אך נכנסתי למתחם בית הספר ומייד הקיפה אותי קבוצת בנות נחושות מראה ובידן פתקים לבנים.
''בבקשה תחתמי לנו?''
''מה פתאום?''
''נו... בבקשה''.
''אבל זה נורא... אההה... טיפשי, אתן לא חושבות?''.
''בבקששששה, זה חשוב לנו''.
''אבל מה תעשו עם החתימה שלי?''
''נשמור אותה''.
''ולמה תשמרו אותה?''
''כי זה כייף''.
''מה כייף בלשמור?''
''זה כייף''
''זה יישב במגירה שלכן, או בקופסא, או חס וחלילה על המקרר... מה כייף בזה?''
''נו, בבקשששששששה''
''לא חמודות, אני באמת מצטערת, אבל אני לא מסכימה, באמת; עוד מעט ניכנס לספרייה ואתן תשמעו אותי קוראת מהספרים שלי, ותשמעו אותי מספרת לכן דברים שלא ידעתם... ואפילו תשמעו אותי שרה... אתן באמת לא צריכות את החתימה שלי... יהיה לכן זיכרון אחר ממני ואני מקווה שיהיה זה זיכרון טוב יותר מאשר חתימה מקושקשת.''

אבל הן לא הירפו והתחלתי להרגיש חסרת אונים; מצד אחד, הכיצד אפגע בהן? ומן הצד השני... שאשתף פעולה עם מעשה כל כך אידיוטי! כן אידיוטי! שאתן יד (תרתי משמע) לטיפוח הרדידות והרזון התרבותי הזה?
הגעתי למסקנה כי כך או כך הבנות החמודות האלה ייפגעו, בין אם אסכים, בין אם אסרב ועל כן לקחתי אחריות ועמדתי על שלי: ''לא!'' ואחר כך בקול תקיף מאוד אמרתי: ''אני אתן לכן את הדוא''ל שלי ואם תרצו נוכל להתכתב בנושא המפגש שיהיה לנו היום על הספרים שלי, אבל חתימה – לא תקבלו''.

''לא תודה'', אמרו הבנות המאוכזבות, ''אין צורך להתכתב, רק רצינו את החתימה שלך... אולי בכל זאת? ... בבקשההה, זה חשוב לנו...''.

בזמן הקצר שנותר עד לכניסתי לתוך חדר המורים, הרהרתי על המפגש המוזר עם הבנות;
שהרי, מעולם לא ביקשו ממני חתימה בצורה כה נואשת... ובעצם, מעולם לא ביקשו ממני חתימה!
מה בעצם כל כך הקפיץ אותי? שמא הייתי נוקשה מדי? האם התנגדותי הייתה מתאימה? מותאמת? איפה ''פגשה'' אותי הבקשה של הבנות? עשיתי משהו לא בסדר?! הגזמתי?!

לא!
זה הן שהגזימו.

בכניסה לספרייה, דקות לפני תחילת הופעתי ניגשו אליי שני בנים קצוצי שיער: ''את טל רבינוביץ'?'' שאלו.
''אני טל''.
''כן, יש לנו תמונה שלך מהאינטרנט'', אמרו והראו לי דף מודפס מתוך אתר הבית שלי.
''את אימא של ארנון, נכון?''
''כן, איך אתם יודעים?''
''כי כתוב באתר שלך, הנה כאן'' הראו לי שוב את הדף.
''נכון, וכתוב פה שאני גם אימא של איתמר וגם של יונתן''
''וארנון משחק במכבי חיפה, נכון?'' התעלמו לחלוטין מהערתי.
''נכון, הוא קשר שמאלי''.
''את מוכנה לחתום לנו?''
''מה?! גם אתם?!''

אחד הילדים פנה לאחור וצעק לחבריו: ''בואו, זאת אימא של ארנון! זאת היא! ''

בבת אחת התמונה התבהרה... כשהוקפתי בעשרות ידיים אשר שלחו אליי פתקים לחתימה:

לחתימתי יש ערך רב בתור סופרת חשובה... סופרת הגולים של ארנון.

---