במאמר רחב היקף שהופיע ב''מקור ראשון'' ביום א' טבת תשס''ז [22 לדצמבר 2006], מתאר חגי סגל, שהרבה לכתוב על טעויות השמאל בישראל, כמה טעויות של הימין.
איני מצליח להבין מה לו לאיש המזוהה עם הצד השפוי במפה הפוליטית, לחטט, לנבור ולהעלות כמוצא שלל רב, כמה ''טעויות'' שטעה בהן, כביכול, הימין.
ומיד ייאמר: לא טעויות המה.

במאמר הנ''ל יש אזכור של המחלוקת בין פרופ' ד''ר ישראל אלדד לבין עמיתו פרופ' ד''ר יהושפט הרכבי, מחלוקת משנת 1981 שבמוקדה שתי תפישות עולם שונות ומנוגדות זו לזו:

האחת היא של השמאל, הטועה לבחון את חיוניות העמדה הפוליטית כאילו הייתה מעין הגדת עתידות, במבחן התוצאה, ועל פי קריטריון שגוי זה – קבע הרכבי נמרצות, כי מרד בר כוכבא היה טעות, הא ראייה (''מבחן התוצאה'') שהוא נכשל.

התפישה השנייה היא תפישת הימין, והיא מנתקת את המדינאי מדמותו של הקוסם רואה העתידות, תוך ציפייה ממנו שינהיג את עמו בדרך הנכונה. לפי תפישה זו, טען אלדד באותו ויכוח כי המרד היה מוצדק לאור מטרתו, ואילו לא היה מתקיים – צה''ל לא היה מנצח בתש''ח, כי צה''ל שאב את כוחו ואת עצמתו ממורשת הגבורה של המכבים.

ועתה, מביא מחבר המאמר (מר סגל) טיעוני שמאל מובהקים, שעל פיהם נאומו הנפלא של מנחם בגין – מפקד האצל – בכ''ט לנובמבר 1947 – היה, כביכול, טעות.

ומדוע טעות?

כי המציאות טפחה על פניו; בגין בנאומו תבע לזכות עם ישראל את שתי הגדות של הירדן, וממקומו אז כמנהיג ומוביל – ראה בהחלטת האו''ם כישלון בשל היקף המדינה שנכלל בה, והרי במציאות יש לנו בקושי גדה אחת וגם לגביה עולות ספקות...
יש להניח כי לו נשאל מנחם בגין שעה לאחר חתימת ההסכם השלום עם אנואר סאדאת, האם היה משנה דבר מנאומו ב- 1947, תשובתו הייתה ''לא''.
יש להבין כי מנהיג המוביל את עמו, אינו רואה עתידות ואינו צריך לנבא.
גם לא רצוי שיעמיד עצמו כמנבא, כי אז הוא לא יהיה לא נביא ולא מנהיג, אלא איש סהרורי ונביא שקר.
מבחנו של המנהיג אינו בחיזוי העתיד, אלא בעיצובו.
השאיפה והתוויית הדרך לא אמורים להיבחן במבחן התוצאה, אלא במבחן מה שראוי שיהיה; במבחן המטרה.
בעוד שמנהיגי השמאל מבטלים את הגבורה היהודית מימי המכבים, לאור מבחן התוצאה – באים מנהיגי הימין ומציבים מטרות ראויות, ויונקים כוחות ומשאבי נפש מהיסטוריית הגבורה היהודית המהווה להם מופת.

דרך השמאל מכוונת אל סיום הציונות וחיסול עצמי הדרגתי של מדינת ישראל. בדרך זו, לאחר ההתנתקות תבוא ההתכנסות, ולאחריה נכונו לנו עוד מיני ויתורים תחת מונחים חדשים לבקרים, וכל ויתור כזה רק יעצים את חורשי רעת מדינת ישראל וינגוס בכוחה של מדינת ישראל ובכושר עמידתה מול אויביה.

אמנם במצב אוטופי של ''מזרח תיכון חדש'', בו יזמים משותפים לנו ולפלסטינים מפתחים תעשיות הימורים והיי-טק ונוטשים את החרב, החנית והקסאמים – אפשר למסור את כל השטחים ולחיות בשלום, אולם כבר הוכח בדרכים עקובות מדם כי מדובר באשליה ובחלומות שווא, ולא בדרך מדינית רציונאלית, ולא ברור מה הבסיס להתמדה של השמאל בישראל בצדקת דרך העוועים הזו, תוך התעלמות נחושה מהמציאות.

מבחן התוצאה הוא עובדתי בנסיבות, לעולם אינו סופי, ולעולם אינו ניתן לניבוי.

אי אפשר גם מהבחינה הלוגית לקבוע כישלון או טעות לאור מבחן זה, ולא ראוי שהתוצאה המקרית היא אשר תוביל, במקום המטרה הנכונה.

---