פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(וישלח סח) מי מנצח, עשו או יעקב?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 23/11/2007 שעה 14:47)


(וישלח סח) מי מנצח, עשו או יעקב?

נסים ישעיהו



החתירה לאיזון הזה, היא עניינו של כל יהודי בעולם וגם של כל קהילת יהודים. זה מאבק לא קל ולא פשוט, ולמרבה הצער, רבים נכשלים בו. הוא קיים בכל הרמות; ברמה שלנו, הרמה הנמוכה ביותר, זהו המאבק בין הנהייה אחר תרבות אדום לבין טיפוח תרבותנו המקורית.
לקראת המפגש עם עשו אחיו, יעקב נכנס ללחץ, גם מנטלי וגם לחץ שמתבטא בפעלתנות אינטנסיבית. בעבר עמדנו על חלק מהדברים, בעיקר במישור של פשט הדברים וההיסקים האקטואליים. כעת ננסה להתמודד עם פרט צדדי שהתורה מספרת, אירוע שחווה יעקב, לכאורה בלי קשר להכנות שהוא עושה לקראת המפגש הגורלי. לאחר שהוא שולח את המנחה המכובדת אל עשו תוך הנחיות מפורטות למלאכים מה לומר לעשו, מסתיים חלק זה (בראשית ל''ב) בפסוקים: כא וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה. לבדו עם המחשבות והספקות.

בכך עדיין לא נסתיימו הכנותיו. הנה ההמשך: כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם--וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. בפשט, הוא העביר את כולם אל הגדה השניה של נחל יַבֹּק, אל תחום ארץ כנען. אלא שההמשך: כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. רומז כי הפשט אינו כל הסיפור. מעבר לפשט מסתתרים רמזים הנושאים מסרים נצחיים אשר מתפענחים במהלך הדורות, כל אחד בזמנו.

בחסידות מבואר כי יַבֹּק זה יחוד ברכה קדושה, ומעבר יבק זה המעבר שבין עולם התיקון לעולם התהו. או בלשוננו, בין המודע לעל מודע. לפני כשנתיים, במאמרנו לפרשת בראשית (גן עדן, מציאות או חלום?) ניסינו להסביר את המונח גן עדן, ולהבנת הדברים שיבואו להלן, כדאי לרענן את הזכרון בנאמר שם. לענייננו כעת, בחסידות מבואר כי קדושה זו המדרגה של 'עדן' בעוד ברכה זו המדרגה של 'גן'. לפי זה, ''יחוד ברכה קדושה'' פירושו החתירה לחשיפת האחדות (-יחוד) המלאה הקיימת בין רוחניות (-קדושה) לגשמיות (-ברכה).

יעקב מודע לכך שזהו תפקידו בעולם, כפי שניסינו להסביר בשבועות האחרונים. כעת מתברר לו מתשובת המלאכים הראשונים ששלח אל עשיו, בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. שעשיו לא שינה דרכו והשקפת עולמו, וכי על כן, ליעקב אין ברירה אלא לעשות כל מאמץ כדי להניע את עשיו לעשות את עבודתו, בחשיפת אותה אחדות שבין רוחניות לגשמיות, וזאת במטרה לזרז את תהליך החזרת העולם למצבו הבראשיתי, לגן עדן, שזהו עניין הגאולה האמיתית והשלמה שכולנו מייחלים לה מאז ועד בכלל.

לצורך כך הוא מבצע את המעבר הנ''ל במטרה להתחבר לאותם מדרגה רוחנית עליונה שבעזרתה יוכל להשפיע על עשיו שיעשה את העבודה המוטלת עליו וכך, שניהם ביחד, ישלימו את המשימה בזמן קצר יחסית. אלא שהדברים משתבשים כפי שראינו: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. חז''ל אומרים לנו שאיש זה הוא שָׂרוֹ של עשיו, המלאך שדרכו מקבל עשיו את כל ההשפעות מלמעלה. איש/מלאך זה נאבק ביעקב כל הלילה כשמטרתו לשבור את הנחישות של יעקב בחתירתו למילוי שליחותו. ומבחינה מעשית, לספח אותו, את יעקב, למחנהו של עשיו.

כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. המלאך אינו מצליח לפגוע בגופו של יעקב; הגוף נשאר שלם מכל פגע, ושלמות זו מבטאת את שלמותו הרוחנית העצמית של יעקב. כלומר, המלאך אינו מצליח להוריד את יעקב ממדרגתו הרוחנית העצמית ובכך לגרום לו להסתפח למחנה של עשיו. מכאן שעדיין קיימת הסכנה, מנקודת ראותו של המלאך, שיעקב יצליח להשפיע על עשיו. לפחות את זה צריך למנוע, חושב המלאך, לכן, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב.

מה הרוויח בכך המלאך? איך זה אמור לעזור לו להשיג את מטרתו? ובכן בקבלה, הרגלים הן ''לבר מגופא'' מחוץ לגוף. הן אמנם מוליכות את הגוף לאן שצריך, אבל הן רק משרתות, אינן חלק מן הגוף. להבנת הדברים נזכיר כי מבנה הגוף מקביל למבנה עשר הספירות שהזכרנו כאן לא פעם. חכמה בינה דעת, בראש. במוח ליתר דיוק. חסד, זרוע ימין. גבורה, זרוע שמאל, תפארת, הגוף. נצח והוד, שתי הכליות. יסוד, ברית קודש. והרגלים? אלה ענפים של נצח והוד שכל תכליתן להביא את הגוף למקום בו עליו למלא את שליחותו, אם בחסד או בגבורה וכו'.

