המאמר פורסם גם באתר BSH.גליונות יום השישי של שלושת העיתונים הגדולים, מיום 16 במרץ 2007, בישרו לנו על שתי ידיעות: נאום ה'הזדהו איתי' של אולמרט (''אני ראש ממשלה לא פופולרי''), מחד, וההמלצה שלא להרשיע את רמון, מאידך. מה המשותף בין שני המהלכים?
לכאורה, זה היה נפלא, ודומה שהפכנו למדינת ערכים: אהוד אולמרט, ראש ממשלה שהגיע לכסא בשל קומבינה פוליטית שהפכה למציאות (כשאריאל שרון מיצב אותו כמחליפו, בשל עסקה פוליטית, אף אחד לא שיער שעסקה פוליטית זו תצא אל הפועל כאשר יבצר מאריק שרון למלא תפקידו כראש ממשלה) מצר בפני האומה על מצבו, בנאום כביכול כנה, של הודאה במצבו ה''לא פופולרי''. רמון מביע חרטה על נשיקה בכפייה שנישק חיילת, שהוגדרה כ'מעשה מגונה בכפייה' בידי ביהמ''ש השלום.
האמנם מדינת הנינט/בית''ר ירושליים/מרכז הליכוד/שחיתות/ערוץ 2/ערוץ 10/תרבות הפרסומות/תרבות הסמוך/מלחמת לבנון השנייה כמלחמת נונשלנטיות ואגביות ותרבות ה'סמוך' והמזון הפוליטי המהיר- האמנם מדינה זו שבה אל חיק תרבות-ערכית ישנה וטובה, שאולי הייתה לנו פעם, בתקופה כל-שהיא (אולי בגולה או בימי קום המדינה או הישוב)? האם מדינת ישראל הערכית, הישנה של פעם חוזרת אל קצב נשמתה הקודם, הישן הערכי? האם הפכנו לאנשי ערכים, וזה מתחיל מהמנהיגות, ומחלחל כלפי מטה (או יחלחל בקרוב)? לא! נותרנו מדינת הציניות, ומנהיגינו עושים תרגילים ציניים קרים, ולא בוחלים גם בשרבוב ערכים ערכיים כביכול (כאלו שישאבו אמפטיה מהציבור בנסיבות שונות לחלוטין) לתוך ספינים רגעיים של כדאיות, תועלת, כאילו היו במשחק שח-מט או במהלך אסטרטגי פרי יועץ עלום-שם אך רב השפעה זה או אחר.
בילדותי נהגתי לשחק שח-מט. בעוד שבראשית המשחק, כשכל כלי היו בידי, לא ויתרתי על המלכה, על הרצים ועל הסוסים ועל הצריחים, והשתמשתי רק בחיילים הקטנים כדי to knock-out את היריב, הרי ככל שנתקדם המשחק, הלוח התרוקן, ונותר לי פחות מה להפסיד, הימרתי גם על הכלים הגדולים שלי: לפעמים היה כדאי להשתמש במלכה כדי 'לסלק' את החייל של היריב מהשולחן, תוך הסתכנות בהפסד המלכה, כי במצור של כמעט-סוף המשחק, כל מה שנותר לי זה ההישרדות, והכלים הגדולים כבר לא היו חשובים. זה או שאני אומרת ''מט'' או שהיריב. אין הרבה מה להפסיד וצריך להיצמד לניצחון, תוך היפטרות מכל הכלים ה''גדולים'' בדרך (הם בכל מקרה לא חשובים עכשיו, כשהלוח כבר כמעט ריק). קריאת נאום ''אני לא פופולרי'' (מעין גרסת קדימה ל'אני אפס' של אביתר בנאי?) עוררה בי בדקות הראשונות תקווה אבל ככל שהעיניים התקדמו לעבר השורות הבנתי: אולמרט משחק עם המלכה שלו עכשיו. אנו באותו משחק אסטרטגי, וכאשר לאולמרט אין הרבה מה להפסיד, הוא הופך את ה'לוזריות' למגנט שואב למעט חיבה (אולי בהפוך על הפוך נאום ה'אני לא פופולרי יעלה את מצבו בסקרים מ 2% ל 5%?) – כך גם רמון: רמון לא חש חרטה בשום שלב של ההליך המשפטי נגדו, נהפוך הוא: את אי-הבחילה שלו מהפיכת ה' לשק-חבטות רציני להכפשות ניתן ללמוד באופן עקיף, דווקא מעוזרת פרלמנטרית של מרציאנו שנושקה ללא הסכמתה על ידו: למרות שהדברים תועדו במצלמת הוידאו של המועדון 'קטטת-מרציאנו' והגם שחוקרי המשטרה שאלו אם ברצונה להגיש תלונה, היא שללה זאת ב'לא מוחלט' תוך הצהרה ש''אינה רוצה להיות ה' שניה'' ו''היא ראתה את מה שעובר על ה'''. רמון אינו מתחרט באמת, אלא שכל עוד (כמו משחק השח-מט בראשית המשחק) הסכנה הייתה של הרשעה במשפט פלילי, מבחינה אסטרטגית השתלם לו להטיל את כל כובד משקלו הציבורי רב-הכוח על אסטרטגית הכפשת ה'. כשעומדת על הפרק מחיקת ההרשעה, הדבר הנכון, אסטרטגית, לרמון, הוא ''להביע חרטה''. חרטה אמיתית הייתה יכולה להיות מובעת
בזמן אמת, גם כאשר זה לא עלה בקנה אחד עם השיקולים של 'משחק-הצבאות' האסטרטגי התקשורתי שלו עם ה', צעירה שלא באשמתה ''זכתה'' להיות קורבן לעבירת מין דווקא מצד איש גדול-בפוליטיקה וחזק בציבור. חרטה שמוקפצת, כמו מנקה שתמיד עומד מאחורי הקלעים אך נקרא למרכז המסעדה כאשר רוטב נשפך על הרצפה בטעות, באופן אסטרטגי ביותר, לצורכי ה'מחיקת קלון' של רמון, אינה חרטה כלל. כמו אולמרט ש''מרגיש לוזר'' כך רמון ש''מתחרט'' – שניהם אינם בוחלים בגיוס מטענים ערכיים (אשר בנסיבות אחרות היו נתפסים כמלאי כנות, אך בנסיבות אלו
לא!!!) כדי לשחק את משחק השח-מט הפוליטי בשלב שבו אין מה להפסיד.
אבירי קדימה תמכו באולמרט רק מתוך הבנה צינית שנפילת אולמרט כעת, לא תסב להם ג'וב במידה ויתיצבו עם החרב הפוליטית מאחורי גבו, (משיקולי כדאיות תמכו בו). בנסיבות אחרות, נאום אולמרט היה יכול להיות דבר נפלא, לא כאן. אם אולמרט היה באמת רוצה לוותר על יוקרה אישית בשם טובת העם והמדינה, הוא היה מתפטר, לפני זמן רב, מתוך הבנה שטובת העם והמדינה עדיפה על יוקרתו האישית, הוא היה נמנע מלכתחילה בתרגיל ציני למנות את פרץ לשר ביטחון. כאשר זה בא בעיתוי הזה, וכאשר המסקנה מ'אינני פופולרי' (בתרגיל רטורי מתוחכם) הינה 'אני ממשיך' (תוך שימוש ברטוריקה כביכול 'צנועה' – אני עובד בשבילכם) – הרי נאום שהיה יכול להיות נוגע ללב אצל פוליטיקאי עם רזומה של דאגה לעם שלו ולא לביתו, מחשיד את עצמו (לאור ההיסטוריה האולמרטית בפרט, ושל פוליטיקאים רבים אצלנו בכלל) כספין תקשורתי בעור של כבש של כנות אשר אמורה לעורר אמפטיה.
''אני ראש ממשלה לא פופולרי, ולפעמים אני מנשק בכפייה...''
לא ברור לי על מה הפניקה
