פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(ויחי סז) האדם מחליף את אלקים?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (שבת, 06/01/2007 שעה 21:19)


(ויחי סז) האדם מחליף את אלקים?

נסים ישעיהו



השבת, בתפילת שחרית מסיימים לקרוא את ספר בראשית ובמנחה של שבת מתחילים בספר שמות. סיום זה זמן טוב לסיכומים ולא במקרה; 'הכל הולך אחר הסיום' אומרים קדמונינו ועד כדי שקובעים להלכה כי 'אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה'.

מבחינה תוכנית, בכל פרשה החותמת ספר, יש סיכום של תוכן הספר כולו, ועל סיכום זה של ספר בראשית ננסה לעמוד כאן.

פסוק הכותרת של הפרשה מלמד על תוכן הפרשה כולה:
(בראשית מ''ז) כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.
שמה של הפרשה הוא וַיְחִי, ללמדנו שעניין החיות הוא העניין העיקרי בפרשה בפרט ובספר בראשית בכלל, שהרי פרשה זו חותמת את הספר, כנ''ל. ומה יש ללמוד מפרשה זו בנושא החיות של יהודי בפרט ושל עם ישראל בכלל? חיות זה הרי משהו שהאדם לא ממש מודע אליו; הוא חי כי הוא חי.

בשונה מכוחות פרטיים בנפש, כגון ראיה, שמיעה וכדומה, אותם אדם עשוי להרגיש (לחוות), אדם לא ''מרגיש'' שהוא חי, כי החיות היא כח כללי מדי מכדי לבוא בהרגשה. אז מה יש לנו ללמוד משם הפרשה וַיְחִי ומתוכנה, ואיך זה מסכם את תוכנו של החומש הראשון בתורה?

במאמרנו לפרשה זו לפני כשלוש שנים ציטטנו את הרמב''ן (לפרשת לך לך) שמסביר מדוע התורה מספרת לנו כל כך הרבה סיפורים בספר בראשית, ומצטט את חז''ל: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים.

עולה מכאן כי עניין החיות שמודגש בפרשת וַיְחִי הוא גם המסר הכללי של ספר בראשית, שרובו ככולו סיפורי האבות אברהם יצחק ויעקב. כלומר, הוראות עבורנו כיצד לחיות באמת.

בפשטות ניתן לומר כי חוויית החיים של יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שרק שם הוא חי טוב, מקורה בעובדה שמשפחתו מאוחדת, בנו האהוב הוא השליט על הארץ ואפילו דאגות פרנסה אין לו.

אין ספק שפירוש זה נכון, אבל גם אין ספק שזה לא הכל. הרי הוא מודע לכך שכעת תתחיל להתקיים גזירת וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם (בראשית ט''ו, י''ג) וזה לא אמור לגרום לו להרגיש טוב.

יעקב היה בטוח כי האחדות השוררת בין בניו, תסייע להם לצלוח את תקופת השיעבוד הצפוי בעודם שלמים ברוחם. והרי באותו מעמד שנגזר השיעבוד, הובטח גם כי יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. ועוד הובטח כי טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה.

ובאמת, מה מצב האחדות בין בני יעקב? כל עוד האבא חי, ברור; אחווה ורעות שוררים ביניהם. זה טבעי כי כולם מתבטלים אל האבא. השאלה היא, מה קורה אח''כ? האם יפרצו מלחמות ירושה, ח''ו?

גם כל עוד מצויים במצרים, כפופים לשלטון זר, טבעי שיוסתרו המחלוקות ולפחות כלפי חוץ, תוצג חזית אחידה. עכ''פ, כך נהגו יהודים בדרך כלל לאורך ההיסטוריה, עד כדי כך שזה הפירוש שניתן לדברי הנביא יחזקאל (ט''ז): ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

בכל פעם שאויבים מסכנים חיי יהודים, מתעוררת האחדות ותחושת הערבות ההדדית מתגברת. למי שזוכר, עד לא מזמן גם כאן זה היה כך.

לכאורה, הניסיון הקשה שחוו בני יעקב במכירת יוסף כתוצאה ממחלוקת, היה אמור להפוך את האיחוד המחודש למשהו נצחי. בחיצוניות, אכן נראה שיש אחדות, אבל לצערנו, לא בפנימיות, כפי שנראה להלן בע''ה.

יעקב אמנם פועל לחזק את האחדות; הוא נפרד מבניו בברכה אישית לכל אחד מהם ובסוף כולל את כולם בכל הברכות:
(בראשית מ''ט) כח כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם.
(רש''י) בֵּרַךְ אֹתָם - לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם? לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותה של אילה, יכול שלא כללן בכל הברכות? תלמוד לומר בֵּרַךְ אֹתָם:

לגמול לחייבים טובות

ואכן, בניו כולם עולים ממצרים לקבור את אביהם במערת המכפלה כאשר ציווה. עד כאן לכאורה, האחדות מושלמת. ומה קורה הלאה?
(בראשית מ''ט) יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי, קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו. טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.
המצפון עדיין מציק להם ועל כן הם בטוחים שגם יוסף זוכר את מה שעשו לו. כעת, הם חושבים, משנפטר אביהם – אין מי שימנע בעדו לקחת נקם. הם נוקטים יוזמה ונתלים בזכר אביהם הגדול.
טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו.
אנחנו יכולים להבין את המהלך שנקטו האחים, אבל מדוע יוסף מגיב בבכי? מה מרגש אותו כל כך? בדרך כלל, בכי בא במקום בו חסרות מלים לבטא רגש, טוב או פחות טוב. מהו הרגש העמוק כל כך בלבו של יוסף, עד שאין לו מלים לבטא אותו, ורק הבכי מביע אותו?

בשבוע שעבר דיברנו על התוודעות יוסף אל אחיו; גם זו באה בבכי. שם ניתן להבין את הבכי בפשטות, כי היתה התרגשות גדולה, מעבר ליכולת הביטוי במלים.
(בראשית מ''ה) א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;
היום אנחנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר בבכיו של יוסף, גם שם וגם כאן. יוסף שומע את המונולוג של יהודה ואז הוא פורץ בבכי כי: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק. ומה היה קורה אילו יכול היה להתאפק? סביר להניח שלא היה מתוודע אל אחיו באותו שלב. היה ''מותח'' אותם עוד קצת.

יוסף חתר להביא את אחיו לתשובה שלמה, לא רק על עצם מכירתו, אלא גם ובעיקר על העובדה שחרשו עליו רעה. על הפגם בתחושת האחדות שלהם; כלפיו, אבל לא רק. המונולוג של יהודה זיעזע אותו עד שלא יכול היה להתאפק, אבל השינוי שחתר אליו עדיין לא נעשה.

עובדה זו מתגלה כעת, כאשר האחים פונים אליו בבקשה שלא יתנקם בהם. על זה הוא בוכה. הוא מבין שהאחדות אליה חתר, עדיין לא קנתה לה שביתה בלב אחיו.

בכיו של יוסף משכנע את האחים כי הוא כן אתם, והם מוסרים את עצמם בידיו:
יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
אבל לא בזה מעוניין יוסף. הוא יודע כי הגאולה האמיתית והשלמה, מותנית באחדות והיא מתעכבת בגלל המחלוקת ושנאת החנם. את המסר הזה הוא מנסה להעביר לאחים ובמלים די חריפות:
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי.
עצם הנטיה למחלוקת או לנקמנות, מלמדת כי אצל הנוטה, התגבר האגו עד ששכח את אלקים. האגו שלו כאילו מחליף את האלקים. שאחרת, איך יתכן שיחשוב רעות על זולתו? הרי אלקים מנהל את העולם ולא יתכן שיקרה לי משהו שלא ברצונו.
כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.
לא רק שאין בלב יוסף שום תרעומת על אחיו, הוא גם מתחייב לנצל את מעמדו הכלכלי האיתן לרווחת אחיו ובני משפחותיהם ואף מבקש מהם לשכוח כליל את המחלוקת הנושנה.

הזוהר מציג את יוסף כדמות מופת שיש ללמוד ממנה כיצד 'לגמול לחייבים טובות'. מסתבר שזו כנראה דרישה גדולה מדי עבורנו. הלואי שנצליח לא לרצות לנקום במי שלכאורה פגע בנו. לגמול לו טובות??? בלי הגזמות בבקשה. נו טוב, גם הזוהר לא מבקש שנשתנה ביום אחד.

מה שאנחנו כן יכולים וחייבים לעשות, זה לעקור מתוכנו את שורש המחלוקת. לא ביום אחד, אבל לפחות להתחיל. כדי לעשות זאת, צריכים ללמוד מיוסף שכל מה שקורה, קורה בהשגחה פרטית, בהכוונה מדוקדקת מלמעלה, לטובתנו.

וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה. למרות שאולי הוא מאד רוצה, לא האדם מנהל את העולם אלא האלקים. עלינו מוטל רק לפעול על פי הוראותיו. וכשנעשה זאת, אז באמת הכל יתהפך לטובה.

וסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  אהמנם ניסים?  (עמיש) (3 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי