פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_4433

(דברים סז) ביקורת הביקורת
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום ראשון, 22/07/2007 שעה 3:03)


(דברים סז) ביקורת הביקורת

נסים ישעיהו


הנחת היסוד היא שלכל קילקול יש תיקון והוא רמוז בקילקול עצמו


קצת מרגש להתחיל שוב את הספר החמישי והאחרון בתורה ובפעם השמינית לתהות על מה לכתוב. הפרשה הזאת נקראת תמיד בסמוך לתשעה באב, היום הכי קשה בלוח השנה היהודי. זה היום שלא אומר הרבה למי שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא בעיניו חזות הכל, אבל אומר הרבה מאד למי שטורח להתבונן באירועי ההווה מזווית הראיה הבלעדית לעם ישראל, הזווית של האקטואליה בפרשת השבוע.

אשתקד זו היתה מלחמת לבנון (השניה) ולפני שנתיים עקירת היהודים מגוש קטיף, שכמו ניסו לכפות עלינו את התובנה שגם אם ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בפרטי פרטים, קיומה של מדינה המכונה מדינת ישראל – לא שינה ואינו יכול לשנות דבר במסריו הפנימיים של מעגל השנה והזכרונות ההיסטוריים שהוא כופה עלינו. כי המדינה שמתיימרת להבטיח את שרידותו של העם היהודי, כל זמן שאינה מתנהלת כמדינה יהודית, לא רק שאינה מבטיחה את קיומו של העם היהודי, היא אפילו מזמנת לו סכנות חדשות שאולי לא היה נקלע אליהן אילולא נתקיימה.

וצריך להיות ברור שכאשר מדברים על המדינה, מתכוונים למנהיגות בפרט ולמערכת השלטונית בכלל. לא מתכוונים להמון העם, כלומר אלינו. אנחנו נוטים (כי רוצים) לחשוב שהמדינה זה אנחנו, והמערכת מעודדת חשיבה כזאת לתועלתה, אבל זו טעות העולה לנו ביוקר רב. כי זה מה שמאפשר למערכת לשלוט בנו שלטון מוחלט, להתעלל בנו בדרכים מנהלתיות ומשפטיות שונות ומשונות, ובאופן כללי – זה מה שמאפשר לכאילו מנהיגות שלנו, להוביל אותנו למחוזות שלא רצינו להגיע אליהם ואין אנו רוצים להיות בהם. כאילו, המדינה זה אנחנו, ואם כך היא מתנהלת, סימן שאין ברירה וזו הדרך היחידה.

אבל יש דרך אחרת. יש אפילו דרכים אחרות. בעבר עמדנו לא אחת על העובדה שמנהיגות כושלת מובילה לחורבן, ותשעה באב יוכיח. אלא שבעוד אנו מתאבלים על חורבנות העבר שנגרמו ע''י מנהיגות כושלת, אנחנו מטפחים מנהיגות כושלת משלנו, ובכך מזמינים לעצמנו את החורבן הבא ח''ו.

הנה למשל הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת בזמן האחרון:
בוחר שהצביע, תמסור לידיו ועדת הקלפי אישור על הצבעתו; האישור שיימסר כאמור בסעיף זה ישמש ראיה מספקת לצורך הוכחה הצבעה לצורך סעיף 136.
כידוע, יום הבחירות נקבע כיום שבתון כדי שלאיש לא יהיה תירוץ להמנע מהצבעה בבחירות. השבתון הוא על חשבון המעסיק, עוד ביטוי לשליטת המערכת באזרח הקטן, אבל יותר ויותר אנשים נהנים מיום חופש בלי להצביע. ההיגיון וההגינות אומרים שצריכים לבטל את השבתון או לפחות לשחרר את המעסיקים מן החובה לממן מכיסם את הכאילו דמוקרטיה, אבל לא אצלנו. יום השבתון יישאר והמעסיק ישלם רק למי שיציג אישור שהשתתף בהצבעה. אם שם פתק לבן או מעטפה ריקה – לא חשוב, העיקר שהאזרח יציית למערכת השלטת, יתייצב בקלפי וימתין עד שיגיע תורו להשתתף בהעמדת הפנים הדמוקרטית. אם הרעיון הזה הוא דמוקרטי, אודה למי שיסביר לי מהו בולשביזם.

או למשל תגובת אנשי ראש הממשלה לעיקרי דו''ח הביקורת שנמתחה עליו ביחס לתפקוד העורף אשתקד, בימי החפצים המעופפים בשמי הצפון. הם סוברים שבמלחמה על תדמיות, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אז הם תוקפים. הרי לא באמת חשוב להנהיג נכון. מה שבאמת חשוב זה להיראות טוב או לפחות טוב מהמבקרים. אז אם זורקים עלי בוץ – אזרוק עליהם יותר, וכך איראה פחות גרוע מהם...

מפרשת השבוע שלנו אנחנו למדים שאפשר גם אחרת. (הפרשה ו)ספר דברים כולו הוא נאום פרידה של משה רבנו, המנהיג המופתי, מעם ישראל, בטרם יעביר את שרביט ההנהגה ליהושע בן נון. זה מתחיל בפסוק א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב. לאחר הכותרת, אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, כל מלה רומזת לאירוע היסטורי הידוע לכל המאזינים, וזו דרכו של משה רבנו להשמיע תוכחה/ביקורת באזני העם. רש''י:  אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל – אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך (לשון שבועה), אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה – ישיב.

ביקורת בונה

רש''י ממשיך ומפענח עבורנו את התוכחות הרמוזות במלים הבודדות שמשמיע משה באזני העם. לדוגמא: במדבר – בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג) מי יתן מוּתֵנוּ וגו': בערבה – בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף – על מה שהמרו בים סוף שאמרו (שם יד יא) המבלי אין קברים במצרים. יותר מאוחר עובר משה רבנו לתוכחה גלויה, ואולי בהזדמנות אחרת נזכה גם להבין מה היו השיקולים שלו לבחור בתוכחה גלויה או מרומזת. כעת ננסה לזהות מסרים של תיקון בתוך התוכחה, מה שהופך את הביקורת לביקורת בונה, ונעשה זאת בעזרת פירושו של 'אור החיים' לפסוק.

ולפני כן נקדים בקצרה כי הנחת היסוד היא שלכל קילקול יש תיקון והוא רמוז בקילקול עצמו. במלים אחרות, כל שלב בחיים מהווה פרשת דרכים וביד האדם לבחור בנתיב החיים או בהפכו ח''ו. המלים שאומר משה רבנו, המקומות והאירועים שהוא מזכיר בתוכחתו לגנאי, בהם עצמם טמון הרמז לתיקון. ונעבור לדברי אור החיים:
במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:

הא' שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י''ד י''ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בְּעֵבֶר: (כלומר, לא להיסחף אל עבר העולם, אלא להיות מעבר לו, צמוד לדבר ה').


ב' שיהיה מַרדוּת בלבו תמיד כאומרם ז''ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן: (מוטב שאדם יוריד את עצמו, ירדן, מאשר שיורידוהו אחרים).


ג' מדת הענוה כאומרם ז''ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, והוא מה שרמז באומרו במדבר:


ד' שתהיה הענוה בדרך הנאות(ה) לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב''ם בהלכות דעות (פ''ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים (שזו ענווה של שקר) אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבוּת, והוא מה שרמז באומרו בָּעֲרָבָה, כלל (במלה זו) ב' דברים (-רמזים), א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבוּת (ההדדית), שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:


ה' מאמר התנא (אבות פ''ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ''ב) שוב יום אחד לפני מיתתך, ופירש שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה. והוא מה שרמז באומרו מוֹל סוּף, שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:


ו' מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וזה לשונו: הַפָּרוּש, צהלתו בפניו ודאגתו בלבו. והוא מה שרמז באומרו בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל; כנגד צהלתו בפניו, אמר בֵּין-פָּארָן, לשון פְּאֵר, הפך עצבון שהוא פנים רעות. וכנגד עצבון הלב, אמר וּבֵין-תֹּפֶל, שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:


ז' שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור בְּרָא לי אלוקים, וירחיק ממנו שנאת הבריות, והקנאה, ותחרות, והמשטמה. והוא מה שרמז באומרו וְלָבָן, שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה, כינוי זה של לבן:


ח' תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ''ה כ''ז) יושב אהלים, לא ללמוד עראי. והוא אומרו וַחֲצֵרֹת, הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:


ט' שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו וְדִי זָהָב שיאמר לזהב די. או ירצה (לפרש) על זה הדרך, שכל מה שיהיה לו – יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב. והוא על דרך אומרו (אבות פ''ד) איזהו עשיר – השמח בחלקו. ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלקים חיים:
הנה כי כן, כאשר המטרה היא להיראות טוב ולהרגיש טוב עכשיו, זה לא תהליך של בניין, זה ההפך. כאשר המגמה היא בניין הארץ ובניין העם, יש דרך לעשות זאת ובלבד שהאדם ירכוש לעצמו את המדות הנדרשות, כנ''ל מפירושו של בעל אור החיים הקדוש.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.