ימים אלו הם הימים האחרונים של ערב שבת הארץ.
כמו השבת בימים כך השמיטה בשנים. השבת היא יום מנוחה וקדושה לאדם הפרטי – השמיטה היתה אמורה להיות יום מנוחה וקדושה לארץ כולה.
בהשאלה לערב שבת, אם כן, אנו נמצאים עכשיו כשלוש-ארבע שעות לפני כניסת שבת הארץ.
אולם, בעוד שבשמיטות קודמות הייתה מורגשת בדרך כלל התעלות והכנה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, הרי השנה, עקב חורבן גוש קטיף שחלק גדול מההכנות לשבת הארץ התרכז סביבו, הרי הדיכאון עדיין שולט בכיפה.
ובכל זאת, הגיע הזמן להתעשת, להרים מבט לעבר החזון ולפי זה לגזור את התנהגותנו לקראת השנה הקרובה.
עד המהפכה התעשייתית, לפני כמאתיים שנה, הבסיס העיקרי לקיום היה חקלאות והחזון התורני הפשוט מסתובב סביב חברה כזו.
היינו, לכל אחד מישראל יש חלקת קרקע בארץ וכן בית בעיר. את הבית בעיר הוא יכול למכור ואם לא קנה אותו חזרה תוך שנה, הבית נשאר לנצח בידי הקונה. אבל את חלקת השדה שלו, גם אם מכר, הרי לאחר חמישים שנה החלקה שבה לבעליה. מדי חמישים שנה חל היובל שבו השעון מתאפס - והרכוש הקרקעי מתחלק מחדש שווה בשווה. היובל עצמו מתחלק לתקופות של שבע שבע שנים; כל שנה שביעית היא שנת שמיטה שבה, אמנם, הקרקעות לא חוזרות לבעליהן, אולם יש הגבלות על הרכוש הפרטי – הפירות שצומחים הם רכוש הכלל ולא רכוש בעל השדה – על כן יכול כל אדם לבוא ולאסוף מן היבול תחת מגבלות מסויימות. מגבלות אלה חלות גם על בעל השדה עצמו – אין לו זכות יתר על אחרים. מטעם זה אסור גם לחקלאי לעבוד את שדהו חוץ מאשר עבודות שעיקרן שמירת השדה או העצים – שהרי השדה אינה רכושו אלא רכוש ה' א-להי ישראל אשר העמיד את היבול לרשות הכלל. לפיכך שנת השמיטה היא שבתון לחקלאי – זה הזמן ללימודים ולהתעלות רוחנית.
השאלה העולה, כמובן, היא מה נאכל בשנה השביעית ובשנה שאחריה ללא חקלאות?
תשובת התורה היא שבשנה השישית ה' יצוה את ברכתו והיבול יספיק לשלוש השנים. כלומר יש להתארגן כמו שיוסף הצדיק אירגן את מצרים לקראת הרעב באוצרות כלליים ומשם תהיה אספקת האוכל לעם ישראל.
כמהלך משלים באה שמיטת כספים – היות שבעלי הממון הלוו את הכסף לחקלאי ובהיעדר יבול אין לו ממה לשלם, לכן בסוף שנת השמיטה נשמטים החובות – השעון הכלכלי של ההלוואות מתאפס מחדש.
נמצאנו למדים שהשמיטה והיובל הם חזון שיוויוני של חברה שבה יש, אמנם, הבדלי מעמדות אבל פעם בשבע שנים ופעם בחמישים שנה מתאפס השעון הכלכלי מחדש ולכולם ניתן שיוויון הזדמנויות חדש.
חזון זה יכול להתקיים רק בזמן שעם ישראל כולו יושב על אדמתו, שהרי רק אז לכל אחד חלקת האדמה הנצחית שלו. אולם מאז גלות אשור, כמאה שנה לפני חורבן בית ראשון, כאשר תגלת פלאסר הגלה את שבטי עבר הירדן המזרחי ראובן גד וחצי שבט המנשה, אין היובל יכול לחול כיון שאין כל ישראל על אדמתם. ולאחר חורבן בית ראשון בטלה גם השמיטה.
כאשר באו עולי בבל בימי עזרא, קיבלו על עצמם מחדש את השמיטה אבל קבלה זו היא מדרבנן בלבד לדעת מרבית הראשונים. ולדבר זה השפעות רבות להקל.
השמיטה הראשונה בתקופת שיבת ציון הייתה שמיטת תרמ''ט – 1889. המושבות שהיו אז בארץ פנו למרכז התורני שהיה אז במזרח אירופה כדי לדעת מה לעשות בשמיטה הקרבה. היות וכלכלת המושבות היתה מבוססת על חקלאות, הרי שאי-עבודה בשביעית משמעותה המעשית היתה עזיבת המושבות וכל הישוב החקלאי החדש היה נחרב. גדולי פוסקי אירופה השיבו שניתן למכור את השדות לגוי במכירה לזמן. בימינו, כאשר המסחר המתוחכם גדול, ניתן להבין זאת בקלות – הדבר דומה למכירת אופציות לזמן, כאשר בתקופת המכר הרכוש נמצא בידי הקונה ולאחר מכן המוכר רשאי לממש אופציה ולקנות מחדש את מה שמכר בסכום ידוע הנקבע מראש או על פי פרמטרים מסוימים. רבני ירושלים התנגדו לפתרון הזה והעדיפו לקנות מערבים גם במחיר של חורבן החקלאות היהודית המתחדשת. מאז נקבעו, פחות או יותר, קווי התיחום לשמיטות הבאות, כולל זו הבאה עלינו לטובה.
החרדים נערכים לקנות מערבים, במיוחד משטחי הרשות הפלשתינאית, ובעיקר ממה שהיה פעם גוש קטיף – כפי שאמר סוחר ירקות ערבי: אני מוכן לתרום מיליון דולר לישיבות אם יכריזו על שמיטה כל שנתיים.
אילו זכינו, הרי מדינת ישראל הייתה נערכת עם קרן שבתון לחקלאים והם היו זוכים לשנת שבתון להחליף כוח ולמחיקת חובות לקראת שבוע שנים חדש. עכשיו, שלא זכינו, יש לנו אופציה המזכירה משהו משבת הארץ והיא אוצר הארץ.
הקונה מאוצר הארץ יזכה ליבול שנה שישית או שנה שביעית בהתאם למגבלות ההלכתיות המתאימות ובכך יחזק את החקלאות היהודית ויזכה למשהו מן המשהו של חזון שבת השנים.
לאוצר הארץ ניתן להירשם בטלפון 1-700-709-177.
אוצר הארץ
אליצור
