|
יְרוּשָׁלַיִם הַמְּאֻחֶדֶת בִּירַת יִשְׂרָאֵל: הַמַּעֲרָכָה הַדִּיפְּלוֹמָטִית | |||||
חֲמוֹר כָּחֹל לָבָן / אריה פרלמן (יום חמישי, 17/05/2007 שעה 7:47) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
התייחסות | |||
|
|||
לאורך השנים ישראל תחמה את גבולה המוניציפלי של ירושליים לפי שיקוליה שלה, לעיתים גרעה שכונות, לעיתים הוסיפה והכל משיקולים ''דמוגרפים'' או אחרים, כאשר הערבים בה אינם מהווים אלא ''בעייה דמוגרפית שיש לפתור''. על כן זהו אינו סיפוח עם זכויות מלאות, אלא כיבוש, שכן ישראל רצתה בשטחים שממזרח לירושליים, מאסה בתושבים שם, וראתה אותם אך ורק כ''נטל דמוגרפי'' שיש להתמודד עימו. מצב זה אינו נסבל מן האספקט של זכויות האדם: בני אדם אינם פיונים בתוכניותיה הגיאוגרפיות/דמוגרפיות של ישראל. שלום יכול להיכון אך ורק ע''י הכרה משותפת של כל צד בנארטיב של השני. עבור שני הצדדים ירושלים היא קדושה וחלוקתה מהווה הכרה דה-פקטו אחד בנארטיב של השני. נסיגות לא בהכרח תבאנה שלום, וזאת בשל עליית החמאס, שלטעמי אין לעצום עיניים לנוכח הפנטיות שלו. אך גם אם נסיגות כרגע אינן ריאליות (אני נגד נסיגות חד צדדיות, וקשה להאמין שהסכם כרגע הוא בר-הגשמה), אין לסתום את הגולל על שלום עתידי, ואין לעשות מהלכים בלתי הפיכים. ההתנחלויות הן דוגמא לסתימת גולל על סיכויי השלום העתידי שכן פינויין עולה הון תועפות. אני מבחינה בין הרצון לשלום, ועל כן יש להשאיר את כל הערוצים לשלום פתוחים (למשל לא ליצור מצב בלתי הפיך בשטח), לבין יכולת מימוש השלום. אורי אבנרי כתב במאמרו שהוא 'האור של ישראל' והוא יודע שניתן לערוך ''הסדר עם חמאס'' ואילו כל היהודים הישראלים אשר חוששים מ''שלום'' עם חמאס, אינם אלא תינוקות שנשבו ב''פחד'' מהחמאס, ויעבור זמן עד ש''יראו את האור'' של אורי אבנרי. שטויות במיץ עגבניות. ישנן אינדיקציות ממשיות שבעבור חמאס, תוכניות השלבים היא התוכנית היחידה. על כן, אני מאמינה מחד, בהשארת כל הערוצים פתוחים לעת שלום (למשל אי סיפוח מזרח ירושלים, אי בנית התנחלויות, חינוך לשאיפה לשלום בקרבנו), ומאידך, אי קפיצה על עגלת השלום גם כאשר העגלה רעועה, מקרטעת, אין בה בלמים ועצם הקפיצה עליה עלולה לדרדר את כולנו לתהום עם נכויות קשות ( או מוות) לכל החיים. | |||
_new_ |
התייחסות | |||
|
|||
זכויות זה מה שניתן לערביי מזרח ירושלים. השאלה אם אנחנו או הממשלה שלנו אוהבים אותם או לא אינה רלוונטית לשאלה אם יש להם זכויות או לא. מצד שני, אינני רואה בכיבוש מלה גסה. אכן כבשנו שלא על מנת להחזיר. אפשר גם להוסיף במאמר מוסגר שכבשנו במסגרת מלחמה שהצד השני יזם ושנועדה באופן מוצהר לחסל אותנו, אבל זו באמת רק אחת ההצדקות לכך שאין להחזיר את השטח הזה. ההתנחלויות סותמות את הגולל על השלום? בין מי למי? שלום הוא שלום. שלום בין ישראל לסוריה יכול ליכון תוך דקות. צריכים המנהיגים להיפגש, לקחת עט ונייר ולחתום על כך שמעתה ואילך יש שלום בין ישראל לסוריה. מה שלא יכול ליכון הוא שלום שבו יש ''מחיר'' טריטוריאלי. המשוואה שטחים תמורת שלום היא מופרכת מעיקרה, קל וחומר במקרה הישראלי, שבו כל זמן שהשטחים היו בידיים לא ישראליות הם שימשו בסיס לתקיפת ישראל. ישראל כבר נתנה במתנה כמעט את כל שטחי יהודה, שומרון ועזה לערבים, ובתמורה קיבלנו מלחמה שבה נהרגו עד כה למעלה מ-1000 ישראלים. שלום ייכון רק לאחר הכרעה אמיתית. לא בפשרה. | |||
_new_ |
יש להבדיל בין אוטופיה למציאות | |||
|
|||
שטחים תמורת שלום, זו נוסחה מקובלת (אם כי ידוע לי שלא מומשה בכל מקום בעולם...). היא עבדה עם המצרים והסבה לנו שקט בגבול הדרומי. נכון, שטחי הגדה לא נכבשו מריבון זר שכן ירדן כבשה אותם ב 48, אבל המהות חשובה, העובדה שיש בגדה משטרים משפטיים נפרדים לשתי אוכלוסיות, זו המהות שיוצרת את הכיבוש (הגם שפורמליות זהוא אינו כיבוש לפי המשפט הבינ''ל היבש). באשר לשלום עם סוריה- שטחי הגולן כבושים. מתוך ריאליזם יש להעדיף את השלום, החיים, שלמות הגוף של חיילים פוטנציאלים שילחמו (או לא) במלחמות הבאות מאשר איכות החיים, הגבינות, היין והצימרים. הנוסחה שעבדה עם מצריים יכולה באופן ריאלי לעבוד גם כאן. לגבי הגדה- הגם שמתקיים שם כיבוש, בגלל הבעייתיות של יכולת הרש''פ לקיים הסכמי שלום, אין לקפוץ לעגלת השלום כל כך מהר, יש לשאוף לשם לטעמי אך לא בכל מחיר. אוטופיה היא של השמאל הראדיקלי- אלו שסבורים שניתן לקיים כאן מדינת כל אזרחיה או לעשות שלום עם החמאס. אבל מאידך, גם שלילת כל הסכם שלום, הגם שהנוסחה עבדה עם מצריים, והגם שיושבים בארץ הזו פלשתינים שרוצים וזכאים למדינה משלהם (כאשר כל העולם תומך בנוסחה זו) גם זו אוטופיה. שלום תמורת שלום זה אוטופי, אך לא מעשי. | |||
_new_ |
יש להבדיל בין אוטופיה לאוטופיה-מציאותית | |||
|
|||
אם כבר נוסחאות, הרי לך מאמר שכתבתי לפני מספר שנים, ואשר הרעיון המרכזי בו הוא רעיון ''שטחים תמורת שטחים, ושלום תמורת שלום'' http://mann.journal.lab.co.il/story?id=15&base= היום ברור לי שגם זה לא יעבוד, שכן זהו סכסוך דתי עקוב מדם, אשר במסגרתו רק אנשים בעלי אמונה יוכלו להמשיך ולגור באזור מסוג זה, וכלל לא משנה מהי האמונה: היא תהיה תמיד צריכה להיות חזקה מהמציאות הסובבת, עם פיצויים-רוחניים-מדומים וחסכים-ממשיים-עד-מאוד בהתאם. שום דבר לא ישתנה ומשיח לא יבוא, ועל כן כל נוסחה מעין-רציונאלית באיזור המזה''ת נועדה לכישלון מהדהד. ניתן אפילו לומר שהמצב לאשורו רק הולך והוחמר עם השנים, שכן שני הצדדים הגיעו אל המבוי הסתום האמיתי: מה שלא יעשו עתיד להיכשל, שכן כמות הבלתי-מרוצים מסביב עברה את גבול אפשרות מציאת הפיתרון הסביר. צר לי על נימת הפסימיזם בדבריי. | |||
_new_ |
אכן יש להבדיל בין אוטופיה למציאות | |||
|
|||
עינבל כדאי שתביני, הסיבה שזה עבד עם המצרים היא מפני שזה היה ''שלום תמורת שטחים'' ולא ''שטחים תמורת שלום''. זאת לא סמנטיקה. סדר הביצוע הוא משמעותי ביותר. קודם עושים שלום, ורק אח''כ - אחרי שזה עמד במבחן (תקופת המתנה משמעותית למשל) - מוסרים את השטחים. למוח שמאלני, שאמון על חשיבה מתוכנתת, קשה לתפוס את זה. הוא גדל על על המסורת של ישראבלוף, ועבורו שלום כאילו הוא פאר הבריאה, מה שהוא שעבורו שווה להרוס את כל המפעל הציוני. | |||
_new_ |
עוד הונאה עצמית. | |||
|
|||
שום דבר לא עבד עם מצרים. מעולם לא היו יחסים נורמלים עם מצרים, שלא לדבר על משהו המזכיר את המושג ''שלום''. ''קודם עושים שלום, ורק אח''כ - אחרי שזה עמד במבחן (תקופת המתנה משמעותית למשל) - מוסרים את השטחים.'' איפה ראית את מה שכתבת? מתי זה קרה? חלום ליל קיץ.................. | |||
_new_ |
הנוסחה לא עבדה עם מצרים ולא תעבוד עם דומיה. | |||
|
|||
אוטופיה גרועה יותר היא רמאות עצמית. מצרים היא האויבת המסוכנת ביותר שלנו, אפילו יותר מאירן. מצרים מפרה את ההסכם באופן שיטתי מהרגע הראשון. מצרים פועלת נגד ישראל בכל פורום בינלאומי, מסיתה מדינות ערביות שלא לקיים קשרים עם ישראל, מפיצה ענקית של חומר אנטישמי מכל סוג שהוא, מחמשת את אירגוני הטרור, מכינה את צבאה למלחמה בישראל.. וכל זאת בחסות של הסכם, חתיכת נייר עם הכותרת שלום...... ההסכם גורם נזק עצום כי ישראל התבוסתנית חוששת מכל פעולה או אמירה נחוצה, עקב חששה הדבילי מזעמה של מצרים, ונתינת תירוץ בידה לכאורה להפרת ההסכם. האשה המוכה חוששת להרגיז את הבעל המכה, המכה גם ללא סיבה. ממשיכים לאמר שהולכים למקלחת גם כאשר יודעים שהולכים לתאי הגזים. | |||
_new_ |
עוד על ה''זכויות'' | |||
|
|||
אחד ממנהיגי מפא''י מדור המייסדים, הפרופ' בן ציון די נור, ניסח את זה חד וחלק: ''לערבים בארץ ישראל, כל הזכויות. על ארץ ישראל, אף לא אחת''. הבעיה שלך, ושל כל השמאל, שאינכם תופסים שיש הבדל מהותי בין ''ב'' לבין ''על'', ושמה''ב'' לא נובע ''על''. מה שחשוב יותר מכל הוא שגם ה''ב'', איננו בלי הגבלה, ושבכל מקרה ספציפי בו לכאורה ה''על'' נובע מה''ב'', יש לוותר על ה''ב''. | |||
_new_ |
ההזדמנות ההיסטורית היתה בשנת 1979 | |||
|
|||
אריה יקירי, אתה טועה. מדוע האמריקנים לא יישמו את החלטת הקונגרס ? כי הם פוחדים מן התגובה הערבית. אבל ההזדמנות שאתה מדבר עליה, פספס אותה מנחם בגין, בהסכם השלום עם מצרים. אבל מנחם בגין לא היה אמיץ מספיק כדי להלחם על כך. ''הסכם'' השלום שסאדאת יזם, היתה לו מטרת אחת עיקרית: להחזיר את סיני לידים מצריות. הוא חשש, שאם השנים יעברו וסיני יישאר בידי ישראל, סופו של דבר העולם יתרגל למציאות הזו, וסופו של דבר שחצי האי סיני יהיה ישראלי. כיון שמלחמת יום כפור הוכיחה לו שבמלחמה הוא לא יוכל לעולם להחזיר את סיני, אז הוא נטש את ''שולחן החול'' ופנה אל ''השולחן הירוק'' - הדיפלומטי. סאדאת אמר לאמריקנים ולבגין, כי הוא לא יוכל לחתום על שום הסכם שלא יחזיר למצרים את כל סיני. על אותו משקל בגין יכול היה להתעקש: אתה רוצה את סיני, בתמורה לכך, אתה תהיה הראשון שיכיר בירושלים כבירת ישראל. אחרת אני איני יכול לחתום על שלום שמחזיר לך הכל ואנחנו לא מקבלים דבר. המענין, שמנחם בגין טען שלאורך כל הדרך במאבק על הסכם השלום, הוא דאג לארץ ישראל. אבל להלחם על לבה של הארץ, הוא לא עצר כח. סוגיה נוספת בנושא זה, היא שאלת רפיח. סאדאת התעקש שהגבול בינינו יעבור בדיוק בתואי של הגבול הבינלאומי. אבל אז התברר, שהגבול הזה חוצה את רפיח לשניים. ובגין העלה את הסוגיה הזו בפני סאדאת, ואמר לו: חלו התהפתחויות בשטח. מדוע להפריד משפחות ? ובגין הציע לסאדאת את כל רפיח. אבל סאדאת דחה זאת. בגין לא הבין שבהתעקשות שלו על חצי רפיח, סאדאת טומן לו מלכודת בענין חציית ירושלים לאחר מכן. אבל הוא נרצח בינתים.גם כאן בגין היה יכול להתעקש, שחציית רפיח אינה באה בחשבון. שלוש שעות לאחר החתימה על הסכם השלום, מנחם בגין התחרט על המעשה - לפי עדותו של עזר וייצמן. | |||
_new_ |
ההזדמנות ההיסטורית היתה בשנת 1979 | |||
|
|||
לְגַבֵּי הִמָּנְעוּת הָאָמֶרִיקָנִים מִיִּשּׂוּם הַחְלָטַת הַקּוֹנְגְּרֶס אַתָּה צוֹדֵק. הֵם אָכֵן חָשְׁשׁוּ ''לִפְגֹּעַ בְּתַהֲלִיךְ הַשָּׁלוֹם''. הַטַּעֲנָה שֶׁלִּי לֹא מֻפְנֵית נֶגְדָּם - אֶלָּא נֶגֶד מֶמְשְׁלוֹת יִשְׂרָאֵל. עַל עִנְיָן בֶּגִין לֹא יָדַעְתִּי, לְעֻמַּת עִנְיָן רָפִיחַ, שֶׁעָלָיו אֲנִי יָכוֹל לְהוֹסִיף שֶׁהַמִּצְרִים אַף כָּפוּ עַל יִשְׂרָאֵל הֶסְכֵּם טְרַנְסְפֶר לְעַרְבִיֵּי רָפִיחַ הַמִּצְרִית אֶל עֵבֶר רָפִיחַ הַיִּשְׂרְאֵלִית. הֵם לֹא אוֹהֲבִים צָרוֹת... הֵיכָן הֵעִיד עֵזֶר וַיצְמַן עַל חֲרָטָתוֹ שֶׁל בֶּגִין? | |||
_new_ |
בתכנית רדיו | |||
|
|||
עזר וייצמן נשאל על ידי המראיין: ''האם זה נכון ששלושה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, בגין התחרט ? ואז וייצמן ענה בתדהמה: שלושה חודשים ? שלוש שעות אחרי החתימה בגין התחרט על מה שעשה. ההתייחסות של סאדאת להסכם השלום לאחר שחזר לקהיר, מחזקת את הרגשת החרטה של בגין. כאשר חזר סאדאת למצרים הוא התבקש לתאר את הרגשת על חתימת הסכם השלום והוא אמר כהאי לישנא: ''מסכן מנחם, אני קבלתי את סיני, והוא קבל פיסת נייר'' (مسكين مناحيم, انا استلمت سينا وهو استلم حطة ورقة = מסכין מנחם, אנא אסתלמת סינא, והוו אסתלם חטת וורקה). מדוע אתה חושב שסאדאת פיזר את הפרלמנט שלו בטענה, כביכול, שזה פרלמנט של מלחמה. צריך לבחור פרלמנט של שלום ? זה היה תרוץ כלפי ישראל וארה''ב. לבחירות האלה סאדאת התעקש שנציג מצפון סיני, שנמצא עדיין בשליטה ישראלית, יציג מועמדות לפרלמנט. כל הדרגים שללו את הרעיון - רק בגין הכריע לחיוב. ואז השיח' ח'לף ח'לפאת, בדואי עוכר ישראל, נבחר לפרלמנט. בכך סאדאת רצה לסנדל את בגין להשלים את הנסיגה הכוללת מסיני. סאדאת עצמו חש שהוא הצליח להכניס את מנחם בגין למלכודת, בסיועו הישיר של ג'ימי קרטר. | |||
_new_ |
בין ''הרמה הבינלאומית'' לרמה ''היהודית לאומית'' | |||
|
|||
שכחת את הרמה הישראלית. או אולי לא שכחת אלא שהיא אינה חשובה בעיניך. ירושלים היא אכן עיר אחת מפולגת ומפוצלת ורמת השנאה בין הלאומים אינה קטנה בהרבה מרמת השנאה בין העדות או בין הדתות או בין פלגי התדות השונות. ירושלים מלאה בשנאה. מזרח - מערב, אשכנזי - ספרדי, דתי - חילוני, חרדי - שפוי, עני - עשיר, מכל כוון שתסתכל ירושלים מלאה שנאה. השאלה היא אם מדינת ישראל יכולה לשאת בעול הזה של ירושלים כעיר אחת בשלטון ישראלי. האם מדינת ישראל באמת מסוגלת להתייחס לירושלים כאל עיר אחת ולהשקיע את המשאבים המתאימים על מנת להפוך אותה לעיר אחת. עד כה זה לא נעשה. מה דעתך על כל הרעיונות המוזרים של הרחבת שטח השיפוט של ירושלים עד למבשרת על מנת ''לשמור על המאזן הדמוגרפי''? | |||
_new_ |
בין ''הרמה הבינלאומית'' לרמה ''היהודית לאומית'' | |||
|
|||
יְרוּשָׁלַיִם הִיא אָכֵן עִיר מְפֻצֶּלֶת - אֲבָל לֹא יוֹתֵר מִלּוֹנְדּוֹן אוֹ נְיוּ-יוֹרְקִ. שְׁאֵלַת נִהוּל הָעִיר בִּידֵי מֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל וְעִירִיָּה יִשְׂרְאֵלִית הִיא שְׁאֵלָה טֶכְנִית בִּלְבַד, וּבַכְּשָׁלִים וּבַקְּשָׁיִים בְּנִהוּל הָעִיר יֵשׁ לָדוּן בַּמִּישׁוֹר הַמּוּנִיצִיפָּלִי, כְּפִי שֶׁדָּנִים בְּנִהוּל נְתַנְיָה, לֹד אוֹ טְבֶרְיָה. הַרְחָבַת שֶׁטַח הַשִּׁפּוּט שֶׁל הָעִיר עַד לִמְבַשֶּׂרֶת כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן דֶּמוֹגְרָפִי הִיא אִוֶּלֶת פַּחְדָנִית, שֶׁבָּאָה כְּתוֹצָאָה מִבְּרִיחָה מִן הַבְּעָיָה בִּמְקוֹם הִתְמוֹדְדוּת יְשִׁירָה מוּלָהּ. בְּקֶצֶב כָּזֶה עוֹד 50 שָׁנָה נִצְטָרֵךְ לְסַפֵּחַ אֶת תֵּל-אָבִיב. מִבְּחִינָה מוּנִיצִיפָּלִית/גֵּאוֹגְרָפִית טְהוֹרָה - הִתְרַחֲבוּת הָעִיר מִזְרָחָה (וּבְעִבְרִית: סִפּוּחַ אַל-עֲזָרִיָה וּמַעֲלֶה אֲדֻמִּים) עֲשׂוּיָה לִהְיוֹת הֶגְיוֹנִית לֹא פָּחוֹת מֵהִתְרַחֲבוּת מַעֲרָבָה. אֶלָּא שֶׁקַּבַּרְנִיטֵי יִשְׂרָאֵל חִדְלֵי-הָאִישִׁים רוֹעֲדִים כְּעָלֶה נִדַּף מִפְּנֵי סִפּוּחַ נוֹסָף שֶׁל שְׁטָחִים ''כְּבוּשִׁים'' לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל. אֲפִלּוּ סִפּוּחַ שֶׁל כַּמָּה סְלָעִים רֵיקִים לְאֹרֶךְ תְּוַאי הָרַכֶּבֶת הַמְּתֻכְנָן בְּאֵזוֹר לַטְרוּן מְהַוֶּה סִיּוּט שְׂטָנִי לְגַמָּדֵי מֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל. | |||
_new_ |
הרחבת השטח - טפשות של שכורי נצחון | |||
|
|||
