במסגרת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, הייתי מחויבת בלימוד קורס בגמרא. חובה זו הייתה חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים לתואר בהיסטוריה של עם-ישראל.
אז הייתי בחורה צעירה אשר זה עתה סיימה שירות צבאי כמדריכת חי''ר בצה''ל והמפגש עם לימודי הגמרא היה מפגש ראשון עם דרך הפלפול והחשיבה הלוגית.
למרות שהיה הקורס זניח מבחינת מידת השפעתו על הממוצע הכללי של ציוניי בהיותו בעל היקף שעות קטן – מצאתי עצמי משקיעה בו מעל ומעבר ל''חשיבותו'' היחסית, במידה חסרת פרופורציה להשקעה במקצועות האחרים
... ובהנאה גלויה.
זאת, למרות ידיעתי כי הצלחה בקורס לא תהיה משמעותית לממוצע ציוניי הכולל, ולמרות ההבנה כי משניות ספורות הכוללות את דעתו של הרב אביי, הרב רבא, ודעתו של תנא קמא לא יהוו עבורי מידע שימושי בעתיד.
להבהיר – עבורי, הקורס בגמרא היה גולת הכותרת ו''האקסטרים'' של לימודיי האקדמיים, ובו השגתי את ציון ה-100 הראשון ...
כאמור, השקעתי בקורס הייתה מתוך היענות שמחה לאתגר האינטלקטואלי ומתוך רצון לחוות את מה שהתגלה במפתיע
ככלי מנצח לשיוף המוח, כאמצעי מהנה לחידוד החשיבה, כתרגיל מבריק לשיפור הזיכרון, וכאש בוערת להצתת הדמיון.
המרצה בקורס היה בחור צעיר חובש כיפה, אשר על אף ניסיונותיו הכנים להישאר נחמד וסבלני כלפי תלמידיו החילונים, לא עמד בניסיון, ונזף בנו מדי שיעור על האיטיות הרבה שאפיינה את תהליך הלמידה שלנו, על הזלזול שגילינו בחשיבות השינון והחזרה, ועל העצלנות שריחפה מעל כל תהליך החשיבה השנונה שנדרשנו לו.
היו פעמים בהם חשתי כלפיו רחמים של ממש, כשנאלץ לחזור שוב ושוב על מה שהסביר דקה לפני כן במשפט שתחילתו נשכח זה מזמן בשל המרחק הרב ממנו לסופו... עוד דבר איתו היה עלינו להתמודד.
אולם, כשהצלחנו להבין ולפצח את הסוגיה שעמדה על הפרק – לא היה מאושר ממנו. עיניו צחקו באושר והוא קרן מהתרגשות כאשר מי מאיתנו הפגין הבנה... ממש כמו אב אשר הצליח ללמד את בנו לרכב על אופניים והנה הוא שחרר אחיזתו מכידון האופן, ואף גלגלי העזר לא נוגעים בקרקע.
אז הבנתי את יתרונם האינטלקטואלי של אותם תלמידים חובשי כיפה אשר כבר מגיל צעיר למדו גמרא במסגרת לימודים בבית ספר דתי, בישיבה, במדרשה.
מתוך סקרנות נכנסתי לשיעוריו של פרופסור רביצקי, הסתובבתי בספריית המשפטים בין ספרי הקודש העברי וגיליתי עולמות של מחשבת ישראל, של שו''תים, של גדולי הפוסקים...
חכמה יהודית שאין לה סוף, בור ללא תחתית.
אז הבנתי את יתרונם של היהודים על הגויים לאורך ההיסטוריה.
ועוד הבנתי:
את יתרונם של הגברים על הנשים, יתרון שהוא אינו נגזרת של מסת שרירים לעומת מסת שומנים, אלא נגזרת של כוח אחר – כוח המוח. אותו כוח שעורר את קנאתם של הגויים (אז והיום), את אותו הכוח שהביא כמעט להשמדת העם היהודי, את אותו הכוח ששרד וניצח, את אותו הכוח שיציל אותנו גם בעתיד לאחר שאירופה כולה תהיה מוסלמית ונהיה אך מובלעת קטנה.
