היה אפשר לסבור כי לאור הביקורת של חוגים רחבים בארה''ב, בעיקר מקרב חברי המפלגה הדמוקרטית שם, בעקבות השקעות העתק של ארה''ב בעיראק, בכוח אדם ובמשאבים העולים לא מעט למשלם המסים האמריקאי, ימתן הנשיא ג'ורג' וו. בוש את מדיניותו, והנה, בנאומו האחרון לאומה, גם לקח על עצמו את מלוא האחריות על כל מה שנעשה ע''י ארה''ב בעיראק, ובנשימה אחת - גם הבהיר הבהר היטב כי בדעתו לשלוח לעיראק עוד 20,000 חיילים אמריקאיים…
יש שם כבר 130,000 חיילים – והם יתוגברו לכדי 150,000.
זו התשובה שנתן הנשיא בוש למקטרגים על מדיניותו, מבלי לקחת בחשבון את דברי הביקורת ואת דעת הקהל, שלאמיתו של דבר היא (דעת הקהל) בבחינת שיקול זר במסגרת השיקולים המקצועיים-מדיניים, כשמתייחסים לסוגיות לאשורן.
ואלה הסיבות לצעדו זה של הנשיא:
א. אין ביטחון בפרברים לתושבי עיראק, ואין אפשרות להקנות להם ביטחון ללא תגבור צבא ארה''ב שם.
ב. נסיגה משליטה בעיראק, עלולה לגרום להפקר ולהשתלטות גורמים קיצוניים, דבר שישפיע על כל האזור במזרח התיכון בכיוון שלא רצוי לארה''ב ולעולם החופשי.
ג. כדי למגר את הטרור שמדי פעם מגיח אל השכונות, צריך לחזק את הכוח הפועל שם; גודלו המצומצם הוא אשר גרם להגברת הטרור ולכשלון-מה של השגת יעדי ארה''ב במלחמה זו.
נשיא ארה''ב לא מצמצם את מעורבות ארצו בעיראק רק לתחומי מדינה נכבשת זו, אלא גם מתכוון לטפל במקביל במקורות המסייעים לגורמי הטרור בעיראק, קרי, סוריה ואיראן, שתי מדינות-תומכות-טרור, שמשטחיהן מועברים אמצעי לחימה אל הקיצונים בעיראק, ואלה מזנבים בצבא ארה''ב בעיראק ומעוררים אנדרלמוסיה כתשתית טובה להשתלטותם עליה.
לפיכך, איראן וסוריה מאוימות על ידי הנשיא שכבר הוכיח כי במקרים דומים לא מדובר באיום-סרק.
מדינת ישראל אמורה ללמוד מנשיא ארה''ב פרק בטיפול במדינות טרור, והכוונה – כמובן – היא: ללבנון.
כשם שלבנון צברה אמצעי טרור בשש השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה לבין מלחמת בין המצרים, מתחת לאפה של ישראל שנהגה כמדינת חלם (
שר הביטחון של ישראל כיום – העיד על עצמו כי לא היה ידוע לו שלחיזבאללה היו טילים, ואולי הוא עדיין מסופק בכך גם כיום כהמשך למדיניות של חולמי חלם), כך גם בעצם ימינו אלה, שוב מתחת אפנו וברשותנו, צוברים ארגוני הטרור בלבנון נשק המוחזק מחוץ לצבא לבנון – בידי כנופיות רחוב, שהם ורק הם יחליטו מתי וכיצד לעשות בו שימוש.
לפיכך, הטרור במדינה שכנה לישראל נוגע לה יותר מאשר נוגע הטרור בעיראק לארה''ב הרחוקה.
כשם שארה''ב מתעניינת במה שקורה בתוך עיראק ומתערבת בשלטון שם, קל וחומר שומה על מדינת ישראל להתערב באופן פעיל בכל מה שזז בלבנון, ובמיוחד כשמדובר במפעלים לנשק הנאגר על ידי טרוריסטים, שיעדיהם לא רק ברורים לנו אלא אף מוצהרים בגלוי על ידי מנהיגיהם.
זאת ועוד, כשם שארה''ב מתעניינת ואמורה לפעול למניעת הזרמת סיוע צבאי ממדינות אחרות אל עיראק, קל וחומר על ישראל למנוע סיוע כזה, שלא במקרה הוא מאותן מדינות – סוריה ואיראן – ללבנון.
להזכיר: לא לצבא לבנון מיועד הסיוע, אלא לחיזבאללה.
מדינת ישראל צריכה ללמוד פרק במדיניות בינלאומית מארה''ב עתירת הניסיון – וליישם זאת בלבנון.
היחס מבחינת כוח צבאי ויכולות ביצוע של ישראל כלפי לבנון עדיף מהיחס המקביל שבין ארה''ב לעיראק.
הסיכון בו מצויה מדינת ישראל ממה שקורה ועלול לקרות בלבנון, גדול מכל סיכון שמרחף על ארה''ב מכיוון המשטר בעיראק.
בעוד שארה''ב מייצגת במלחמתה בעיראק את האינטרס העולמי הכללי, שהיא מהווה בו רק חלק, ישראל כולה נמצאת באיום ישיר ממה שקורה וממה שעלול לקרות בלבנון.
רק שוטי חלם וחולמיה פוסחים על לימוד מהניסיון, אינם רואים את תמונת המצב ואינם מבינים מה הם רואים.
מדיניות בוש בעיראק כמודל ליישום בלבנון