ברוחניות, הפגיעה ברגליו של יעקב שוללת ממנו את היכולת להגיע אל עשיו ולהשפיע עליו. הם יכולים להיפגש פיזית, אבל לא רוחנית. לא מפגש שיוליד שינוי בעולמו של עשיו.

רבי עקיבא, אביר יעקב

המאבק של יעקב עם המלאך, נמשך עד עלות השחר. כלומר, כל הלילה. בכך מקבל יעקב רמז ברור כי המאבק בין דרכו שלו לדרכו של עשיו יימשך כל עוד אנחנו בניו, מצויים בגלות שנמשלה לחושך. רק בעלות שחר הגאולה, יוכרע מאבק זה כאשר עשיו יודה בגלוי בבכירותו של יעקב כפי שעושה המלאך בסיפור שלפנינו. קודם כל הוא ''מבקש שיחרור'' מיעקב: כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; אבל ליעקב יש תנאים: וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.

המאבק עצמו נסתיים ללא הכרעה ברורה; שום צד אינו יכול להכריז על ניצחון, והניסוח של התורה רומז לכך ברורות: וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. לא נאמר מי לא יכול למי. מן ההקשר נראה שהמלאך לא יכול ליעקב, אבל גם יעקב לא יכול למלאך ולכאורה המאבק מסתיים בתיקו. אלא שלמלאך יש אילוצים שיעקב משוחרר מהם, הוא חייב להתייצב איפשהו בהקדם, עלות השחר זה הדדליין שלו, אבל יעקב עדיין אוחז בו ואינו מרפה, וזה מה שמעניק ליעקב את הכח לסחוט ממנו ברכה.

למלאך אין ברירה והוא נענה: כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. 'ישראל' זה על שם המאבק; אם הברכה ניתנה בזכות נצחונו של יעקב במאבק, מדוע לא קוראים לו ניצחון, או משהו כזה? מכאן שהברכה היא על עצם המאבק ולא על הניצחון. שהרי לכל היותר הוא לא הפסיד במאבק, אבל כאמור, ניצחון לא היה. במלים אחרות, מעלתו העיקרית של יעקב בעיני המלאך, היא דבקותו במטרה והנכונות להיאבק בלא פשרות עד להשגתה.

יעקב אבינו נחשב בחיר האבות כי הוא ממזג באישיותו את תכונותיהם הקיצוניות של אביו ושל סבו. לפחות בחיצוניות, אברהם כולו חסד ויצחק כולו גבורה. חסד קיצוני פירושו פניה החוצה, נתינה ללא גבולות. נתינה כזאת עלולה להזין גם את השלילה ומזה יוצא ישמעאל כידוע. אותו דבר קורה בגבורה בלתי מאוזנת, שפירושה ביקורת מתמדת ועמידה על פרטים ללא פשרות. גם היא עלולה להזין את השלילה ומזה יוצא עשיו. ביעקב משולבות באיזון מלא החסד והגבורה. מדתו היא תפארת שפירושה התכללות של כמה גוונים יחד. התוצאה היא איזון מלא בין הנתינה ובין הקבלה, ועל כן מיטתו שלמה, כל בניו קדושים.

החתירה לאיזון הזה, היא עניינו של כל יהודי בעולם וגם של כל קהילת יהודים. זה מאבק לא קל ולא פשוט, ולמרבה הצער, רבים נכשלים בו. הוא קיים בכל הרמות; ברמה שלנו, הרמה הנמוכה ביותר, זהו המאבק בין הנהייה אחר תרבות אדום לבין טיפוח תרבותנו המקורית. בין ההיסחפות בזרם לבין העמידה על עקרונות ועל דעה אישית. ברמה גבוהה יותר, רמה של כאלה שאינם מתחברים לתרבות אדום (התרבות המערבית) זו ההתמודדות היומיומית של אדם עם עצמו, אם ועד כמה להשקיע בהעמקת מודעותו היהודית. כמובן, לא נוכל למנות את כל רמות ההתמודדות כי זה כמעט אין סופי, אבל הנה משהו מהפסגה:

בתלמוד (חגיגה יד/ב) מסופר: תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא, אֲחֵר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, משום שנאמר דובר שקרים לא יִכּוֹן לנגד עיני. כידוע, פרד''ס זה ראשי תיבות פשט, רמז, דרוש, סוד. הם הגיעו בהתבוננותם למדרגה הכי נעלית והוזהרו מראש שלא לומר מים, מים. כלומר, לא לחשוב שיש חלילה פירוד בין החכמה העליונה לחכמה התחתונה, בין רוחניות לגשמיות.

בן עזאי הציץ ומת כי כל חייו התקשה להתחבר לעולם הזה, והראיה היא, שמעולם לא התחתן. בן זומא הציץ ונפגע, נשתבשה יכולת האבחנה שלו בין מעלה ומטה. לא היה בשל למדרגה כזאת. אֲחֵר (הכינוי שקיבל אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות. כל כך היה מחובר למטה, שהתקשה להשלים עם החיבור התמידי למעלה. רק ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אצלו היה איזון מלא בין החתירה לרוחניות ובין מציאתו בעולם הגשמי, כך שלא נוצרה כל סתירה ביניהם. ממש כמו אצל יעקב אבינו כנ''ל, וזהו הרמז שהבאנו בכותרת החלק השני.

המסקנה עבורנו נראית כמעט מובנת מאליה; חייבים לעסוק בהתמודדות הזאת כל הזמן, ודוקא מתוך מודעות שזוהי שליחותנו בעולם הזה, לפחות עד עלות שחר הגאולה בע''ה מיד ממש.

ואז בלי ספק יהיה טוב לכל היהודים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי