באחד הפרקים הראשונים של הספר
כה אמר זרתוסטרא,
ניטשה מתאר מעין משפט ציבורי שנערך על ידי שופטים שמייצגים את הנאורות בת זמנו ולפניהם הנאשם שמייצג באותו מעמד את נאשמי התקופה – ''הפושע החיוור''. חלק ייחודי זה בחיבור לא עוסק בפשע ובחוקים החברתיים והפוליטיים, אלא באופן שבו החברה שופטת את העבריינים שלה ובכך היא מצדיקה את הערכים שלה וחושפת אותם לעיני כל.
דבר דומה ארע בדיאלוג ''אפולוגיה'' של
אפלטון שבו
סוקרטס אומר לשופטים שחרצו את דינו שכשהם שופטים אותו הם שופטים את עצמם. בהמשך לביקורת הערכית הנוקבת שניטשה מותח על החברה האירופאית ומוכיח אותה על הרדידות ואי ההבנה שביומרותיה השיפוטיות, הוא חורץ את דינה ההיסטורי וקובע שמאז ומתמיד לכל תקופה היו ''טוב'' ו''רע'' משלה שלפיהם נקבעו מראש כל הפושעים, השופטים והמשפטים, כל פשע לפי הטעם התקופתי וכל שכר ועונש בעיתו. הוא מציין את הכפירה בקיומו של אלוהים כפשע חמור שפג תוקפו וכמו כן את המכשפות שנשרפו ואת המינים והכתות וניתן להוסיף אליהם גם את היהודים ואת
ברוטוס ו
קאסיוס שפגעו בעריץ שהחריב את הרפובליקה הרומית.
אין זה אומר שיש פגם בעצם השפיטה ובקביעת הערכים ולמעשה ניטשה עצמו עומד על כך בתקיפות. אלא שחלק משמעותי במציאת הערכים הנכונים טמון בניתוח ערכי של ההווה וההיסטוריה.
ביקורת חברתית וערכית מסוג זה עשויה לסייע בבדיקה של הנושא הנוכחי, שבו בדומה לתמורות היסטוריות מאותו סוג, גישה פוליטית מסורתית שלכאורה הפכה את עורה, לאחר שבעצם פשטו אותו מעליה.
הגישה הימנית בפוליטיקה הייתה ככל הנראה מקובלת בכל תקופה ובכל חברה עד לתקופה המאוחרת, כאשר הקולות השמאלנים היו נדירים ומוגבלים לפני המהפכה הצרפתית. גם בזמן המהפכה ואחריה, העמדות הפוליטיות הכלליות, הן במדיניות חוץ והן במדיניות פנים נותרו בעיקרן ימניות, כאשר באופן גס ניתן להצביע על שינוי משמעותי רק לקראת מלחמת העולם השנייה ואחריה.
מבחינת המוקד של התופעה, ניתן לראות שלא מדובר בבעיה מקומית שמיוחדת לישראל או למקום כלשהו בעולם המערבי, אלא למגמה כללית של התרבות המערבית המאוחרת שיצרה פילוסופיה פוליטית שהיא ההיפך מהפוליטיקה המסורתית ומהמקבילות שלה במדינות שהקידמה מהסוג הזה לא כבשה אותן.
כיום אין קושי להבחין בכלי התקשורת וגם בחוגים אקדמיים נרחבים, בשלטון של אחיזת העיניים השמאלנית במוקדי הכוח התקופתיים, ובעיקר באינטלקט ובתודעה של דעת הקהל שמכירה בהשפעתו ומושפעת ממערכת הערכים שלו, גם אם נראה שיש בתוכה הסתייגויות וחילוקי דעות.
במצב הפוליטי הנוכחי יתכן שרוב האזרחים בישראל יזדהו יותר עם עמדות ימניות בנושאים פוליטיים, אבל עדיין האליטה האינטלקטואלית והתרבותית והתקשורתית מזוהה עם השמאל כשהערכים שהיא מייצגת ומציגה כבר במשך שנים מושלים בכיפה ומכתיבים לקהל את הנחות היסוד הנאורות בכל התחומים הרוחניים שנוגעים גם בחיים הפוליטיים.
השמאל יוצר הטייה לטובתו שמראש מטה את נקודת המבט של הצופים שמאלה, שכן מערכת הערכים ונקודות ההתייחסות באתיקה ובנושאים מרכזיים מושפעים מהנחות של השקפת עולם שמאלנית. כך למשל התפשטה שמועה שאינטלקטואלים וגם סטודנטים מחזיקים בעמדה כזאת ואולי בפועל היא התגשמה. כמו כן, השתרשו תאוריות פוליטיות שונות ומשונות בקרב ציבור רחב ביותר, אשר תומכות באסטרטגיות שמאלניות לכאורה מפרספקטיבה מעשית.
בהקשר הזה די להזכיר את המיתולוגיה הדיפלומטית בין ישראל ומנהיגי הטרוריסטים שהחלה באפוס של הסכמי אוסלו ועדיין מוכיחה את האמרה המיתולוגית שאין מוקדם ומאוחר במיתוס. פיתרון הסכסוך בעזרת מתכונים בנוסח מערב אירופאי וניסויים פוליטיים בלתי מבוקרים, נתפסים כתרופות פוליטיות רציונליות, או לפחות כאפשרות הרציונלית ביותר, ולזה אפשר להוסיף את החרדה הקיומית מפני חרון אפו של ''העולם'' אשר עלול לשפוך את חמתו על ישראל אם תפסיק להקריב לו קורבנות.
הרקע ההיסטורי לעליית השמאל הוא די ברור: אירופה הקיזה את דמה מאות שנים ולבסוף התבוססה בו בשתי מלחמות העולם אשר בישרו גם את קץ העידן הקולוניאלי אשר גם הוא עורר שינוי היסטורי במצב הרוח לאחר שכל רגשי האשמה הרדומים התעוררו כדי לפצות על העדרם במחשבות אובדניות ובהטפת המוסר החדש בעולם שהוא עדיין ישן מידי.
תפיסה זו ששולטת בין השאר בפוליטיקה ובאתיקה לא הייתה מקובלת לאורך רוב ההיסטוריה המערבית ולמעשה היא סותרת באופן חד משמעי את רעיונותיהם של רוב העמים וההוגים הקלאסיים: החל באפלטון ואריסטו, פילוסופים הלניסטים, אנשי הרנסנס, פילוסופיה חדשה ואפילו הגל ושורה ארוכה של מודרניים.
רוב ההיסטוריה השקפה שמאלנית לא התאימה לתנאים ההיסטוריים, אלא שתפיסה זו אינה רק עוסקת בהתאמה אופטימלית לכאורה לתנאים היסטוריים מסויימים, אלא שהיא אמורה ומתיימרת ללמד כללי מוסר אוניברסלים ולדעת את טבע האדם כפי שאף תקופה אחרת לא ידעה אותו.
לפי אריסטו החלק החשוב ביותר בפיתרון של בעיה הוא המודעות לבעיה ועל כן בעזרת סקירה קצרה זו של היסטוריה אינטלקטואלית ניתן לראות שמדובר באופנה פוליטית צעירה שהגיעה למעמדה בעיקר בגלל תנאים היסטוריים זמניים ואובדן הזיקה עם מערכות ערכים אחרות. גישה ימנית מאפיינת היום גורמים שמרנים ואף דתיים שמצטיירים כלא נאורים ואף מייצגים את הימין כעמדה פוליטית שמזוהה עם אישיות אי רציונלית ובדעת הקהל אין כמעט זכר לימנים חילונים כגון
הרצל ו
ז'בוטינסקי ופילוסופים ימנים חילוניים כגון ניטשה,
סיוראן ועוד. דווקא היסוד השמאלני הקדום באתיקה, מקורו בדת הנוצרית (כפי שניטשה מראה בספריו) והוא דומה גם לזרמים רבים ביהדות שלאחר חורבן בית שני.
ההיסטוריה וגם העבר הקרוב מלאים בטענות נגד האינטלקטואליזציה השמאלנית, אבל בסופו של דבר השלטון שלה יציב בתנאים הקיימים והיא עלולה להמשיך להתקיים ללא תנאי נוסף. הדחתה תלויה בעלייתה של מערכת ערכים ימנית, אלא שהלימוד והידיעה מופקדים בידיהם של ערוצי תקשורת, כמה סופרים מקומיים, כיסים של עשירים ואולי יותר מכל שילוב של משתנים בלתי צפויים, כגון כלכלה, ארועים עולמיים, טרור, שערוריות מיוחדות ועוד.
נדמה שבתקופה זו לא אלוהים ולא בני אדם שולטים בעולם כמו בעבר ואולי זאת הסיבה שמשטר רוחני מנוון ועקום כל כך מצליח לזחול בלי הפרעה אל תוך הטראומה ולהעמיד פנים כאילו הוא מושיע למרות שהוא אפילו לא מבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר. אלא שבימינו זה כבר לא תנאי הכרחי בשביל להשתלט על הרוח של התקופה הזאת.
ניטשה כתב ש''פעם הרוח הייתה אלוהים, אחר כך היא הייתה האדם וכיום היא הופכת לאספסוף...''
אלא שהיום נראה שאפילו האספסוף כבר לא שולט ברוח, כי היא נשלטת בעיקר על ידי ערבוביה של גורמים שאינם תלויים בבחירה של בני אדם, אלא בעיקר בצירופי מקרים בלתי צפויים, כך שאפשר לומר במידה מסויימת שאותה רוח הופכת לאוויר.
הנישול האינטלקטואלי של הימין
