו, בתמיכה מדינית וציבורית. אם זה יזיז לעולם ולמדינות ערב - מה טוב ולא- ראו הוזהרתם. הדיבורים החוזרים ונשנים על ''הודנה'' הם דיבורי סרק. אנו לא מצפים שהפלשתינאים יידברו אלינו בפרחים, אבל בשום אופן לא בטילים ורקטות.
התבונה והצדק
הממשלה לא עושה, לא את זה ולא את זה. כלומר יש כאן מה שהיית קורא איזון שלילי. לא עושים בעזה מה שצריך לעשות ולא עושים ביהודה ושומרון מה שאמורים לעשות. או חוסר מעש בעזה מול חוסר מעש, חיובי, ביהודה ושומרון. ומשום כך היא משדרת חולשה, שהמחיר המופקע שמשולם בעבורה, הוא לעבור לסדר היום על העדר תמיכה למדיניות בתוך הממשלה ובקואליציה, לרבות שר בממשלה והליכה על חבל מדומה - לשום מקום. אם זהו המצב, הרי עם כל החששות הכרוכות בכך מוטב ליתן גושפנקה חוקית לעמדות שרווחות בציבור ושיקבל את שהוא מצביע עליו בסקרים. הליכוד. ונראה, כפי שכבר ראינו, מה יקרה. להפחיד אותי עם שלטון ה''ליכוד'', בשעה שבמעשים בשטח אין שינוי - זה ''פוילה שטיק''- עורבא פָרח. שגם לא יפחידו אותי בבלוניי סרק על ''אלימות חסרת תקדים'' של גורמי ימין אם יפונו מאחזים. אם לא יפונו מאחזים בלתי חוקיים הממשלה היא שחייבת לפנות את המאחז הגדול ביותר שלה עצמה. רשות מבצעת, שאינה משכילה לבצע תקנות וחוקים שהיא עצמה יזמה, אין לה זכות קיום.
יו''ר העבודה - תבונה מול צדק יחד עם זאת אני מאמין שאם אכן ראש הממשלה יהיה נחוש וילך כברת דרך רצינית לקראת הפלשתינאים - במעשים, ולא במלל, הציבור יהיה איתו - גם כאשר כתוצאה מן הצעדים תתפרק הקואליציה והעם יישאל לדרך הרצויה באמצעות בחירות. ולא, אין טעם שממשלה זאת תכהן אף יום אחד יותר. במקרה זה, יש להניח כמעט בוודאות שהצנחן מופז יצנח בליכוד. ואולי עוד כמה מקדימה יצנחו איתו.
בינתיים ניצבת בעיה טראומטית בשביל מנהיג מפלגת העבודה,
אהוד ברק ומפלגתו, השותפה הראשית של ''קדימה'' בקואליציה והיא הדו''ח הסופי של
וועדת וינוגראד. יו''ר העבודה, אהוד ברק הסתבך, כאשר הודיע שאם בדו''ח תהיה אצבע חדה מאשימה כלפי ראש הממשלה על אהוד אולמרט לפרוש, ולא - המפלגה תפרוש. זה היה צעד פזיז, ומחיר יקר מדי לח''כ
אופיר פינס. בסופו של דבר העיקרון צריך להיות כמו בנהיגה בכביש מסוכן - ''
אל תהיה צודק, הייה נבון''.
אך גם ככה, אם ברק ישתכנע שאכן אולמרט, אם יישאר ראש הממשלה, מתכוון באמת למה שהוא אומר בנושא מפת הדרכים, שתי דרכים פתוחות בפניו. אחת לעמוד בדיבורו ולפרוש אך להבטיח את תמיכת המפלגה בצעדי שלום. מר''ץ הבטיחה אף היא תמיכה בצעד כזה. או, לומר שבנסיבות הקיימות הישארות מפלגתו בממשלה היא כורח חיוני ביותר לעתיד המדינה. אם הוא יפרוש, כאשר אולמרט יישאר, בלא שרה''מ יָפר נורמות חוקיות, (להבדיל מפגם ציבורי), ברק יזכה לתהילה לרגע - בעיקר בתקשורת. יאמרו עליו ש''יש לו דם'' (הוא קפץ מן הסירה וטבע) ובזאת הסיפור ייגמר. אבל זה עלול להתברר כמשגה קולוסאלי. אפשרות שלישית היא, שלנוכח מסקנות וועדת וינוגראד, ''קדימה'' תיאלץ לבחור במישהו אחר שיעמוד בראשה. קשה לשער ש''קדימה'' תוכל לתפקד על בסיס התמיכה של ש''ס ושל ''ישראל ביתנו'' בלבד. כל אלה הן רעות במיעוטן, אם אכן ספינת השלום תפליג. ואגב, הוא יוכל לומר לחוג החברתי במפלגתו שהוא גם החוג היוני כי ''איימתי שלא נתמוך בתקציב ללא שיפור בקצבאות''. זה לא אומר שעל ברק להישאר בממשלה אם זאת לא תוליך את העם לשלום. להיפך. גם זאת רוצה הציבור לשמוע, ולא לנחש, לכאן או לשם.
אשר למופז, אם כצעד ראשון, לנוכח הזיגזוג של שאול מופז, ראש הממשלה אהוד אולמרט, יצביע על הכנפיים שעל דש הבגד של הצנחן הוותיק שאול מופז, ויאמר לו ''לא רק יונה עפה אלא גם נץ'', לא זו בלבד שזה צעד מתבקש אלא שהוא ישמש תקדים. כסאות אצלנו הם הרהיט המושך ביותר, החמים ביותר, ואין מוותרים על ''המחלקה הראשונה'' ועל הכיסאות המרווחים שבה. אפשר להשתמש בכיסאות גם בצורה חיובית למען המדינה.משליכים את יושביהם.
הפרצה הגדולה וה- Trouble makers
