לשם שינוי, נפתח בציטוט עכשווי, לאו דוקא מן המקורות המזינים אותנו בשגרה:
אחד מסממני אמונה דתית היא ההפרדה המתבצעת במוחו של המאמין: בין יישום אמות מידה הגיוניות ומציאותיות בחיי היום-יום, לבין התעלמות מאותה שיטתיות מחשבתית בעת כניסתו לעולם הדת. הוא מאמין. מאמין בלבד. כך יחס הציבור לצבא. אילו היינו מיישמים את אותם כלים ושגרות מחשבה שמשמשים אותנו בעבודתנו האזרחית, בבואנו לדון את צה''ל, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות.
הציטוט לקוח ממאמר של מוטי היינריך שפורסם בפורום ארץ הצבי. איני מכיר את הכותב וההתיחסות שלי לדבריו נובעת מתחושה שדעתו זו אינה דעת יחיד. כך מקובל אצלנו להתייחס למה שמכנים אמונה דתית. ומכיוון שזה שונה לחלוטין מן ה'אמונה הדתית' שלי ולגמרי הפוך מן המסר של פרשת השבוע, מצאתי לנכון לצטט ולהתייחס. במשפט אחד, מה שהוא מתאר נכון מאד למה שמכנים אצלנו 'אמונה תְּפֵלָה', לא לעניין דתי. על כל פנים, לא לעניין יהודי. והנמשל של הכותב, האמונה העיוורת בצה''ל ובמפקדיו, רק מאשרת את קביעתי זו. על אותו מישור ניתן למצוא את האמונה במדינה כמבשרת הגאולה, את האמונה כי מערכת המשפט אצלנו חותרת לצדק ועושה צדק, ועוד כהנה וכהנה. כולן בעוצמה ובדבקות של אמונה דתית, אבל אמונות תפלות.
פרשת השבוע
(דברים י''א כ''ו) פותחת בפסוק:
כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. בשנים קודמות הארכנו להסביר את הפסוק הזה ואת הבאים אחריו, בעיקר מן הזוית של בחירה חופשית. כעת נסקור בקצרה כמה מצוות מפרשת השבוע כדי לראות כיצד זוכים לברכה ומתרחקים מן הקללה. כבר מן הפסוק הראשון ואף מהמלה הראשונה אנו נדרשים לאחריות אישית. הפתיחה בלשון יחיד,
רְאֵה, מטילה על כל אחד כפרט את האחריות לברכה או להפכה, הבאים עליו בפרט ועל הציבור בכלל. בהמשך הפרשה, מתוארת הדרך להגיע לברכה ומתברר שזו מלאה משימות שעניינן שימור וטיפוח אחדות ישראל. אלא שאלה יכולים להתקיים אך ורק על בסיס המסר הפותח את הפרשה:
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.בלי נטילת אחריות אישית של כל אחד כפרט, והמודעות שהאחריות היא כלפי
אָנֹכִי, שמזכיר לנו את
אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, לא יכולה להתקיים לאורך זמן תודעה של
לִפְנֵיכֶם בלשון רבים, כי האנוכיות מתגברת והולכת; הברכה של האחד היא הקללה של זולתו והסך הכל הוא שהחברה מתפוררת ומגיעה לחורבן ה' ישמור. ואיך באמת מטפחים את אחדות ישראל? מהו המרשם שמציעה לנו פרשת השבוע לצורך כך? הנה כמה מצוות בפרשה, שמזווית ראיה חינוכית הן תרגילים באמונה ההופכת למודעות, וכבונוס גם תרגול באהבת ישראל ובאחדות ישראל:
(דברים י''ב) י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח.
הבסיס שכולל הכל הוא המודעות שאת הארץ מקבלים במתנה מבורא העולם. נכון שנלחמים עם יושביה עד שמורישים אותם, אבל מהלך כזה אינו יכול להצליח אם לא שכך רוצה ה'. מודעות זו חיונית ביותר והיא אף תנאי לעצם המשך הישיבה בארץ. וכאשר יושבים בארץ, הרי לא מרוכזים במחנה אחד כמו שהיה במדבר, ובהחלט יתכנו היסחפויות של פרטים או קבוצות לכיוונים בלתי רצויים. על כן באה המצווה:
יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.
בכך מזמנת לנו התורה מפגשים תקופתיים במרכז רוחני המשותף לכל העם, ומצמצמת את הסיכון להתבדלות של פרטים או קבוצות. והמפגשים מבוססים על שמחה של מצווה:
יב וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.
שמחה כזאת חייבת לכלול ריבוי אנשים, בדגש על כאלה שאינם קשורים בקשר משפחתי לבעלי השמחה. שאם לא כן, אין זו שמחה של מצווה.
לפני כשלוש שנים הארכנו בנושא הבא:
(שם י''ד) א בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם–לָמֵת. ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹקֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
כעת נוסיף כי מיד בהמשך בא פירוט איסורי מאכל, שכן מטבח כשר מאפשר לאכול אצל הזולת וגם זה ביטוי של אחדות ישראל.
חינוך עצמי במסגרת חברתית
כב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה. כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ: לְמַעַן תִּלְמַד, לְיִרְאָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ –כָּל-הַיָּמִים.
כאן מדובר במעשר שני שאותו אוכלים הבעלים בירושלים. בכל שנה מפרישים מעשר ראשון הניתן ללוי, בשנים שלישית וששית משני השמיטה מפרישים גם מעשר עני לעניים. ובשנים ראשונה ושניה, רביעית וחמישית מפרישים מעשר שני שאותו הבעלים צריכים לאכול בירושלים. הנה עוד מצווה שתוצאתה קשר הדוק עם המרכז הרוחני בירושלים. ומכיוון שאין חייבים לחפש את הלוי ואת העני כדי לתת להם את חלקם, אדם עלול לצבור אצלו מעשרות בכמויות גדלות והולכות ובסוף הוא עלול להכשל בהם ולא לתת למי שצריך. על כן באה המצווה:
כח מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה, הַהִוא; וְהִנַּחְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ. זה נקרא 'ביעור מעשרות'. לאחר זמן זה, המעשרות נאסרים באכילה ועל כן צריכים להזדרז.
כט וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ–לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. מצווה ששכרה בצדה,
לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. כל הרעיון של מעשרות הוא הפוך מן הטבע האנושי. כדי לקיים את המצווה, חייבים להאמין באמונה שלמה כי מה שיש לי זו מתנה מה' יתברך וכי מה שאני נותן לזולת – לא משלי אני נותן אלא ממה שהבורא יתברך הפקיד בידי. וגם, דוקא על ידי שאדאג ואתן למי שאין לו, תרבה ותגדל הברכה;
לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
(שם י''ד) א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה–שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. זה נקרא 'שמיטת כספים'. המלווה לחברו – לא צדקה, לא מתנה, הלוואה; כיוון שחלפה שנת השמיטה בטרם נפרע החוב – הוא נשמט ושוב אינו יכול לתבעו. עצם הרעיון של שנת השמיטה הוא לתרגל את המודעות כי
(תהלים כד) לַה', הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ. זה גם הרעיון של עזרה לזולת ככל יכולתי ואף מעבר לה. כי לעזור למי שקרוב אלי או למי שעורר את רחמי, זה מובן וטבעי ואנושי. הדרישה היא לעזור גם אם וכאשר מדובר לכאורה במי שמעל באמון.
ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. עד כאן זה טבעי ואנושי כאמור, אבל ההמשך:
ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ: כאן אדם נדרש לשבור את הטבע הראשוני שלו ולעזור לזולת תוך ספיגת הפסד לכאורה, ועוד לעשות זאת בלב טוב, לא בלב כבד כמי שכפוי על ידי הציווי. אבל זה שווה:
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.מי שטוען שזה לא הגיוני, שזה מבוסס אך ורק על אמונה שמעבר להגיון, צודק בהחלט. אלא שאמונה זו שמעבר להגיון, הופכת למודעות ככל שמתרגלים את ההוראות הנגזרות ממנה, וכך זוכים לטפח את אחדות ישראל ואף את עצם קיומנו כעם. ההגיון הצרוף אינו מסוגל להתמודד לא עם עצם הקיום של עם ישראל ובטח לא עם חזרתו לארצו לאחר אלפים שנות. בלי האמונה ב
אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, בלי המודעות שזו
אַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לא ניתן להסביר את עצם הקיום היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט.
אכן, טבעו של אדם להתלות במי או במה שמעליו. 'נתלה באילן גבוה' הוא ניב המשקף היטב נטיה אנושית זו. הכי גבוה, זה
(קהלת ה') (...) גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ, שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים, עֲלֵיהֶם, והאדם מבקש קשר עם הגבוה הזה. הוא חש את שורשו ומבקש להתחבר אליו. אלא שחיבור זה מחייב תחזוקה מתמדת כעולה מפרשתנו כנ''ל, ובכל מקרה הסכוי שיחווה באמת את הקשר הזה עם שורשו העליון הוא נמוך. זה עלול לתסכל אותו כי הוא רוצה לחוות את הקשר. ואז, כאשר מספרים לו שיש תחליף מוחשי בדמות מדינה, צבא, או כל תחליף מוחשי אחר, הוא נוטה להיסחף... זה הרי התהליך שהוביל ומוביל לחטא העגל, כידוע.
אז אולי בעברית החדשה זו נקראת דתיות, אבל בלי ספק זו אינה יהדות. ומכיוון שאין זו יהדות, זו עבודת אלילים כפשוטה. הגיע הזמן שנשוב אל יהדותנו כי בכך תלוי עצם קיומנו. ביהדות, לא באמונות תפלות בסגנון צה''ל חזק או מזרח תיכון חדש.
וזו הדרך בה באמת יהיה רק טוב ליהודים.
