פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(וישב [חנוכה] סז) כולנו חכמים כולנו נבונים (??)
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 15/12/2006 שעה 6:22)


(וישב [חנוכה] סז) כולנו חכמים כולנו נבונים (??)

נסים ישעיהו



בכל עניין שעל הפרק, לשני יהודים יהיו שלוש דעות לפחות; דומה כי זו מוסכמה שמעבר לכל מחלוקת. מחלוקות בין יהודים יתגלעו בכל נושא שעולה על הפרק, גם אם הוא שולי ביותר. יתווכחו, לפעמים רק בשביל להתווכח. על הקביעה שלמעלה – עוד לא מצאתי מי שחולק.

מאיפה זה בא לנו? איך זה שבהיותנו מפוזרים בין האומות, אנחנו מיעוט המעשיר את האומות המארחות, מעין תבלין המשביח את התבשיל, בעוד בהיותנו מכונסים יחדיו במטרה לפעול למען עצמנו, המקולקלות שבאומות יכולות ללמוד מאתנו כיצד אסור להתנהל? למישהו יש הסבר לתופעה המשונה הזאת?

ואולי התשובה רמוזה בגוף השאלה? אולי שורש הקלקולים הוא בעובדה שהתכנסנו יחדיו במטרה לפעול למען עצמנו? שהרי בהיותנו מפוזרים בין האומות, גם אם כל אחד פועל למען עצמו, עליו להתחשב בסובבים אותו, והם שונים ממנו. שונים עד כדי כך שאינו חש כי הם בני תחרות שלו, לכן במקום מחלוקות נוצרים שיתופי פעולה.

ההסבר הזה נראה לי צולע קצת, או לפחות לא מעובד מספיק, אבל ענייננו הפעם הוא בירור שורש המחלוקות אצלנו, במדינה של היהודים, ולאו דווקא בהעדר אותן מחלוקות בהיותנו בין הגויים.

בשתי השבתות האחרונות נפתחו פרשות השבוע בפעולה של יעקב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב.

בשבת זו בע''ה, שוב נקרא פרשה הפותחת בפועל המתייחס ליעקב:
(בראשית ל''ז) א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.
כאילו אחרי שנאלץ לעקור ממקומו ולנדוד לחרן, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, ואחרי שהתעמת עם עשו אחיו, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, שלא לדבר על צרת דינה שנחתה עליו די בסמיכות לאחר העימות עם אחיו, הגיע הזמן לשבת קצת בשלווה. אלא שהשלווה מסרבת לשכון בבית יעקב, עדיין.
ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
לפני כן כתוב הפסוק דלהלן:
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף... כבר הניסוח הזה מזמין צרות; ומה עם יתר האחים? רק יוסף הוא תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב? ואם לא די בכך, הבן יקיר עוד מגדיל לעשות: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. מה הפלא אם כן שוַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם?

אחר כך יוסף חולם חלומות הנשמעים כאלה שרומזים לשגעון גדלות ובתמימותו הוא מספר אותם לאחיו. בכך הוא מעצים את השנאה כלפיו ואף מוסיף עליה קנאה, יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

בהשקפה ראשונה, קצת משונה שיוסף מביא את דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם בלא שניסה קודם לברר אתם את העניין. גם משונה שהאב הצדיק, אינו מגיב לדבה הרעה; לא גוער ביוסף על המעשה המכוער ולא מזמן את האחים לבירור. כנראה חשב שזו התנהגות ילדותית שתחלוף עם הזמן וההתבגרות. אבל לא זה מה שקרה.
יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. יז ...וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.
מהתנהלות זו ניתן להסיק כי גם האב וגם הבן לא העלו בדעתם שיש איזו סכנה בהטלת שליחות כזאת על יוסף. האב לא האמין שבניו התנהגו כפי שסיפר יוסף ויוסף לא חשב שיש משהו רע בהתנהגותו, שהרי כל כוונתו היתה שהאב יקרא את אחיו לסדר, כך שישפרו את התנהגותם.

אבל האחים, פגועים עד עמקי נשמתם, יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

המשך הסיפור ידוע וגם עד כאן לא נראה שחידשנו הרבה. כאמור, אנחנו מנסים להבין את שורש המחלוקת בין יהודים, וכמו בכל דבר, הפעם הראשונה בה נזכר משהו בתורה, מהווה בניין אב לכל ההמשך.

אולי אם נבין את המחלוקת של בני יעקב נבין גם את עצמנו? נקווה.

צימצום האגו הוא הפתרון

גדולי ישראל בכל הדורות התחבטו בשאלה זו אודות בני יעקב, ורבו מאד התשובות שניתנו לתמיהות שהועלו. אולי זה מפתיע, אבל אין חולק על מעלתם של בני יעקב; איך מסבירים את הכשלון? ובכן, הנפילה של בני יעקב באה לא למרות מעלתם, אלא דווקא בעטיה.

או בניסוחו של ה'שם משמואל' בצטטו את המהר''ל מפראג: דפירוד הלבבות בישראל אינו מחמת חסרונם רק מחמת מעלתם, שהם שכליים, ולכן אינם יכולים כל כך בנקל להתבטל אחד לחבירו.

במלים שלנו, כל אחד יותר חכם מהשני והוא בטוח שיודע יותר טוב. מתחילים לזהות את הדמיון למה שקורה אצלנו? הרי כך בדיוק מתנהלים אצלנו ''דיונים'' פומביים בכל נושא שהוא. מתווכחים, אבל איש אינו שומע את דברי רעהו. לפעמים הם אפילו לא שומעים את דברי עצמם, ועל כן סותרים את עצמם כמה פעמים במהלך דיון אחד.

זה מה שקרה ליוסף ואחיו; התורה מספרת לנו על כך, ובפירוט רב, כדי שנבין גם את התהליכים הנפשיים שחוו ונדע כיצד לא למחזר את השגיאות שלהם. בלשון המהר''ל דלעיל, שנדע להתבטל אחד לחבירו.

בחלומות שחלם יוסף וסיפר לאחיו, המוטיב החוזר הוא השתחוויה, שזה ביטול של המשתחווה כלפי מי שמשתחווים לו. האחים לא יכלו לסבול את הרעיון שעליהם להתבטל ליוסף הצדיק, שהרי גם הם צדיקים. מצד שני, יוסף לא חש די ביטול כדי לדבר ישירות עם אחיו על מה שנראה לו כשגיאות שלהם, ובמקום זאת הוא סיפר לאבא מה חשב עליהם. מכאן ועד לפיצוץ הגדול, קצרה הדרך.

אצלנו בכלל לא שומעים, אולי כי לא מכירים, את המונח הזה 'ביטול'; ההפך הוא הנכון, משתדלים מאד להבליט את ה'אני', את הישות העצמית. וכאשר יש בסביבה עוד כמה ישויות, לא ניתן למנוע את ההתנגשות. ולמי שמתקשה בהבנת השפה, אפשר להחליף את ה'אני' ואת ה'ישות' ב'אגו' והכל יסתדר.

את הסיפור אודות יוסף ואחיו נקרא בשבת נר ראשון של חנוכה. בעקבות הנפילה הגדולה, מכירת יוסף, מספרת לנו התורה כי:
(בראשית ל''ח) א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה.
ומיד אחר כך מספרת התורה:
(בראשית ל''ט) א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.
שתי ירידות ברצף. אנחנו יודעים שאח''כ באה עליה גדולה ליוסף וגם ליהודה, והמסר הברור הוא שאין להתייאש, חלילה, במצב של ירידה, אלא לפעול כך שהירידה תשמש מנוף לעליה.

גם חג החנוכה נקבע לזכר התעלות גדולה שבאה בעקבות ירידה קשה, וצירוף פרשת וישב עם חג החנוכה, מחדד מאד את המסר הזה.

אלא שכדי שתבא העליה, צריכים לקחת אחריות ולפעול בכיוון. בפרשת השבוע, יהודה לוקח אחריות על המעשה הנורא ומוריד את עצמו מגדולתו. בכך הוא פתח בפני עצמו את הדרך להתעלות הגדולה, ואת כולנו הוא מלמד כי כל נפילה היא מנוף לעליה.

בימי היוונים, מתתיהו החשמונאי ובניו לקחו אחריות ומרדו בשלטון הדכוי; גם אז היתה לעם הנהגה רשמית שישבה בירושלים, אלא שמתתיהו הבין כי מהם לא תצמח הישועה. לא כל עוד הם דואגים כל אחד לאינטרסים הפרטיים שלו.

בכך שיהודה הוריד את עצמו, הוא פעל בעצמו ביטול, שהיה חסר לו קודם, בהיותו בקרב משפחתו נערץ על אחיו.

כאשר מתתיהו ובניו הניפו את נס המרד ביוונים ובמתיוונים, הם לא יכלו לעשות זאת בלי תחושת ביטול מוחלטת. שהרי מה כוחם מול האימפריה האדירה של אז, ומול עושי דברה מקרב אחיהם המתיוונים?

זה בדיוק מה שחסר לנו היום, ביטול. את הביטול הזה קשה מאד למצוא. אין טעם לחפש אותו אצל אנשי השררה, כי אין סיכוי למצוא אותו שם. כמו בחנוכה של אז, גם היום אפשר למצוא את הביטול אצל יהודים באיזה כפר נדח, ורק הם יכולים לפעול את הישועה בעם ישראל.

וכבר הגיע הזמן שזה יקרה, בדרך שמתווה לנו חג החנוכה: ''מוסיף והולך באור'' עד אשר יזרח עלינו אור הגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

ואז, אין ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  מה שיש כאן הם לא חילוקי דעות  (צדק)
  נא לשמוע את השידור הנ''ל  (מהנדס אזרחי)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי