פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
ימין ושמאל – שתי פנים למראה
הרהורים בלי כחל ושרק / ישראל בר-ניר (יום ראשון, 17/12/2006 שעה 10:36)


ימין ושמאל – שתי פנים למראה

ד''ר ישראל בר-ניר



אוגוסטו פינושה
אוגוסטו פינושה
השבוע (10 בדצמבר) דווח בעיתונות על מותו של הגנרל הצ'יליאני אוגוסטו פינושה (Augusto Pinochet). פינושה נכנס להיסטוריה אחרי שבספטמבר 1973 תפס את השלטון בצ'ילה באמצעות הפיכה שנתמכה ע''י סוכנות הביון המרכזית של ארה''ב וסילקה מהשלטון את סלוודור איינדה (Salvador Allende), שנבחר לנשיא זמן קצר קודם לכן בבחירות דמוקרטיות. סלוודור איינדה
סלוודור איינדה
אחרי תפיסת השלטון שלט פינושה בצ'ילה 17 שנה עד 1990. עלייתו של פינושה לשילטון היתה באמצעים אלימים ולוותה במרחץ דמים. הסיום לעומת זאת היה די מינורי – הוא ניסה לקבל אישור להארכת שילטונו באמצעות משאל עם שהתקיים ב-‏1988 בו נכשל, ואחרי שהפסיד בבחירות ב-‏1990 הוא פרש. שילטונו של פינושה התבלט בהפעלת אמצעים דיקטטוריים ברוטליים ביותר לדיכוי מתנגדים פוליטיים. אלפי אנשים ממתנגדי המשטר ''נעלמו'' בתקופת שילטונו של פינושה, ומשפחותיהם אינן יודעות עד היום מה עלה בגורלם. למרות שהוא ייצב את הכלכלה והביא לשגשוג בצ'ילה, שמו של פינושה הפך לסמל מזהה של משטר המדכא את אזרחיו באמצעות טרור. תדמית של התגלמות הרע.

הנקודה האחרונה, השימוש הזה בשמו של פינושה, היא למעשה הנושא היום. מקובל לראות את המשטר שפינושה הנהיג בצ'ילה כמשטר ''ימני''. אבל לאמיתו של דבר, טכניקת הביצוע היתה שמאלית למהדרין. שיטות העבודה של פינושה היו לפי מיטב המסורת של המשטרים המתקדמים במזרח אירופה לפני התמוטטות האימפריה הרוסית. אז למה בכל זאת מקובל להתייחס למשטרו של פינושה כאל משטר ''ימני''?

ג'ו מקקארתי
ג'ו מקקארתי
זה מביא אותנו לשאלה יותר רחבה. מה עומד מאחורי התיוג של מי שהוא או מה שהוא, או של משטר וצורת חיים כ''ימין'' או כ''שמאל''? אחד מהתיוגים הנפוצים הוא ''מקקארתיזם''. המונח נגזר משמו של סנטור אמריקאי, ג'ו מקקארתי (Joe McCarthy), שכיהן בסנאט של ארה''ב בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. בשנים הראשונות של המלחמה הקרה הוא כהן כיו''ר של וועדה שהוקמה ע''י הקונגרס לחקירת פעילויות ''אנטי אמריקאיות''. במסגרת פעילותו זו הוא התיימר לחשוף סוכנים קומוניסטיים שלדבריו היו בין נותני הטון באקדמיה, בתקשורת, בהוליווד וכן מלאו את שורות הממשל. אלפי אנשים היו קורבנות של ה''חקירות'' של הוועדה הזאת, בהן עצם קבלת ההזמנה לחקירה היתה בבחינת הרשעה. אנשים שעלו על הכוונת של מקקארתי פוטרו ממשרותיהם, הפכו למנודים בעיני הציבור, ובמספר מקרים אף נידונו למאסר (לוועדה לא היתה סמכות לאסור אנשים או לדון אותם, אבל ההופעה בפני הוועדה היתה חובה, ומי שאפשר היה להאשים אותו בעדות שקר היתה מוגשת נגדו תביעה פלילית). קורבנותיו של מקקארתי נאלצו להשתמש בשמות בדויים כדי שיוכלו למצוא מישהו שיהיה מוכן להעסיק אותם. תקופת פעילותו של מקקארתי ידועה בכינוי ''ציד המכשפות'', והיא מהווה כתם שחור על הדמוקרטיה האמריקאית. כמו ששמו של פינושה הוא מלה נרדפת למשטר דיכוי דיקטטורי, מקקארתיזם היא מילה נרדפת לסתימת פיות או רדיפת אנשים בשל דעותיהם הפוליטיות. גם המקקארתיזם מתוייג כ''ימין''. כאן זה די טבעי כי מקקארתי כיהן בסנאט מטעם המפלגה הרפובליקנית שבקונסטלציה הפוליטית האמריקאית היא תמיד ה''ימין''.

במאמר מוסגר חובה לציין כאן, שבעוד שמזווית ראיה של היום קל להתייחס בביקורת למקקארתי ולזלזל בו, הדברים נראו שונים לחלוטין באותה תקופה. עם תום מלחמת העולם ופרוץ המלחמה הקרה, הציבור האמריקאי נדהם לגלות שהרוסים הפעילו רשתות ריגול מאסיביות בארה''ב בכל התחומים במשך כל התקופה ששתי הארצות היו בעלות ברית. בעקבות הצלחת הרוסים ליצור נשק גרעיני ב-‏1949, הרבה יותר מוקדם מכל ההערכות של ה''מומחים'', הציבור האמריקאי נכנס לפאניקה. על זה יש להוסיף שבמימשל הדמוקרטי של טרומן, בו כיהנו רבים שנותרו ממימשל רוזוולט, היו באמת הרבה אנשים בעלי דעות שמאליות. אנשים אלה, גם אם הם לא היו קומוניסטים בפועל, לא ראו את הקומוניזם כדבר שלילי והתייחסו באהדה למשטר הרוסי. המצב לא היה שונה בהרבה באקדמיה ובתקשורת וגם בקרב ציבור הסופרים והאמנים. כך שמקקארתי לא פעל בחלל הריק. אפשר להתייחס למקקארתי על פי האימרה ש''גם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים''.

אנדריי ז'דאנוב
אנדריי ז'דאנוב
מה שמעניין הוא שבאותה תקופה (קצת קודם למען הדיוק) חי ופעל במשטר המתקדם של רוסיה תואם מקקארתי מצד שמאל. האיש, אנדריי ז'דאנוב (Andrei Zhdanov) היה שמו, מילא בפוליטיקה הרוסית את אותו התפקיד שמקקארתי מלא בארה''ב. ז'דאנוב לא עמד בראש וועדה. ז'דאנוב היה ועדה של אחד. ז'דאנוב נהנה מאמונו האישי של סטאלין (הוא היה נשוי לבתו, אם אינני טועה) וזה הספיק. ז'דאנוביזם היה באותן שנים מילה נרדפת למקקארתיזם. היום לא שומעים אותה. היה הבדל קטן בין שיטות העבודה של השניים. בעוד שקורבנותיו של מקקארתי טוהרו אחרי שהאיש יצא מהתמונה וחזרו לחיות חיים נורמליים, מרבית קורבנותיו של ז'דאנוב נאלצו להסתפק ברהביליטציה שלאחר המוות. מקקארתיזם זו מילה שכמעט כל ילד מכיר אותה ויודע מה משמעותה. ז'דאנוביזם? תצטרך לחפש בנרות עד שתתקל במישהו שיודע מה זה.

פידל קאסטרו
פידל קאסטרו
אותו הדבר עם פינושה. סמל למשטר דיכוי דיקטטורי. עד יום מותו ירדו לחייו, ניסו להעמיד אותו לדין והציקו לו בכל דרך אפשרית. אין ספק שזה הגיע לו. אבל גם לפינושה יש תואם בצד שמאל. פידל קאסטרו. פינושה ירד מהבמה כבר לפני למעלה מחמש עשרה שנה, ומאז המשטר בצ'ילה הוא משטר דמוקרטי יציב. גם אין חולקים על התרומה החיובית שהוא הביא לייצוב המשטר והשגשוג הכלכלי. בקובה של קאסטרו קיים משטר זהה ואולי יותר גרוע ממה שהיה זה של פינושה בצ'ילה. המשטר הזה עדיין חי וקיים היום, למרות שקאסטרו עצמו כבר נמצא עם רגל אחת בעולם הבא. שמעתם פעם שמביאים כדוגמא למשטר דיקטטורי את קובה של קאסטרו? חס וחלילה. תמיד זו צ'ילה של פינושה. למה זאת תמיד מוזכרת ועל השניה אף פעם לא שומעים? למה ממשיכים להתייחס לדבר שעבר ובטל מן העולם בעוד שמתעלמים ממה שהוא זהה שעדיין חי ונושם? אולי זה מפני שבקובה יש משטר ''מתקדם''? מרבים לספר כמה שטוב שם לתושבים, שהם נהנים משרותי בריאות וחינוך שאין כדוגמתם בשום מקום אחר בעולם, בקיצור גן עדן עלי אדמות. משום מה המונים מבין תושבי קובה מסכנים את חייהם בדוברות רעועות וסירות דולפות כדי לברוח משם. לא שמעתי על אף אחד שמנסה בכיוון ההפוך וגם התורים של מבקשי ויזות הגירה בשגרירויות קובה בעולם אינם מרשימים במיוחד. בצ'ילה, גם בתקופות הקשות ביותר של משטרו של פינושה, רק בודדים, כאלה שהיו מטרה ישירה לרדיפות, ברחו. כדי לברוח מצ'ילה לא צריך להסתכן במסע חתחתים בים סוער. לצ'ילה יש גבול יבשתי משותף ארוך עם ארגנטינה, גבול שאין כל קושי לחצות אותו. מעטים בלבד ניצלו את זה. אף על פי כן ולמרות הכל, תדמית הרע הוא פינושה. כאשר הנושא הוא קאסטרו, רק דברי שבח ותהילה למעלליו הם מנת חלקנו.

הלווייתו של פינושה
הלווייתו של פינושה
בצ'ילה עצמה היחס לפינושה איננו חד-ערכי. דמותו של פינושה המשיכה להיות שנויה במחלוקת גם אחרי שפרש מן השלטון. לעומת רבים שאינם סולחים ואינם שוכחים את עברו בשלטון, ישנם חוגים רחבים המעריצים אותו ורואים בו מושיע שמנע את הפיכתה של צ'ילה לקובה שניה. כשנעשה ניסיון לעצור אותו ולהעמידו לדין באירופה, בעת ביקור באנגליה, רחובות סנטיאגו התמלאו בהמוני מפגינים שמחו על היחס ודרשו לעזוב אותו לנפשו. המימשל הנוכחי של צ'ילה, מימשל בעל אוריינטציה מרכזית-שמאלנית, נתקל בהתנגדות רבה כשהחליט להעמיד את הדיקטטור הקשיש לדין. מותו בשבוע שעבר קטע את המשפט שהתנהל נגדו. המונים באו לטכס האשכבה ומילאו את רחובות סנטיאגו בלוויה של פינושה. מעניין יהיה לראות כמה אנשים בקובה באמת יתאבלו על קאסטרו כאשר יגיע זמנו להיקרא לישיבה של מעלה. כמובן שההשוואה לא תהיה הוגנת כי בקובה עדיין שורר משטר בו אנשים אינם חופשיים להחליט בעצמם להלוויה של מי הם יילכו. אבל זה בסדר, זה בצד שמאל.

הזיהוי של תופעות שליליות כ''ימניות'' הוא בימינו אוטומטי, כמעט ''תגובת ברך'' (knee jerk). זה כלל לא מובן מאליו כי אין בנמצא מדד של ''רָעוּת'', אמת מידה שתאפשר לעשות השוואות. אם, למשל, מספרי הקורבנות יהיו קריטריון, אז משטרו של פינושה (כ-‏3,000 קרבנות לפי ההערכות המירביות) הוא ''כסף קטן'' בהשוואה למשטרים טוטליטריים אחרים (אם נתייחס רק למשטרים שעדיין מתקיימים, אז קובה וסין הן שתיים שעולות מיד על הדעת). אין סטטיסטיקה מדוייקת על מספרי האנשים שנפגעו בתקופת ציד המכשפות של מקקארתי, ומספרם של אלו שזכו לטיפולו של ז'דאנוב הוא סוד מדינה עד היום. אבל אצל ז'דאנוב הטיפול בקורבנות היה סופני. כמעט כל קריטריון שעולה על הדעת היה מחייב לקחת דווקא את הדוגמאות משמאל כסמל הרע, אבל זה לא כך. תמיד האצבע המראה מופנה לכיוון ימין.

השימוש המתמיד בדוגמאות ''ימניות'' לתאור תופעות שליליות משקף מצד אחד סולם ערכים כפול, אבל יש כאן יותר מזה. יש כאן מגמה ברורה לפתח בתודעה דעה קדומה נגד מה שמזוהה כימין. מעבר לזה, יש לתופעה גם פן נוסף עליו לא מרבים לדבר, פן אותו שומרים עמוק בלב. לפי תפיסת העולם של השמאל, משטר דיכוי דיקטטורי או מניעת חופש דיבור מציבור כזה או אחר אינן תופעות שליליות כשלעצמן. הערכיות נקבעת אצלם לא לפי המה אלא לפי המי. פשע או עוולה אינם כאלה בזכות עצמם. הם הופכים להיות כאלה אך ורק אם וכאשר מבצעי הפשע/עוולה הם מהצד הלא הנכון. בצד שמאל כולם יהיו תמיד אתרוגים.

הגיע הזמן שגם תרומת השמאל לרע בעולמנו תזכה להכרה.

סובלנות לחוסר סובלנות היא גם כן חוסר סובלנות

במאמר קודם (''החופש לדכא את החופש'', פא''צ מיום 21 במרץ 2006) תיארתי את התופעה של סתימת פיות ודיכוי חופש הדיבור של אנשים שאינם הולכים בתלם, בידי אנשים שרוממות ''חופש הדיבור'' או ''החופש האקדמאי'' בפיהם. אנשים המגיבים על כל ביקורת עליהם בזעקת שבר ''מקקארתיזם'' (לא ז'דאנוביזם חס וחלילה) אינם בוחלים באמצעים בהם הם נוקטים על מנת למנוע ממי שאיננו מוכן להיכנע לתכתיבים שלהם את האפשרות להתבטא. התופעה הזאת היא נחלתם של כל חוגי האינטלקטואלים הליברלים כיום, אך היא מקבלת מימדים מפחידים במיוחד בעולם האקדמי, בו התפרצויות של אלימות הופכות להיות ארועים שבשגרה בכל פעם שמתעוררת מחלוקת בנושא כזה או אחר. מסורת של מאות שנים הבטיחה את חופש הדיבור ואת החופש האקדמאי באוניברסיטאות ובמוסדות ההשכלה הגבוהה השונים. זה בא לידי ביטוי בכל הרמות, בקרב ציבור הסטודנטים, בסגל האקדמאי ובאדמיניסטרציות. אורח מהעבר הלא רחוק, שכל חייו היה אמון על המסורת הזאת, אם יגיע לביקור באחד הקמפוסים המובילים (ואין זה משנה אם זה יהיה בחוף המזרחי או בחוף המערבי של ארה''ב, או לחילופין, באחת מאוניברסיטאות היוקרה של אירופה) יתקשה להאמין למראה עיניו. בעולם המערבי בימינו, על הרקע של חברה מודרנית המאופיינת בפתיחות וחופש דיבור, המוסדות האקדמאיים השונים הפכו להיות המעוזים האחרונים של הטוטליטריות המחשבתית. איים של טוטליטריות רעיונית (הכינוי בעגה האקדמאית הוא ''תקינות פוליטית'' Political Correctness) בים של חופש. בדומה לאימרה על הפטריוט אפשר לאמר ש''החופש האקדמאי הוא מיפלטם של נוכלי הפוליטיקה התקינה''.

ההתמודדות הרעיונית בין עולם האיסלאם לבין העולם המערבי הכניסה מימד חדש לוויכוח על חופש הדיבור. זה חורג מעבר למלחמה בטרור כי שם מדובר באיסלאם הרדיקאלי שמספרית הוא מהווה מיעוט (בין 10 ל-‏15 אחוזים לפי כל ההערכות) בקרב קהל הנוהים אחרי אללה. יש היום בעולם המערבי קהילות מוסלמיות שאוכלוסייתן גדלה בקצב מסחרר ומשקלן מתחיל לתת את אותותיו (באירופה הגידול נובע מהגירה מאסיבית חוקית ולא חוקית, בעוד שבארה''ב משקלה של ההגירה קטן יחסית לעומת הגידול כתוצאה מהמרות דת). הציבור הזה אולי איננו שייך ברובו לזרם הרדיקאלי של האיסלאם, אבל הוא מקיים מה שניתן לכנות ''יישור קו'' עם הזרם הרדיקאלי. זה בא לידי ביטוי בתמיכה פאסיבית וגילויי אהדה, כולל תמיכה כספית, לפעילויות של הזרם הרדיקאלי, כולל פעולות טרור. בתחום אחד ישנה הזדהות מלאה עם האיסלאם הרדיקאלי – חוסר הסובלנות כלפי דתות אחרות וחוסר הנכונות לשמוע ולקבל ביקורת כל שהיא על האיסלאם ומנהגיו, אותה הם רואים תמיד כ''עלבון'' – עלבון לנביא, עלבון לדת, עלבון לציבור המאמינים, עלבון להשד יודע מה. חוסר הסובלנות איננו נעצר בתגובות מילוליות. התגובות לעתים קרובות גולשות לפסים אלימים, אלימות שלפעמים מסתיימת בשפיכות דמים. הסיפור של הקריקטורות הדניות היה דוגמא אופיינית.

שורש הבעיה הוא באי-הנכונות של הציבור האיסלאמי לאמץ את הערכים ואורח החיים של החברה המערבית, והתעקשותו לשמור על אורח החיים והמנהגים שלו (ניתן לאמר שהמוסלמים מייבאים למערב את אורח החיים והמנהגים שלהם).1

בחברה המערבית, עם הפתיחות והסובלנות שלה, יש נטיה ללכת לקראת המוסלמים, מאחר שחופש הדת הוא אחד הערכים הבסיסיים שלה ואחד הביטויים לסובלנות המאפיינת אותה. אלא מה, אליה וקוץ בה. הרבה מהנוהגים המקובלים בעולם האיסלאם אינם עולים בקנה אחד עם הערכים וצורת החיים של החברה המערבית. ישנם נוהגים שהם חלק אינטגרלי של האיסלאם שהם עבירה על החוק במערב (ריבוי נשים, מילת נשים, רצח על רקע כבוד המשפחה וכו'), והציבור המוסלמי מצפה שהחברה המערבית תשלים איתם כביטוי לסובלנות שלה. כמה שזה נשמע מוזר, ישנה נכונות להענות לצפיה הזאת, בייחוד בקרב חוגי השמאל הליברלי. המוסלמים מרבים לעשות השוואות ליחס אל היהודים החרדים, ששומרים בעיקשות על המסורת ואורח החיים של השטעטל במזרח אירופה. הם מתעלמים מהעובדה שאצל היהודים אף אחד לא נרצח בשל השמעת דברים היכולים להתפרש כדברי כפירה באל או בשל נטישת הקהילה. גם הוצאת פאתווה איננה שיטה לטיפול בחריגות אצל היהודים. למעשה, הקהילה המוסלמית מנסה לנצל את הסובלנות של החברה המערבית על מנת לכפות עליה [על החברה המערבית] את חוסר הסובלנות שלה [של החברה המוסלמית].

חוסר הסובלנות הנובע מהסובלנות בא לידי ביטוי בהרבה תחומים. הוא מתבטא בצנזורה על התקשורת, צנזורה על סרטים ומחזות, תוכניות הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה ומניעת דיון פתוח בנושאים העשויים להתפרש כפוגעים ע''י הציבור המוסלמי. למעשה, כל השמעה של מה שהוא שקשור לאיסלאם שנחשב לשלילי בעיניים מערביות מוגדר ע''י הציבור המוסלמי החי בעולם המערבי כעלבון. הציבור המוסלמי למד להשתמש בנשק השוֹפְטָה (לוחמה משפטית או lawfare) ומשתמש בו בכל הזדמנות. ישנו גוף המכונה ''המועצה ליחסי ארה''ב והאיסלאם'' (CAIR – Council for American Islamic Relations). הגוף הזה הוא השדולה הפרו ערבית (בדומה לאיפאק) בוושינגטון. במקביל הם גם מנהלים את יחסי הציבור של ארגוני הטרור (זו לא ההגדרה הרשמית של פעילותם, אבל זו התוצאה המעשית) וכחלק מהפעילות הזאת הם מרבים להגיש תביעות משפטיות נגד אישים ומוסדות בגין ''העלבת'' האיסלאם. חלק אחר של הפעילות הזאת הוא הפעלת לחצים על תחנות שידור ועיתונים לפטר כתבים המפרסמים ידיעות או דברי פרשנות המהווים לדעתם עלבון לאיסלאם. כשהלחץ הזה איננו מביא לתוצאות הם לא מהססים לנסות ללחוץ על המפרסמים שיסירו את חסותם מתחנות השידור או העיתונים. דניאל פייפס
דניאל פייפס
דניאל פייפס, חוקר מהשורה הראשונה של העולם והתרבות הערבית, נמצא באופן קבוע על הכוונת שלהם, והרבה פורומים בהם הוא מוזמן להרצות נאלצים לבטל את ההזמנות בעקבות לחץ של CAIR, לחץ שלא פעם כולל איומים גלויים באלימות.

יש מספר (קטן מאוד למרבה הצער) של אינטלקטואלים ערבים החיים במערב שאינם הולכים בתלם. הם מתבטאים בפומבי על הצדדים השליליים שבאיסלאם וכותבים ספרים ומאמרים שרובם ככולם מתקבלים כ''עלבון'' בקרב הציבור המוסלמי. המשותף לכולם הוא שהם נאלצים לחיות במחתרת, לשמור בסוד את מקומות מגוריהם ולא לפרסם מראש את תוכניות הנסיעות שלהם. הם לא נוהגים לזוז בלי ליווי של שומרי ראש. כאשר חומייני הוציא פאתווה בה קרא לרצוח את הסופר סלמאן ראשדי
סלמאן ראשדי
סלמאן ראשדי (Salman Rushdie) בגלל ספר שהתפרש כפוגע בנביא מוחמד, אמר ג'ימי קרטר ש''אפשר להבין אותם''. הוא גם מבין ללבם של הערבים שמטרתם היא חיסול מדינת ישראל אותה הוא מכנה ''מדינת אפארטהייד''.

דיכוי חופש הביטוי בעולם האקדמאי בולט בזכות עצמו בעיקר בשל העובדה שהוא מבטא תפנית של 180 מעלות ביחס לעבר. ''פיצוץ'' הרצאות של מרצים מוזמנים שדעותיהם אינן עולות בקנה אחד עם הפוליטיקה התקינה הוא דבר שבשגרה. סגירת בטאוני סטודנטים בשל פרסומים המתפרשים כ''עלבון'' ע''י ציבור כזה או אחר הם תופעה נפוצה (למותר לציין שה''כבוד'' הזה הוא תמיד מנת חלקם של תאי סטודנטים שמרניים או יהודיים). שימוש באוטוריטה אקדמאית כדי להרתיע סטודנטים מהבעת דעות ''שנויות במחלוקת'', כולל איומים (לא תמיד מוסווים) שזה יכול להשפיע על הציון, הפך לכמעט נורמה בהרבה מאוניברסיטאות העילית. המימסד האוניברסיטאי עובר על כל התופעות האלו לסדר היום, ובלא מעט מקרים אפילו משתף פעולה. הסובלנות של המימסד לחוסר הסובלנות ממסדת את חוסר הסובלנות.

יואל ביינין
יואל ביינין
מכרה שלי השתתפה לפני מספר שנים כשומעת חופשית בקורס להיסטוריה של המזרח התיכון שניתן ע''י פרופ' יואל ביינין (Joel Beinin) באונברסיטת סטנפורד. ביינין, שקנה לו שם כאחד מגדולי משמיצי ישראל בעולם האקדמאי, פתח את ההרצאה בשיעור הראשון במשפט הבא ''אם בסוף הקורס למי שהוא מהשומעים ישאר שמץ של יחס אוהד לישראל או לציונות, אראה את עצמי כמי שנכשל במשימה'' (זה תרגום חופשי שלי מהמקור האנגלי). אותו ביינין (יהודי שעלה לארץ וחי מספר שנים בקיבוץ משמר העמק לפני שחזר לארה''ב) קרא לפני מספר שנים באמצעות האינטרנט לקהל אוהדיו בין הסטודנטים (יש לו רבים כי הוא מרצה טוב) למנוע מנתניהו שהוזמן להרצות באוניברסיטה. היתה מהומה גדולה, המשטרה הודיעה שהיא איננה יכולה להתחייב לשלומו של נתניהו וההופעה בוטלה. שלטונות האוניברסיטה לא מצאו שום פגם בהתנהגותו של פרופסור המסית לאלימות נגד מרצה אורח.

עטיפת ספרו של וויבר
עטיפת ספרו של וויבר
סופר כושי בשם מייסון וויבר (Mason Weaver) כתב ספר בשם ''מותר לצאת מהמטע'' (It's OK to Leave the Plantation), בו הוא קורא לציבור הכושי להפסיק להסתתר מאחורי המיסכנות של העבר כדי להצדיק את הנחשלות של היום. שם הספר מתקשר עם תקופת העבדות. הסופר הוזמן להרצות באוניברסיטה הפוליטכנית של קליפורניה (שם הספר הופיע במודעות כנושא ההרצאה). הסטודנטים הכושים באוניברסיטה מחו בפני ההנהלה בטענה ש''שם הספר מהווה עלבון''. הנהלת האוניברסיטה נענתה וחייבה את המארגנים לבטל את המפגש. בנוסף, ננקטו צעדים משמעתיים נגד מארגן ההרצאה, סטודנט בשם סטיבן הינקל.

לפני כחודשיים, תא סטודנטים באוניברסיטת קולומביה (אינני בטוח בזהות הפוליטית של המארגנים, אבל אני מניח שהם שמרנים) הזמין להרצאה שני אנשים העומדים בראש ארגון מתנדבים, המנסה להלחם בהגירה הבלתי חוקית ממכסיקו ומקיים סיורים לאורך הגבול. ההרצאה פוצצה ע''י קבוצות של סטודנטים בעלי דעות ''מתקדמות'' שהתפרצו לאולם ומנעו מהמרצים לדבר. התפתחו חילופי מהלומות בהן שני המרצים, אחד לבן ואחד כושי, יצאו בשן ועין. הארוע זכה לכיסוי תקשורתי רחב, אבל הנהלת האוניברסיטה החליטה לעבור עליו לסדר היום.

נוני דרוויש
נוני דרוויש
נוני דרוויש (Nonie Darwish) היא מצריה החיה היום בארה''ב. אביה שרת בשנות החמישים ברצועת עזה ובמסגרת תפקידו במודיעין המצרי ניהל את פעולות החדירה של הפדאינים לישראל. היא קבלה בבית את החינוך הסטנדרטי בכל מה שקשור לישראל, לציונות ול''עוולות'' שנגרמו לערבים ע''י ישראל. בנסיבות שלא כל כך ברורות לי היא עברה מהפך שהביא לשינוי יחסה לסכסוך הישראלי-ערבי. היום היא מרבה להסתובב ברחבי ארה''ב ולהרצות נגד הטרור ועל השלילה שבאיסלאם הרדיקלי (היא נותרה מוסלמית). לפני כשבועיים, תא הסטודנטים היהודי, הלל, של אוניברסיטת בראון (Brown University) במזרח ארה''ב הזמין אותה להרצות בפניו. ארגון הסטודנטים הערביים של האוניברסיטה מחה בפני שלטונות האוניברסיטה בטענה שהדעות אותן דרוויש נוהגת להשמיע מהוות ''עלבון'' לאיסלאם. הם גם הוסיפו ש''אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה''. שלטונות האוניברסיטה הבינו טוב את הרמז, והתערבו כדי למנוע את ההרצאה. הפעם הם קבלו סיוע מכיוון בלתי צפוי. הנשיאה המקומית של הלל נכנסה לתמונה ובטענה ש''צריך להבין את הרגישות שלהם'', בקשה ממארגני הכנס ''לחשוב עוד פעם''. ההרצאה בוטלה. דניאל פייפס מנהל באינטרנט אתר בשם Campus Watch, בו מתועדים באופן שוטף מקרים של דיכוי חופש דיבור וסתימת פיות באקדמיה בנושאי המזרח-התיכון. הוא גם מעודד סטודנטים ומרצים להשתתף באתר ולתרום מחוויותיהם האישיות. בשל כך מאשימים אותו ב''פגיעה בחופש האקדמאי'' ובמקקארתיזם.

זה הוא זה. חוסר סובלנות בשם הסובלנות.

אווילות בירוק

במאה ה-‏16 היתה האימפריה העותומנית בשיא כוחה. הים התיכון היה כמעט כולו בשליטתה. רק קוץ אחד נותר – מלטה. מגיני האי מלטה הדפו בעקשנות את כל נסיונות הטורקים לכבוש אותו. בשלב מסויים ''נשבר'' לסולטאן הטורקי איבראהים. בכעסו כי רב הוא ניגש למפה של הים התיכון שהיתה בלשכתו, סמן X על מלטה ופסק ''מלטה יוק'' (בטורקית – אין מלטה). בזה בא הקץ על נסיונות הכיבוש של האי בידי הטורקים. מאז זה הפך לשיטה לפתרון בעיות. מצהירים שהבעיה איננה קיימת, וראה זה פלא, כבמעשה קסמים הבעיה היתה כלא היתה. במדינת ישראל השיטה הטורקית לפתרון בעיות הפכה להיות ''כלי עבודה'' מקובל במצבי לחץ. כשלאריק שרון נמאס מהתעלולים של ערפאת והוא לא ראה אפשרות למצוא אתו שפה משותפת הוא הכריז עליו כ''בלתי רלוונטי'' (זה נשמע קצת יותר טוב מאשר ''ערפאת יוק'' כשהפרצוף מזורזף הזקן נשקף כל הזמן מעל מסכי הטלוויזיה). ובימינו, כשאולמרט נוכח שהוא אינו מצליח לפתור את בעית הקסאמים, שוב נשלף מהשרוול פתרון הקסם של ''קסאם יוק''. הוא לא השתמש בדיוק במלים האלו. דוברו הבלתי רשמי, המשתתף כאן בפורום, קבע (ראה תגובות למאמר שלי ''קשיי הבנה'', פא''צ מיום 7 בדצמבר) ''היתה ירידה של יותר מ-‏95 אחוז במספר הקסאמים''. זה מזכיר לי סיפור על אחד שהגיע לישיבה של מעלה בעקבות פגישה שהיתה לו עם קסאם אחד מאותם חמישה אחוזים שנותרו לפליטה. שאלו אותו אם ההרגשה היא שונה כשנפגעים מקסאם שהוא רק חמישה אחוזים. הוא חשב כמה דקות וענה בנוסח של אומרט ''זאת שאלה טובה, אבל אין לי עליה תשובה''.

הקו הירוקהשיטה הטורקית חזרה ועלתה בימים אלה בעקבות החלטתה של שרת החינוך (אולי זו היתה רק הצעה, אינני בטוח) שבמפות בהם משתמשים ללמד ידיעת הארץ בבתי הספר יסומן ''הקו הירוק''. מיד קמה זעקת שבר מצד ימין ''לא יקום ולא יהיה'', ''בשום פנים ואופן'', ''על גופותינו'' ועוד כהנה וכהנה. אינני מצליח לרדת לסוף דעתם של המתנגדים. מה הם חושבים שאם הם יגידו ''קו ירוק יוק'' הוא ייעלם מהמפה? יתרה מזאת, מדוע הם רואים בזה דבר שלילי? הרי כמעט מיום שהוא עומד על דעתו, כל ילד בישראל נתקל השכם והערב במושגים כמו ''גבולות 1967'', ''גדה מערבית'', ''שטחים'', ''התנחלויות בשטחים'' ודומים להם, כשלעתים רחוקות בלבד יש לו מושג במה מדובר. תלמידים הלומדים היום בחטיבות הביניים נולדו אחרי שהסכמי אוסלו נחתמו. עבורם כל מה שהתרחש לפני כן הוא היסטוריה רחוקה. איך הם יוכלו להבין על מה המחלוקת בציבור בישראל אם הם לא יכירו את המושגים הבסיסיים? בורות אף פעם לא היתה סגולה להצלחה, ו''קו ירוק יוק'' לא יפתור שום בעיה.

ההיסטריה שתקפה כל מיני עסקנים של הימין איננה במקום. אדרבא, עם מעט מחשבה הם היו מגיעים למסקנה שחובה ללמד בבתי הספר איך נראתה מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים כדי שאפשר יהיה להמחיש לתלמידים את המשמעות האמיתית של הסכמה ישראלית לראות בקו הזה את הגבול הסופי של מדינת ישראל (אבא אבן נתן לזה הגדרה טובה, אבל זה לא הנושא כאן). חשוב גם לקרוא לילד בשמו. הקו הירוק איננו גבול. הוא מעולם לא הוגדר ככזה ומעולם לא הוכר ככזה. לא ע''י מדינת ישראל, לא ע''י הערבים, ולא ע''י הקהילה הבינלאומית. אלה קווי הפסקת האש שנחתמה ב-‏1949 כשהסתיימה מלחמת העצמאות. הקווים האלה היו אמורים להיות מוחלפים בגבולות עליהם יוסכם בין הצדדים במשא ומתן. עד להסכמי השלום עם מצרים וירדן לא התקיים משא ומתן כזה, ולא באשמתה של מדינת ישראל. המושג ''גבולות עליהם יוסכם במשא ומתן בין הצדדים'' הוא גם המהות של החלטה 242 של מועצת הבטחון, החלטה שקבלה מעמד של אורים ותומים בכל מה שקשור להסדרי שלום באזור. אין בהחלטה הזאת איזכור אפילו ברמז של ''גבולות 1967'' או של ''קווי הפסקת האש מ-‏1949'' או של ''קו ירוק'' או של ''קו סגול'' או של קו בצבע כלשהו. מי שלא מאמין לי יכול לקרוא את המקור האנגלי באינטרנט (למשל כאן).

אף פעם לא חשבתי שלשמאל יש מונופול על הטימטום. אומנם לרמת האווילות של אוסלו או יוזמת ז'נבה של ביילין עוד ארוכה הדרך, אבל גם בימין לא חסרים אידיוטים. סיפור הקו הירוק הוא דוגמא טובה.



  1. מאחר וההגירה ביסודה מבטאת את הרצון של המהגרים לשפר את תנאי חייהם ולהנות ממנעמי העולם הזה, זאת שאלה טובה מדוע הם מייבאים אתם את אורח החיים והמנהגים שגרמו לפיגור, הנחשלות, העוני והדיכוי שהיו מנת גורלם בארצות מוצאם.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  ז'דאנוב לא היה נשוי  (עמיש) (4 תגובות בפתיל)
  בולשביזם הוא שמאלני?  (יובב) (24 תגובות בפתיל)
  מאמר מקיף, מרתק ומצוין  (ענבל בר-און) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי