אתאיסט ואגנוסטי – מי כופר טוב יותר?

ההיגיון הפשוט מצביע מטבעו על ניגודים ועל הפכים כעל אוייבים טבעיים שתהום מפרידה ביניהם. הדבר נכון במידה מסויימת לגבי כל תפיסה של שני קצוות מנוגדים שיוצרים ביניהם מתח, אבל טעות זו בולטת בעיקר בממלכת הניגודים של האדם, כלומר בייחוס של אנטגוניזם שורשי ואף של איבה עמוקה ומבוססת לפער שבין שני רעיונות, פילוסופיות, השקפות או אמונות שנתפסים כשני ערכים קוטביים שהמשמעות המילולית של כל אחד מהם היא ההיפך המילולי מזו של השני.

אומנם יתכן שיש טעם מעשי בהבחנה מקובלת זו שלמעשה מהווה יישום של הערכה דואליסטית שמסדרת עולם ומלואו לפי ערכים של טוב ורע, שביניהם עומד הניגוד וכל שנותר הוא להבדיל ביניהם ולקבוע לאיזה צד שייך כל דבר מהחיים. אכן אם בוחנים את העיקרון הזה במונחים תועלתיים, קל להעלות על הדעת הסברים מתורת האבולוציה והביולוגיה החברתית שיראו עד כמה ההבחנות השטחיות הללו חשובות להישרדות ולארגון החברתי של בעל החיים האנושי, בעיקר אם מתייחסים אליו בתור מין שלם שהוא רוב הזמן בעל צרכים שטחיים ומעשיים לא פחות. קל להבין את החשיבות של ההקצנה הדוגמטית של מערכת הערכים כפי שהיא התבטאה באידאולוגיות העריצות של המאה ה-‏20 ולפני כן תחת חסותן של דתות וכתות רצחניות ובאירוניה של ההיסטוריה, עיקר התורה הקנאית הזאת חדרה לליבה של הפילוסופיה החדשה והיא זורמת בתוכה כמו דם עד היום.

כל הרקע הזה נועד, מעבר לנושא הכותרת להציג את העומק ואת העוצמה שיש לאמונה בכוחם של הניגודים ולטעות שהם יוצרים במקרים מסויימים של מבחן, כמו במקרה שלמעלה:
בהתאם למערכת הערכים המקובלת, אתאיזם נתפס כניגוד המוחלט של תאיזם, או אמונה דתית, ולכן סביר שרוב התאיסטים בהיסטוריה יוקיעו את האתאיסטים יותר מכל סוג אחר של כפירה, ולכן הם יראו בהם את מחללי הקודש הגדולים ביותר מבחינה לוגית והם יהפכו את השם שלהם לקללה, כפי שלמשל ברוך שפינוזה שהיה פנתאיסט באמונתו נקרא בתקופתו ''אתאיסט'', כדי לציין את כפירתו בעקרונות של המונותיאיזם.
אגנוסטי, לעומת זאת, כפי שהיו רבים בין השאר בעידן האורות כמו דיויד יום, וולטר ואחרים, נחשב בדרך כלל למעין כופר מתון, שאינו אוייב של הדתות, אבל גם אינו בעל ברית, לא של המאמין ולא של הכופר הקנאי. נטרליות דתית מזוהה בטעות כמתינות וסובלנות פושרת ואפילו ענווה שקרובה כל כך לזרמים רחבים בנצרות וביהדות. אלא שהטעות חלה כאן בגלל התרכזות פשטנית במונחים של ניגודים ובקביעת היחס בין שני מושגים, לפי המיקום שלהם במפת הניגודים, יחסית לקטבים הלוגיים, במקום על פי היחסים הפנימיים והמורכבים יותר שמתקיימים ביניהם.

אין כאן טענה שאדם שמגדיר את עצמו כאגנוסטי אינו יכול להיות נטרלי מבחינה דתית, שכן זוהי עשויה להיות דווקא הגרסא הנפוצה, כאשר הגדרה זו של אגנוסטיות רווחת ונגישה יותר, אבל היא לא המילה האחרונה. שכן אגנוסטיות בגרסא הפחות הידועה מתעמקת במניעים הפילוסופיים שהובילו אותה למסקנה שעל שמה היא נקראת, כאשר הנטרליות שלה היא לא מחווה של חסד וענווה, אלא תוצאה בלתי נמנעת של ספקנות קרה למופת. שכן לפי תפיסה זו, לא רק שהדת היא היסטוריה של שקרים, כפי שטוען האתאיסט, אלא שעצם מושגי היסוד ועיקרי האמונה המונותיאיסטים הם חסרי משמעות וריקים מתוכן כשמנסים לתפוס אותם ולפענח את הרעיונות שלהם בצורה רציונלית. מבחינה ערכית, האגנוסטיציזם מהמין הזה רואה בדת מבחינה אינטלקטואלית דבר שהוא גרוע יותר משקר, מפני ששקר לפחות מכיל תוכן הגיוני וכמעט תמיד יש בו גם גרעין של אמת, או משמעות שיש לה ערך כלשהו, אבל רעיונות דתיים בסיסיים במונותאיזם מצטיירים בראייה מפוכחת כאוסף של פרדוכסים שיש בהם יותר סתירות חסרות תקנה ואמונות אבסורדיות מבכל סיפורי האגדות.

לפי ניטשה, אדם שרואה במישהו אוייב שלו, צריך לכבד אותו כאוייב ואם הוא איננו מכבד אותו אז הוא לא אמור להחשיב את אותו אדם לאוייב שהוא יריב מכובד, אלא לחיה שמאיימת על גופו, אבל איננה ראויה להתייחסות מעבר לזהירות ולאדישות מכל שאר הבחינות. בדומה לכלל ההתנהגות הזה, ניטשה שידוע בציבור כאתאיסט, דווקא טען שהוא אגנוסטי, אלא שהוא נהג בדת ובאלוהים באותה דרך שבה כתב שיש לנהוג באדם שאינו ראוי להיות אוייב. ובניגוד לרושם השכיח, את כתבי ההתקפה שלו הוא ייעד למטרות אנושיות ולהגות אנושית. ואם הוא התייחס לעיקרי האמונה בדרך קצרה או עקיפה, זה תמיד נעשה בתור שעשוע שמיועד למעשה להשתעשע עם הרוח של האדם והוא אף פעם לא העלה על הכתב התכחשויות אתאיסטיות. להיפך: בספר הרצון לעוצמה הוא טוען שאי אפשר אף פעם להפריך את יסודות הדת בשום צורה ונותר לו אך ורק לבקר את ההשפעה של האמונה על דרכי האדם.

ניטשה היה ללא ספק אחד הכופרים הרדיקליים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה והוא אינו אתאיסט אלא אגנוסטי.

---