אמור זאת בפרחים

אורי אבנרי

שישו ושימחו: שרת-החוץ החליטה להקים במשרדה צוות מיוחד לטיפול בסוגיות-הליבה של השלום עם הפלסטינים.

כן, כן, כך ממש. לקראת ועידת-אנאפוליס הטיל ראש-הממשלה על שרת-החוץ לרכז את ענייני המשא-והמתן עם הרשות הפלסטינית.

תאמרו: האם אין זה טבעי שמשרד-החוץ יטפל בענייני-חוץ?

אולי זה טבעי במדינה אחרת. במדינת-ישראל זה לא טבעי כלל וכלל.

כבר בשנים הראשונות של המדינה הפך משרד-החוץ נושא לבדיחות. מידד שיף ידידי חיבר אז חרוז:

משרד החוץ / הוא די נחוץ / כי בלעדיו / מה יעשו פקידיו?

המדינה קמה במלחמה. גיבוריה היו האלופים. אדריכל המדינה, דויד בן-גוריון, הניח את הפסים שעליהם מתנהלת המדינה עד היום. עד יומו האחרון בשלטון כיהן גם כראש-הממשלה וגם כשר-הביטחון. הוא לא טרח להסתיר את הבוז העמוק שלו למשרד-החוץ. זה תאם את אימרתו המפורסמת: ''לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים!''

כל הדור ההוא היה שותף לבוז הזה. גברים אמיתיים, בעלי חיתוך-דיבור צברי, התגייסו לצה''ל, הפכו לאלופים ואיישו את משרד-הביטחון. אנשים רכרוכיים ובעלי מבטא אנגלו-סקסי או גרמני הלכו למשרד-החוץ, הפכו לשגרירים ולפקידים. החלוקה הייתה ברורה.

זה התבטא גם באופן אישי: בן-גוריון התעלל בשר-החוץ, משה שרת, שבו ראה מתחרה אפשרי. ואכן, כאשר החליט בן-גוריון ב-‏1953 לפרוש זמנית לשדה-בוקר, הפך שרת לראש-הממשלה. על כך שילם מחיר כבד: כאשר חזר בן-גוריון מגלותו-העצמית, רמס את שרת עד עפר, ולקראת מבצע-סיני הדיח אותו גם ממשרד-החוץ.

את משרד-החוץ מסר בן-גוריון לגולדה מאיר. אך גם אותה עקף. את מבצע סיני הכין שמעון פרס הצעיר, מנכ''ל משרד-הביטחון והשמש של בן-גוריון. הוא עזר לרקום את הקנוניה הצרפתית-בריטית-ישראלית להתקפה על מצריים. תמורת הנכונות שלנו לשרת אותם במאבק נגד שחרור אלג'יריה, נתנו לנו הצרפתים את הכור הגרעיני בדימונה. למשרד-החוץ לא הייתה שום נגיעה לעניין.

כך זה היה בכל שנות המדינה. את ענייני-החוץ הרציניים ניהלו משרד ראש-הממשלה ומשרד-הביטחון, בעזרת המוסד. שגרירינו בעולם שמעו על כך בתקשורת.

זו אינה תופעה ישראלית בלעדית. בימינו מנהלים הנשיאים וראשי-הממשלות את מדיניות-החוץ שלהם בעצמם. הטיסות המהירות, הטלפון הבינלאומי והדואר האלקטרוני מאפשרים להם לקיים את הקשר ביניהם בעצמם. כמעט בכל המדינות הפכו שרי-החוץ לנערים-שליחים (או נערות-שליחות) בתחפושת מפוארת.

בישראל זה בולט עוד יותר, בגלל העמדה המרכזית שתופס הצבא בחיים הלאומיים. במשחק-הקלפים הישראלי, אלוף אחד גובר על עשרה שגרירים. הערכות אגף המודיעין ודו''חות המוסד גוברים בקלות על כל הערכה של משרד-החוץ - אם בכלל טורח מישהו לקרוא את אלה.

לא יכולתי שלא לחייך כאשר קראתי על החלטת השרה ציפי ליבני להקים מטה לענייני השלום.

לפני 51 שנים, שבוע לפני מבצע-סיני, פרסמתי מאמר בשם ''מטכ''ל לבן'', שהפך למעין ספינת-הדגל שלי. אמרתי שלא ייתכן שבמדינה, שבעייתה הקיומית העיקרית היא השגת השלום, לא יהיה אף גוף מקצועי מוסמך שיתרכז בסוגיה זו. הצעתי להקים מיניסטריון מיוחד לענייני השלום. משרד-החוץ, טענתי, לא יצלח לתפקיד זה, מכיוון שהוא גוף מלחמתי המנהל את המאבק הבינלאומי נגד העולם הערבי.

כדי לסבר את האוזן, אמרתי שמול מטכ''ל החאקי, המכין מיבצעי-מלחמה, צריך שיקום ''מטכ''ל לבן'', שיכין מיבצעי-שלום. כשם שמטכ''ל הצבא מכין תוכניות מגירה לכל אפשרות צבאית, צריך שהמטכ''ל הלבן יכין תוכניות-מגירה לכל אפשרות של שלום. מטכ''ל זה צריך לכלול מומחים לעניינים ערביים, דיפלומטים, פסיכולוגים, כלכלנים, אנשי-מודיעין ועוד.

כעבור עשר שנים חזרתי על הצעה זו בנאום בכנסת, שנכלל כעבור זמן באנתולוגיה של הנאומים החשובים בתולדות המדינה. אמרתי שבכל המנגנון העצום של ממשלת-ישראל, על רבבות עובדיו, אין אפילו תריסר עובדים העוסקים בהכנת השלום.

קדמה לכך פרשה משעשעת. אריק רולו, אחד העיתונאים החשובים בצרפת לענייני המזרח התיכון, סידר לי פגישה חשאית עם שגריר תוניסיה בפאריס. זה היה אחרי שנשיא תוניסיה, חביב בורגיבה המיתולוגי, נשא ביריחו נאום היסטורי, שבו קרא לעולם הערבי לעשות שלום עם ישראל. ביקשתי מהשגריר להמריץ את נשיאו להמשיך ביוזמתו. השגריר הציע עסקה: ישראל תפעל בפאריס לשיפור היחסים בין צרפת ותוניסיה (שהיו אז על הפנים) ובורגיבה ימשיך ביוזמתו.

מיהרתי הביתה וביקשתי להיפגש באופן דחוף עם שר-החוץ, אבא אבן. בפגישה נכח הפקיד האחראי במשרד-החוץ, מרדכי גזית. אבן הקשיב ואמר כמה מלים יפות ובלתי-מחייבות. כשיצאנו מלשכתו, פרץ גזית בצחוק.

''אתה לא יודע מה קורה כאן,'' אמר. ''אילו היה אבן מקבל את הדברים ברצינות ומבקש להכין לו דו''ח על יחסי צרפת-תוניסיה, לא היה כאן אף-אחד שיכול היה למלא את ההוראה. בכל משרד-החוץ אין חצי תריסר אנשים המטפלים בעולם הערבי.''

אז נאמתי את הנאום, ואחר-כך דיברתי על נושא זה עם ראש-הממשלה לוי אשכול, ואחר-כך עם ראש-הממשלה יצחק רבין - אבל שום דבר לא השתנה. לכן אני מרשה לעצמי לפקפק גם ביוזמתה של הגברת לבני.

באחרונה פירסם שר-החוץ בדימוס, הנרי קיסינג'ר, ספר על מקצוע הדיפלומטיה. הוא טוען ששרי-החוץ הגדולים השפיעו על ההיסטוריה יותר מאשר המלכים והמצביאים.

אינני נמנה עם חסידיו השוטים של איש זה, בן גילי ויוצא-גרמניה כמוני. לפעמים אני משתעשע במחשבה על מה שהיה קורה, אילו אביו היה מהגר לפלסטינה ואבי לאמריקה. האם הייתי הופך לאגו-מניאק ופושע-מלחמה כמוהו, והוא לפעיל-שלום ישראלי?

אבל אני מוכן בהחלט לקבל את התיזה המרכזית של ספרו: שלא תיתכן מדיניות-חוץ יעילה אם אין לה מטרה סופית מודעת, ברורה ועקבית.

לשרת-החוץ של ישראל אין מטרה כזאת. היא נואמת ומצהירה ומכריזה, אבל לא ברור לאן הייתה מובילה את מדיניות-החוץ שלנו, גם אילו ניתן לה להוביל אותה. בתום שנתיים בתפקיד, הקלסתר המדיני שלה מטושטש וחיוור.

פעם היא מנסה לעקוף את אולמרט משמאל, ופעם מימין. פעם היא מדברת על הצורך לטפל בסוגיות-הליבה, פעם היא אומרת שהזמן אינו בשל להסדר סופי. היא תמכה במלחמת-לבנון, אך משמיעה עליה ביקורת נוקבת. אחרי פרסום דו''ח-הביניים של ועדת וינוגראד היא קראה לאולמרט להתפטר, מתוך כוונה ברורה לתפוס את מקומו, אך כאשר הפוטש הקטן הזה קרס, היא נשארה בממשלתו וממשיכה לשאת באחריות למעשיו.

לבני מתעבת את אולמרט, והוא מתעב אותה. שניהם אמנם גדלו באותו הכפר: האבא של אהוד והאבא של ציפי היו שניהם מפקדים בכירים באצ''ל. שניהם גדלו באותה האווירה הפוליטית, ינקו בילדותם מאותם המעיינות. כאשר נפטרה אמה של לבני לפני כמה שבועות, עמדו שניהם זה לצד זו בהלווייה ושרו ביחד את המנון בית''ר:

כי שקט הוא רפש / הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר...

התיעוב ההדדי בין בן-גוריון לשרת ובין רבין לפרס חוזר על עצמו. יחסים אלה קובעים במידה רבה את המדיניות, בהתאם לאמרתו המפורסמת של קיסינג'ר: ''לישראל אין מדיניות-חוץ, יש לה רק מדיניות-פנים.'' (נדמה לי שאפשר להגיד זאת על רוב המדינות הדמוקרטיות, ובראשן ארצות-הברית.)

מדיניות-החוץ של ישראל נובעת ממדיניות-הפנים: מנוי וגמור עם אולמרט לשרוד בכל מחיר. הוא עושה זאת במיומנות רבה. מכיוון שממשלה זו כוללת כוחות ימניים-קיצוניים ואף פאשיסטיים, תביא כל תזוזה אמיתית לעבר השלום לפירוקה.

אם אין לממשלה מטרה סופית, על פי מה מתנהלת המדיניות? נדמה לי שעל שאלה זו קיסינג'ר אינו עונה. לי דווקא יש תשובה: כשאין מטרה מודעת, נכנסה לפעולה מטרה בלתי-מודעת: מטרה הקיימת מזמן, הנמשכת בכוח התאוצה כאילו מעצמה.

הקוד הגנטי של התנועה הציונית מוביל אותה למלחמה עם העם הפלסטיני למען ההשתלטות על כל הארץ והרחבת ההתנחלות היהודית מהים עד הנהר. כל עוד לא בשלה והתקבלה החלטה לאומית להחליף מדיניות זו באחרת - החלטה ברורה, גלויה וארוכת-טווח - זה ימשיך להיות הקו.

שום החלטה אחרת לא התקבלה. שרים מדברים על פתרונות אחרים, מתפייטים על ''פתרון שתי המדינות'', מפיצים סיסמאות שונות, מכריזים הכרזות ומצהירים הצהרות, אבל בפועל, בשטח, על הקרקע, נמשכת המדיניות הישנה במלוא המרץ, כאילו לא קרה כלום.

אילו התקבלה החלטה אחרת, הייתה כל ההתנהלות משתנה - החל בשפת-הגוף של הממשלה וכלה בצליל הדיבור שלה. לפי שעה, הצלילים העושים את המוסיקה הם עדיין צלילי המנון בית''ר.

האם יש הוכחה לכוונת אולמרט שלא לעשות שום צעד רציני לעבר השלום? בוודאי. היא כלולה בהחלטתו למנות את ציפי לבני לאחראית על המגעים עם הפלסטינים.

אילו התכוון אולמרט להשיג פריצה היסטורית, היה דואג לרשום אותה על שמו שלו עצמו. אם מסר את התפקיד לצ'ילבה שלו, משמע שאין לכך שום סיכוי.

בשבוע שעבר פנתה ממשלת-הולנד למשרד-החוץ הישראלי בבקשה לאפשר למגדלי-הפרחים הפלסטיניים ברצועת-עזה לייצא את סחורתם לארץ הטוליפים.

ציפי לבני, ממלאת-מקום ראש-הממשלה ושרת-החוץ של מדינת-ישראל, לא הייתה מסוגלת להיענות אפילו לבקשה צנועה זו. הצבא אמר לא.

הם, בניגוד למילות השיר, אינם יודעים לדבר בפרחים.

הצגת המאמר בלבד

שלום שלום ואין שלום .

אריה עירן (שבת, 10/11/2007 שעה 9:25)