קטנה וחזקה,
חזקה בזכות כוח המוח.
והנה היום, קיץ שנת 2007 אני קוראת בעצב את דעותיהם של הרב אבינר והרב אליהו
הסבורים כי נשים לא צריכות ללמוד גמרא... שהרי אין זה מתאים לנשמתן (כדעתו של הרב אבינר) וכי עיקר תפקידן הוא בחינוך (כדרכו של הרב אליהו).
וואלה?!
ועוד מוסיף הרב אליהו ואומר: ''טשטוש הזהות בין גברים לנשים אסור בכל עניין – גם בלבוש, גם בתספורת, גם בהתנהגות וגם בדרכי הלימוד''
מוזר... שמא לא יודע הרב הנכבד כי לא ניתן לטשטש זהות גבר מזהות אישה? שמא לא ראה גוף אישה מימיו?! מה הוא הדבר אשר אותו ניתן לטשטש בזהויות השונות של הגבר והאישה? שמא לימוד גמרא הוא הכלי המתאים לכך?
האם דבורה הנביאה היא בעצם דנה אינטרנשיונל של תקופת השופטים?
האם הנצחת נחיתות אינטלקטואלית של האישה לעומת הגבר היא שתשמור על השוני בזהות שבין הגבר לאישה?
תמהני.
והאם אותו טשטוש זהות בין המינים הוא זה אשר יגרום לירידה ביראת שמים ובהקפדה על קיום מצוות (כדרכו של הרב אליהו)? ולמה שלא יהא זה דווקא הפער בין ''העולמות'' השונים (של הגבר ושל האישה), פער אותו מבקשים לשמר הרבנים הנכבדים, אשר יביא לירידה ביראת שמים? שהרי באותה המידה, דיכוי האישה במסגרת חינוכה למצוות הוא אשר ימריד אותה בסופו של דבר...
דיכוי האישה - אמרתי?
הכיצד?
הרי גם לזה נותן הרב תשובה מקדימה, באמצעות הסבר מניפולטיבי המסביר לאישה המדוכאת כי אל לה לראות את עצמה נחותה לגבר שהרי הנשים, כדברי חז''ל קיבלו את התורה עוד לפני הגברים משום שתפקידן הוא לחנך, כך שבזכותן ילמד עם ישראל כולו את התורה.
נפלא ממש: גם מחמאה וגם רגשות אשם.
גם גזר וגם מקל.
שהרי חז''ל אמרו במקום אחר כי בכל מקום שנשים עברו על דברי חז''ל אלו - ירדו יראת השמים, הקפדת המצוות וכבוד התורה, במקום לעלות.
ובמילים אחרות: אין כמו הפחדה ואיום כדי להשליט סדר ושררה.
ובאשר לנשמת האישה: טוב יעשו הרבנים הגברים אם יתעסקו במה שהם מבינים – נשמת הגבר. לה הם קרובים, בעדה הם פועלים
ואת טובתה הם מבקשים, מה צר להיווכח שעל חשבון נשמת האישה.
את נשמת האישה - יעזבו הרבנים לנשים... אשר ודאי מבינות בה טוב מהם...
ואולי... יש צדק בסברה כי נשים אף מבינות טוב יותר בנשמת הגברים מאשר הגברים עצמם,
להזכיר: אישה היא זו שפיתתה את הגבר ולא להפך,
יעל היא שהביסה את
סיסרא,
תמר היא ש''סידרה'' את
יהודה,
דבורה הנביאה היא ש''השפיטה'' את
ברק וניצחה בקרב.
אולי...?
לימודים ופיתוח החשיבה לא צריכים לאיים על העולם הגברי התורני;
הבורות והחשכה, הדיכוי והשררה – הם האיום האמיתי.
מה בין הגמרא לבין טשטוש זהויות בין הגבר לאישה?!
