האמא של כל התירוצים

כשאני שומע על ''התנגשות התרבויות'', אינני יודע אם לצחוק או לבכות.

לצחוק, מפני שזוהי סיסמה מגוחכת.

לבכות, מפני שהיא עלולה לגרום לאסונות.

לבכות כפליים, מפני שמנהיגינו מנצלים סיסמה זו כתירוץ לסיכול כל אפשרות של התפייסות ישראלית-פלסטינית. היא מצטרפת לשורה ארוכה של תירוצים קודמים.

מדוע הייתה התנועה הציונית זקוקה לתירוצים שיצדיקו את יחסה לעם הפלסטיני?

עם לידתה, היא הייתה תנועה אידיאליסטית. הביסוס המוסרי היה חשוב לה מאוד. לא רק כדי לסבר את אוזני העולם, אלא קודם כל כדי להרגיע את מצפונה שלה עצמה.

למדנו מהיום שעמדנו על דעתנו על החלוצים, רבים מהם בנים ובנות של משפחות אמידות ומשכילות, שנטשו חיים נוחים בערי אירופה כדי להתחיל בחיים חדשים בארץ רחוקה וזרה, פרימיטיבית במושגי הימים ההם. כאן, באקלים אכזרי שלא הורגלו לו, עבדו עבודה גופנית מפרכת תחת השמש הלוהטת, בתנאי רעב ומחלה.

לשם כך הייתה דרושה להם אמונה מוחלטת בצדקת דרכם. הם האמינו לא רק בצורך להציל יהודים נרדפים מהפליה ופוגרומים, אלא גם בהקמת חברה אנושית צודקת מאין כמוה, חברה שוויונית שתשמש מופת לכל העולם. לב טולסטוי השפיע עליהם לא פחות מתיאודור הרצל, הקיבוץ והמושב היו סמל המפעל כולו.

אבל התנועה האידיאליסטית הזאת ביקשה להתנחל בארץ שבה כבר ישב עם אחר. איך ניתן היה ליישב את הסתירה בין האידיאלים הנעלים שלה לבין העובדה שהגשמת מטרותיה כרוכה בדחיקת רגלו של עם הארץ?

הדרך הפשוטה ביותר הייתה להדחיק את הבעיה ולהתעלם מעצם קיומה: הארץ, כך אמרנו לעצמנו, הייתה ריקה, לא היה פה שום עם אחר. זו הייתה ההצדקה שבאה לגשר על פני התהום המוסרית.

רק אחד מהאבות המייסדים של התנועה הציונית היה די אמיץ כדי לקרוא לילד בשמו. זאב ז'בוטינסקי כתב כבר לפני 80 שנה שאי-אפשר לרמות את העם הפלסטיני (שהוא הכיר בקיומו) ולקנות את הסכמתו לתכנית הציונית. אנחנו מתנחלים לבנים המשתלטים על אדמות הילידים, אמר, ואין שום סיכוי שהילידים ישלימו עם זה מרצון. הם יתנגדו בכוח, כמו כל העמים הילידים במושבות האירופים. לכן דרוש ''קיר ברזל'' להגנה על המפעל הציוני.

כשאמרו לז'בוטינסקי שזו גישה בלתי-מוסרית, השיב שהיהודים מבקשים להציל את עצמם מאסון הצפוי להם באירופה, ועל כן המוסר שלהם גובר על המוסר של העם הערבי בארץ.

רוב הציונים לא היו מוכנים לקבל תפיסה כוחנית זו. הם חיפשו בקדחתנות הצדקה מוסרית שיוכלו לחיות עימה.

כך החל מסע ארוך של חיפוש הצדקות - כשתירוץ אחד מתחלף באחר, בהתאם לאופנה הרוחנית המשתנה בעולם.

ההצדקה הראשונה הייתה דווקא זו שז'בוטינסקי לעג לה - שאנחנו באים, בעצם, להיטיב עם הערבים. אנחנו נגאל אותם מהתנאים הפרימיטיביים של חייהם, חיי בורות, עוני ומחלות. נלמד אותם איך לעבד את האדמה בשיטות מודרניות, נביא להם טיפול רפואי מתקדם. הכול - חוץ מעבודה, שהרי המפעל הציוני היה זקוק לכל מקום-עבודה כדי להביא לארץ יהודים ''גלותיים'' ולהפכם לעם של פועלים ועובדי-אדמה.

כשהערבים כפויי-הטובה המשיכו להתנגד למפעלנו, למרות שפע הברכות שכביכול הבאנו להם, מצאנו הצדקה מרכסיסטית: זה לא הערבים שמתנגדים לנו, בעצם, אלא ה''אפנדים''. הערבים העשירים, בעלי האדמות, פוחדים שמא דוגמת היישוב העברי השיוויוני תמשוך את לב הפרולטריון הערבי המנוצל ותגרום לו להתקומם נגד מדכאיו.

גם זה לא הועיל, אולי מפני שהערבים ראו כיצד הציונים קונים את האדמה דווקא מידי ה''אפנדים'' ומגרשים ממנה את עובדי-האדמה שהתפרנסו ממנה.

עליית הנאצים באירופה הביאה לארץ המוני יהודים. הציבור הערבי ראה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו ופתח במרד נגד הבריטים והיהודים (''המאורעות''). מדוע, טענו הערבים, הם אלה שצריכים לשלם עבור רדיפת היהודים באירופה? אך המרד הערבי נתן לנו הצדקה חדשה: הערבים תומכים בנאצים. המופתי הגדול, חג' אמין אל-חוסייני, אפילו הצטלם עם היטלר. היו ש''גילו'' שהמופתי הוא-הוא שיזם את השואה. (כעבור שנים התברר שהיטלר תיעב את חג' אמין, ושלא הייתה למופתי שום השפעה על הנאצים.)

תמה מלחמת-העולם השנייה ובאה מלחמת 1948. מחצית העם הפלסטיני המנוצח גלה למחנות-פליטים. זה לא העיק על המצפון הציוני, כי הכול ידעו: הערבים הרי ברחו מרצונם. מנהיגיהם קראו להם לנטוש את בתיהם, כדי שיוכלו לחזור עם הצבאות הערביים המנצחים. מעולם, אמנם, לא נמצאה שום הוכחה לטענה אבסורדית זו, אבל היא הספיקה כדי להרגיע את המצפון שלנו עד עצם היום הזה.

נשארה השאלה: מדוע לא הורשו הפליטים לחזור לבתיהם אחרי המלחמה? ההצדקה הייתה פשוטה: הרי הערבים הם שדחו ב-‏1947 את תכנית-החלוקה של האו''ם ופתחו במלחמה. אם הם הפסידו כתוצאה מכך 78% מארצם, הם יכולים להאשים רק את עצמם.

אחר-כך באה המלחמה הקרה. אנחנו היינו, כמובן, לצד ''העולם החופשי'', בעוד שהמנהיג הערבי הגדול, גמאל עבד-אל-נאצר, קיבל נשק מהגוש הסובייטי. (אמנם, במלחמת 1948 זרם הנשק הסובייטי דווקא אלינו, אבל זה לא חשוב.) היה ברור לגמרי: אין מה לדבר עם הערבים, מפני שהם תומכים בעריצות הקומוניסטית.

אבל, מה לעשות, האימפריה הסובייטית קרסה. ''הארגון הטרוריסטי המתקרא אש''ף'', כדברי מנחם בגין, הכיר בישראל וחתם על הסכם-אוסלו. הייתה דרושה הצדקה חדשה לחוסר הרצון להסדר סופי עם העם הפלסטיני.

הגאולה באה מאמריקה: פרופסור אחד בשם סמואל הנטינגטון כתב ספר על ''התנגשות הציוויליזציות'', והופ - מצאנו את האמא של התירוצים.

הארכי-אויב, לפי תיאוריה זו, הוא האיסלאם. מול התרבות המערבית, היודאו-נוצרית, הליברלית, הדמוקרטית, הסובלנית, מתייצבת המפלצת האיסלאמית, הקנאית, הטרוריסטית, הרצחנית.

שהרי האיסלאם הוא דת רצחנית מטבעה. למעשה, ''מוסלמים'' ו''טרוריסטים'' הם היינו הך. כל מוסלמי הוא טרוריסט, כל טרוריסט הוא מוסלמי.

ספקן יכול לשאול איך זה קרה שהתרבות המערבית הנהדרת הולידה את האינקוויזיציה, הפוגרומים, שריפת המכשפות, השמדת האינדיאנים, השואה, טיהורים אתניים וזוועות אינספור - אבל זה היה פעם. עכשיו היא סמל החופש והקידמה.

פרופסור הנטינגטון לא חשב דווקא עלינו. הוא בא לספק צורך אמריקאי מיוחד: האימפריה האמריקאית זקוקה תמיד לאויב וירטואלי חובק-עולם, אויב אחד המאחד בקרבו את כל המתנגדים לארצות-הברית ברחבי תבל. הקומוניסטים סיפקו את הסחורה - העולם כולו התחלק אז בין הטובים (האמריקאים ותומכיהם) לבין הרעים (הקומוניסטים). כל מי שהתנגד לאינטרס האמריקאי הפך אוטומטית לקומוניסט – נלסון מנדלה בדרום-אפריקה, סלוודור איינדה בצ'ילה, פידל קסטרו בקובה. ואילו אלופי האפארטהייד, רוצחי אוגוסטו פינושה והמשטרה החשאית של השאה הפרסי היו שייכים, כמונו, ל''עולם החופשי''.

כאשר קרסה האימפריה הקומוניסטית, נשארה אמריקה לפתע בלי אויב עולמי. את החלל הזה ממלאים עכשיו המוסלמים-הטרוריסטים. לא רק אוסמה בן-לאדן, אלא גם לוחמי-השחרור בצ'צ'ניה, הבריונים הצפון-אפריקאיים בפרברי פאריס, המשמרות המהפכניים באיראן, המורדים בפיליפינים.

כך הסתדר העולם מחדש בתודעה האמריקאית: עולם שיש בו טובים (התרבות המערבית) ורעים (תרבות האיסלאם). הדיפלומטים מקפידים עדיין להבחין בין ''מוסלמים קיצוניים'' ו''מוסלמים מתונים'', אך זה רק לתפארת המליצה. בינינו לבין עצמנו, אנחנו הרי יודעים שכולם אוסמה בן-לאדן. כולם אותו הדבר.

בדרך זו נזרק העולם המוסלמי כולו לסיר אחד. מדינות מגוונות ושונות זו מזו, ודת גדולה, שיש בה הרבה מגמות שונות ואף מנוגדות (כמו שיש גם בנצרות וביהדות), שנתנה לעולם אוצרות מפוארים של תרבות ומדע - מקבלים פרצוף רצחני אחיד.

תמונת העולם הזאת כאילו נתפרה בשבילנו. מבחינתנו, העולם של ''התנגשות התרבויות'' הוא הטוב שבעולמות.

המאבק בין ישראל והפלסטינים שוב אינו סכסוך בין התנועה הציונית, שבאה להתנחל בארץ, ובין העם הפלסטיני, שישב בה. לא, זה היה מההתחלה חלק ממאבק חובק-עולם, מאבק שאינו קשור כלל בשאיפותינו ובמעשינו. התקפת האיסלאם הטרוריסטי על העולם המערבי לא נטושה באשמתנו. המצפון שלנו יכול להיות נקי לגמרי - אנחנו חלק של מחנה הטובים בעולם.

וכך נראה עכשיו הטיעון של ישראל הרשמית: הפלסטינים בחרו בחמאס, תנועה איסלאמית רצחנית. (אילו לא היה קיים, היו צריכים להמציא אותו - ויש הטוענים שאכן השב''כ המציא אותו מלכתחילה.) חמאס הוא טרוריסטי, וכך גם חיזבאללה. יתכן שאבו-מאזן עצמו אינו כזה, אבל הוא חלש, והחמאס עומד ממילא להשתלט על כל השטחים הפלסטיניים. אז אין מה לדבר איתם. אין לנו שותף. בכלל לא יכול להיות לנו שותף, מפני שאנחנו שייכים לתרבות המערבית, שהאיסלאם רוצה להכחידה.

בספרו מדינת היהודים, שנכתב ב-‏1896, חזה ''חוזה המדינה'' גם את ההתפתחות הזאת.

וכך כתב שם הרצל: למען אירופה נהווה בארץ חלק מהחומה נגד אסיה, נשרת כחיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות.

הרצל חשב על חומה מטאפורית, אבל בינתיים הקמנו חומה אמיתית. בעיני רבים, זאת אינה סתם חומת-הפרדה בין ישראל ופלסטין. זהו חלק מהחומה העולמית בין המערב והאיסלאם, חלק מהחזית של ''התנגשות הציוויליזציות''. מעבר לחומה אין אנשים, נשים וטף, לא אוכלוסיה פלסטינית כבושה ומדוכאת, לא ערים וכפרים חנוקים כמו אבו-דיס, א-ראם, בילעין וקלקיליה. מה שיש מעבר לחומה הוא מיליארד טרוריסטים, המוני מוסלמים צמאי-דם, שאחת שאיפתם בחיים: לזרוק אותנו לים פשוט מפני שאנחנו יהודים, חלק מהתרבות היודאו-נוצרית.

כאשר זו העמדה הרשמית, עם מי ועל מה יש לדבר? בשביל מה עומדים להיפגש באנאפוליס?

ומה נשאר לנו לעשות - לבכות או לצחוק?

---