עמיש, אני מסכים ומכבד את הסוגיות הכבדות שהעלית. אבל נשאלת השאלה האם שלטון ערבי יתקן זאת ? הנסיון עד כה מוכיח, שזה יהיה יותר גרוע. ואין לך הוכחה טובה מזו שערביי המשולש מסרבים לחשוב על האפשרות שדגל פלסטיני יתנוסס מעל גגותיהם. אילו היתה להם גאווה לאומית מושרשת, כמו שהם מציגים את עצמם בכל עת, כפלסטינים, הם היו צריכים לשמוח על בצועו של רעיון כזה. בהקשר זה אני מזכיר לך, כי כאשר עמדה שאלת ירושלים על הפרק בדיונים עם ערפאת, כל ששת (או שבע) הפטריארכים של ירושלים התחננו בפנינו שלא נמסור את ירושלים בידי ערפאת ושליחיו. אני זוכר שכאשר דברו על הרחבת תחום שיפוטה של העיר, פרנסינו ומשה דיין בראשם, תבעו לצרף את כל השטח בין ירושלים לבין עטרות - כדי שיהיה לעיר שדה תעופה משלה. הטרגדיה היא, שחוץ ממטוסים צבאיים קלים, השדה הזה לא פעל בכלל. בהקשר זה אוסיף, כי להערכתי צרופו של משה דיין לממשלה דאז לא רק שלא היה נחוץ, אלא אף גרם לנו נזק. אשר לרמת הגולן, כמי שליווה הרבה גנרלים זרים בסיורים על רמת הגולן, כולם עד האחרון שבהם, אמרו כי אסור לנו לרדת מן הרמה. אנחנו נאבד את היתרון האסטרטגי למניעת מלחמה בעתיד. אז היום יש כאלה, כמו שמעון פרס, שמסביר לנו היום כי בעידן הטילים אין חשיבות לשטח בכלל ולרמת הגולן בפרט. אבל אני אצטט כאן בהקשר זה משפט של אדמירל אמריקני, שהיה בימים ההם סגן מפקד הצי הששי. כאשר שאלתי אותו מדוע הם לא השתלטו על הבסיס הימי הבריטי באי סוקוטרה ? הוא השיב: we don''t need it. we can knock off any target on earth, just by pushing buttons in washington. וכאשר הקשיתי אז מדוע השתלטתם על איי דיאגו גרסייה, בעקבות ההשתלטות הסובייטית על האי סוקוטרה - הוא שתק. אגב, האי סוקוטרה נמצא לא רחוק מן הכניסה הדרומית של ים סוף, ואיי דייגו גרסייה נמצאים בלב האוקיינוס ההודי. | |||
_new_ |
תרומה ''אסטרטגית'' נוספת של שמעון פרס | |||
|
|||
היתה הקריאה לבנות בתי מלון ביישובי הצפון במקום בונקרים וביצורים. | |||
_new_ |
שגרירויות בירושלים | |||
|
|||
כיום אין אף שגרירות זרה בירושלים. לא תמיד היה הדבר כך. דומני שבשנות ה-50 פתחו מדינות רבות שגרירויות בירושלים, ובהמשך העבירו אותן לתל-אביב. ההעברה תפסה תאוצה בשנת 1980, לאחר שנחקק „חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל” ביוזמתה של גאולה כהן. כתגובה לחוק ההוא העבירו כמעט כל המדינות את שגרירויותיהן מירושלים. שתי הצדיקות היחידות בסדום, קוסטה-ריקה ואל-סלבדור, סגרו את השגרירויות הירושלמיות שלהן לפני מספר חודשים. למרות שתמכתי בחוק בזמנו, נשאלת השאלה אם היה חכם להעביר אותו ומה הרווחנו ממנו. ירושלים היא כיום עיר הבירה היחידה בעולם שאין בה אף שגרירות. | |||
_new_ |
זו בסך הכל שאלה של ''מי ימצמץ קודם'' | |||
|
|||
משרד החוץ מנהל כמעט את כל העסקים בתל אביב ובכך הוא מאפשר למדינות השונות מוצא נוח. בחלקו זה נובע מהעובדה שלא כל עובדי המשרד מוכנים להעתיק את מגוריהם לירושלים. אם ישראל היתה מתעקשת מהיום הראשון שפגישות עבודה מתקיימות אך ורק בירושלים, אז בשלב הראשון היינו עדים ל''עליות לרגל'' לעיר הקודש כמו שהם עושים לצורך הגשת כתב ההאמנה לנשיא המדינה, אבל מהר מאוד הם היו מתחילים להשבר. | |||
_new_ |
זו בסך הכל שאלה של ''מי ימצמץ קודם'' | |||
|
|||
אני ממש מתקשה להאמין שעניין שולי כזה ישבור אותם. למען האמת, אינני יודע כיצד יכולה ישראל בכלל להפעיל לחץ כלשהו בכיוון זה. | |||
_new_ |
זה לא בדיוק עניין של שבירה | |||
|
|||
כבר היום כשיש מה שהוא רציני לדיון אין להם כל בעיה לקיים את זה בירושלים וגם לשהות שם, דבר המהווה הכרה ''דה פאקטו'' בהיותה של ירושלים בירת ישראל. אבל לא צריך לעשות להם את החיים קלים. כמו שהם לא מוכנים ללכת לקראתנו אין שום סיבה שבעולם שלא נציק להם בכך שהם יצטרכו להטריח את עצמם לעלות לירושלים עבור כל אישור או מסמך. זה לא דבר שאי אפשר לעמוד (אחרי ככלות הכל ''ארצנו הקטנטונת''). השאלה היא רק למי זה ימאס קודם. אני בטוח שאם היו מקפידים על זה מהיום הראשוןזה היה ממתן קצת את גל העברת השגרירויות מירושלים. | |||
_new_ |
הם עולים לירושלים ככל שנדרש | |||
|
|||
ורוב הפעילות של משרד החוץ ממילא מתחוללת בירושלים (אם בכלל יש פעילות...). הבעיה היא בנוכחות הרשמית שלהם ולא בנוכחות הפיזית. | |||
_new_ |
משרד החוץ יושב בירושלים | |||
|
|||
מצד אחד יש ''מי שהוא'' שבונה תיאוריות על כרעי תרנגולת. מי שרוצה יכול בקלות למצוא היכן נמצא משרד החוץ לפני שהוא מטפס על הכרעיים. אין פשוט מזה. זה כלל לא קשה לזהות באמצעות המפה המצ''ב (http://www.mfa.gov.il/MFAHeb/General+info/About+us/m...) שמשרד החוץ נמצא בירושלים. מצד שני ה''מי שהוא'' הזה ''מטיח בוץ'' (מייחס טיפשות..) על הרבה, הרבה פחות. לא חבל? | |||
_new_ |
הם עולים לירושלים ככל שנדרש | |||
|
|||
אתה צודק בכך שרוב הפעילות (החשובה לפחות) מתנהלת בירושלים, ושהבעיה היא הנוכחות הרשמית. אבל השאלה היא מדוע בכלל יש אפשרות לקיים פעילות מחוץ לירושלים. למחלקת המדינה בארה''ב אין סניף בניו יורק, ולמשרד החוץ הבריטי אין שלוחות במנצ'סטר, ליברפול או כל עיר אחרת. ככה זה גם בארצות אחרות. בגרמניה, אחרי האיחוד, הדבר הראשון שעשו היה להעביר את כל הפעילויות הקשורות למדיניות חוץ לברלין וסגרו את ה''עסקים'' בבון. אין שום סיבה שזה יהיה שונה בישראל. הבעיה האמיתית, שהיא הרבה יותר חמורה, ומשום מה אליה אף אחד לא מתייחס, היא ההכרה ולא הנוכחות של השגרירויות. ארה''ב איננה מכירה בריבונות ישראל על אף חלק מירושלים --- לא מערב העיר ולא מזרח העיר (ואם תרצה גם לא צפון או דרום העיר). זה בכלל לא שייך ל''כיבוש''. זו מסורת הקשורה להחלטת החלוקה מ 1947 לפיה ירושלים אמורה להיות ''עיר בינלאומית''. ישראלי שנולד בירושלים המקבל אזרחות אמריקאית, בדרכון האמריקאי שלו ''מקום הלידה'' הוא ''ירושלים'' ולא ''ישראל'' (כפי שהדבר למשל בדרכון שלי). הקונסוליה האמריקאית בירושלים (שאם אינני טועה ממוקמת במזרח העיר) איננה כפופה לשגרירות בתל אביב, והקונסול מדווח ישירות לוושינגטון (מעמדו הוא מעין חצי שגריר). למיטב ידיעתי ירושלמים מנועים מלהגיש בקשות לויזה בתל אביב והם חייבים לעשות זאת בקונסוליה בירושלים. ייתכן שבנקודה האחרונה המצב היום השתנה, אבל ככה זה היה עד לסוף שנות השמונים. כל מועמד לנשיאות מופיע במהלך מסע הבחירות בפני פורומים יהודיים בהם הוא מבטיח ''להעביר את השגרירות לירושלים'', הבטחה אותה הוא שוכח למחרת יום הבחירות. יש החלטה מחייבת של הקונגרס להעביר את השגרירות לירושלים, כולל תקציב שכבר אושר להקמת מבנה מתאים. אבל יש פרצה - הנשיא רשאי לדחות את הביצוע משיקולים של ''ביטחון לאומי''. שוב, זה בכלל לא קשור ל''כיבוש'', זה היה כבר לפני 1967. משום מה יש קשר של שתיקה לגבי ההכרה. אף אחד, לא בצד הישראלי ולא בצד האמריקאי לא מדבר על זה. נסיתי כמה פעמים בפגישות שהיו לי עם פעילים יהודיים כאן לדחוף את הנושא, ושכצעד ראשון ילחצו לפחות להכרה במערב העיר כחלק ממדינת ישראל, אבל זה לא עזר. העליתי את הנושא בפגישות שונות בהן נכחו סנטורים או חברי בית הנבחרים, כולם אוהדי ישראל. כולם נענעו בראש ואמרו ''כן, כן, אנחנו מבינים את הבעיה'', אבל גם מזה לא יצא שום דבר. אין צורך לאמר שהכרה בריבונות קודמת להעברת השגרירות, ושזה לא הגיוני לצפות ממדינה זרה שתמקם את השגרירות שלה בישראל בשטח שלדעתה איננו חלק ממדינה ממדינת ישראל. לסיום, כקוריוז, לפני כמה שנים כתבתי מכתב למערכת לניו יורק טיימס על הנושא. להפתעתי זכיתי לכבוד והמכתב התפרסם. התקשרה אלי בטלפון איזו גברת מהמערכת לקבל את אישורי לכמה שינויי סגנון שהם רצו לעשות (זה נוהל מקובל וככה הם גם מוודאים שכותב המכתב הוא אדם אמיתי ולא איזה עמיש). באותה הזדמנות היא שאלה אותי אם ''אני בטוח'' שזה המצב (לגבי אי ההכרה) - השקרנית הזאת עשתה את עצמה שהיא לא יודעת. עניתי לה שאני בטוח ושאני יכול לספק לה הוכחות, ושאם עדיין יש לה ספק היא יכולה לפנות ישירות למחלקת המדינה. אינני יודע אם היא פנתה לשם לקבלת אישור או לא, אבל המכתב התפרסם כלשונו. | |||
_new_ |
הם עולים לירושלים ככל שנדרש | |||
|
|||
מסכים עקרונית עם מה שכתבת. להלן עמדתי המלאה בנושא: http://mann.blog.lab.co.il/story_98 | |||
_new_ |
כרגיל- האירופאים מגיבים תגובה מתחמקת | |||
|
|||
''כפי שאנחנו מרגישים קרובים לאנשים שנפגעים בכל מקום, ולא רק בישראל'', תרגום מאירופאיות מתחסדת אנטישמיות וחלאת המין האנושי: לא איכפת לנו ממכם, ולא נסתכן בהחרפת יחסים עם העולם הערבי בשבילכם. אירופה הם אוייבים לכל דבר, אך אויבים מדיניים. אירופה יבשת האנטישמיות וחלאת כל המין האנושי, מתוך רחמה הגיחו מלחמת העולם הראשונה, והשנייה והשואה, ועכשיו, רק 60 שנה אחרי שהביאו על העולם את ה''להיט'' האחרון שלהם-השואה ומלחמת העולם השנייה, הם מרשים לעצמם לעבור על זה, ולתת פקודות וביקורת כאילו הם המוסד העליון למוסר. אירופאים ישארו אירופאים, לא נורא, עוד מעט הם יטעמו מטעמים מוסלמים, משהו פיצוץ :) | |||
_new_ |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |