אחד המאפיינים של החברה האמריקאית הוא בורות משוועת בכל מה שקשור לעמים ולתרבויות אחרים. מעט מאוד אמריקאים שולטים בשפות זרות, ורק אצל אחוז קטן מבין אלה, רמת השליטה היא כזאת המאפשרת הבנה אמיתית של התרבות והערכים של החברה האחרת. האמריקאים רואים את זה כמובן מאליו שאחרים יתאימו את עצמם לכללי ההתנהגות ולדפוסי החשיבה שלהם. זה נותן אותותיו בכל שטחי החיים, ובמיוחד בפוליטיקה הבינלאומית. החלטות בנושאים הרי גורל מתקבלות בלא שיושקע מינימום של מאמץ אינטלקטואלי לבחון את התוצאות. הסיבה היא שבמרבית המקרים פשוט אין מי שמסוגל להתמודד עם הבעיה. למציאות הזאת יש השלכות חמורות על מלחמת התרבויות המתנהלת בתקופתנו בין תרבות המערב לבין עולם האיסלאם. יש גם מוקד נוסף, ארצות העולם השלישי שאינן מוסלמיות, כמו סין, יפן, שתי הקוריאות, וייטנאם ועוד, אבל בשלב הנוכחי המאבק הוא בעיקרו בין תרבות המערב וזו של האיסלאם. לכנות את מה שהציבור בארה''ב יודע על האיסלאם והעולם הערבי כ''טבולה ראזה'' זה ה Under statement של תקופתנו. מאליה עולה השאלה מדוע זה ככה והאם זה חייב להיות ככה.
יש בארה''ב מאות מוסדות אקדמאיים ובכולם, ללא יוצא מן הכלל, קיימות תוכניות לימודים העוסקות בנושא. לפעמים זה חלק מתוכנית הלימודים בחוגים למדעי המדינה או יחסים בינלאומיים ולפעמים אלה חוגים או מחלקות עצמאיים. אחת מהידועות במחלקות האלה היא המחלקה ללימודי שפות ותרבות אסיה והמזרח התיכון (Middle East and Asian Languages and Cultures Department - MEALAC) של אוניברסיטת קולומביה, אליה נחזור להלן. בתוך כל המיגוון האקדמאי הזה לא חסרים מדענים בעלי שם המכירים את הנושא על בוריו. על הרקע הזה זה די מפליא שעד היום אין בקרב מקבלי ההחלטות אנשים שיכולים לסייע בקביעת מדיניות רציונלית ויישומה. ברמה קצת יותר נמוכה, ה-FBI איננו מצליח לגייס דוברי ערבית מהימנים כדי לתרגם את החומר המודיעיני הנאסף, שלא לדבר על שפות יותר אקזוטיות (עד היום לא סיימו לתרגם את כל החומר שנמצא אצל מבצעי ההתנקשות הראשונה במגדלי התאומים ב-1993). הכשל הזה איננו מקרי. זו איננה תוצאה של הזנחה. הכשל הזה הוא פרי באושים של האווירה האנטי מימסדית והפוליטיקה התקינה האוכלות כל חלקה טובה באקדמיה.
קיים כאן ארגון בשם האגודה ללימודי המזרח התיכון (Middle East Studies Association – MESA), שהוא ארגון גג ארצי של כל המוסדות והגופים העוסקים בנושאי המזרח התיכון. בארגון הזה כ-2600 חברים (חלקם מארצות אחרות) והוא מתיימר להיות ''גוף לא פוליטי''. אחת ממטרותיו המוצהרות של הארגון היא ''לעודד את הבנת הציבור של האזור [המזרח התיכון] ותושביו'' (encourage public understanding of the region and its peoples). דמות מרכזית בארגון הזה היתה זו של פרופ' אדוארד סעיד שכיהן, עד ליום מותו, בכל מיני תפקידי מפתח, כולל נשיא הארגון. ''כוכב'' אחר בשורות הארגון הוא פרופ' יואל ביינין מאוניברסיטת סטנפורד. פרופ' אילן פפה מאוניברסיטת חיפה הוא אורח רצוי המרבה לתרום לפעילויות הארגון. אפשר למנות עוד שמות רבים, אבל די באלה כדי לקבל מושג במה בדיוק מתבטאת ה''לא פוליטיות'' של הארגון. במקרה הטוב הם נמנעים מכל שיתוף פעולה או מלסייע בכל צורה שהיא למימשל. זה כמובן לא מונע מהם לבקש (ולקבל) סיוע ממשלתי נדיב הנתן למטרה של ''עידוד הבנת הציבור של האזור [המזרח התיכון] ותושביו''.
מה שהם עושים בתחום הזה זו פשוט הונאה. פעילותם תורמת יותר לאי הבנת האזור ותושביו מאשר להבנתו. ישנה שורה שלמה של נושאים שהם בבחינת הס מלהזכיר בכינוסים של האירגון או בתוכניות הלימודים של המוסדות החברים בו. כל דבר הנוגע למעמד האשה הוא טאבו. חופש הפרט, חופש הדיבור, חופש הדת, הזכות לבחור ולהבחר, כל אלה אינם קיימים על סדר היום. את מקומם תופס, נו ניחשתם נכון – הכיבוש. בעיני ארגון MESA ''הבנת'' האזור ותושביו משמעותה פלשתיניזציה כמעט מוחלטת של תוכניות הלימודים במוסדות האקדמאיים ושל סדר היום בכינוסים ומפגשים של הארגון וכאלה המתקיימים בחסותו.
יקצר המצע מלהביא כאן תאור מפורט ומלא של פעילויות ארגון MESA ותרומתו לאווירה בעולם האקדמי. אסתפק כאן במקצת פרטים מייצגים מאחת ה''אריות'' שבחבורה, אוניברסיטת קולומביה. המחלקה ללימודי שפות ותרבות אסיה והמזרח התיכון של אונברסיטת קולומביה, MEALAC, היתה הרבה בכותרות בעקבות דיווחים על הסתה, שגבלה באנטישמיות, והתנכלויות לסטודנטים ממוצא יהודי. סטודנט ישראלי שהעיז לשאול שאלה נענה בתשובה מפי המרצה ''כמה פלשתינאים רצחת'' וסטודנטית שהעיזה לאמר שהישראלים נוהגים להזהיר את התושבים הפלשתינאים במקומות בהם יש ירי ''חטפה'' מפי הפרופסור ''אל תנסי להעלים את הזוועות (Atrocities) שהישראלים עושים''. אותו פרופסור, שמו מסד (Massad), כדי ליצור דעה קדומה אצל הפמיניסטיות שבקהל הסטודנטים, הסביר שהמילה ''ציון'' מקורה באבר המין הזכרי. הוא הסתמך על כך שבאנגלית כותבים Zion ומבטאים בהתאם. מפרופסור לשפות ותרבות של המזרח התיכון אפשר היה לצפות שהוא ידע קצת יותר, גם אם הוא לא שולט באופן מלא בעברית. הסטודנטים החליטו לא לעבור בשתיקה על היחס, ובעזרת מצלמת ווידאו נסתרת תעדו שורה שלמה של אירועים אותם הם הוציאו כסרט בשם Columbia Unbecoming. זה עורר הרבה רעש והנהלת האוניברסיטה נאלצה למנות ועדת חקירה. שלושה מחברי הוועדה הם מבין הפרופסורים נגדם הוגשו תלונות ולשלושתם רשימת פרסומים אנטי ישראליים מכובדת למדי.
השורה התחתונה היא שגם מעבר להתמקדות האובססיבית בסכסוך הישראלי ערבי, ארגון MESA, במקום לעסוק בקידום ההבנה של עולם האיסלאם ובהכשרת קאדר של אנשים שיוכלו לסייע למימשל למצוא את המדיניות הנכונה, מקדיש את מירב המאמצים לקידום אג'נדת האנטי אמריקניזם. זאת אג'נדה שהותוותה בספרו של אדוארד סעיד, ''אוריינטליזם'' (Orientalism), המהווה עד היום את ''התנ''ך'' של ציבור המזרחנים בארה''ב. את התוצאות רואים בעיראק.
היה בהחלט מקום להרחיב את הדיבור על התפקיד שממלאת קהיליית המזרחנים בארצנו הקטנטונת, אבל זה נושא הראוי למאמר בזכות עצמו.
מה שלא עושה השכל, לא עושה גם הזמן
הסופר דוד גרוסמן נשא בעצרת שהתקיימה לציון יום השנה לרצח רבין,
נאום מרגש שהכה גלים בציבור הישראלי. לא בכל יום נשמעת מפיו של אחד מהאייקונים של השמאל הנאור בישראל, ביקורת כה נוקבת על ממשלת קידמה שחרתה על דגלה את הרס מפעל ההתיישבות היהודי בארץ ישראל. ושלא תהיה זאת קלה בעיניכם, אפילו האייקון של השמאל הרדיקלי בישראל, אורי אבנרי, נרגש ונפעם מהדברים (''נאום גדול'' הוא מגדיר אותו). המלים נרגש ונפעם הן under statement לתאור תחושותיו של אבנרי, החידוש הלשוני אותו טבע גרוסמן, ''ממשלה חלולה'', ממש מביא אותו לאורגזמה אינטלקטואלית. אכן נפל דבר בישראל.
אני חייב להודות ולהתוודות שדבריו של גרוסמן לא עשו עלי רושם מיוחד. אומנם בשדרה המרכזית של השמאל התייחסו אליהם כמו אל גל צונאמי שניחת עליהם בעקבות רעידת האדמה של מלחמת לבנון, אבל לא היה בדבריו של גרוסמן הרבה מן החידוש. הדברים לא היו בגדר סוד, וכל ימני ''מפגר'' אמר, כתב או צעק אותם הרבה זמן לפני שמחבר ''הזמן הצהוב'' גילה אותם, אלא שאף אחד לא הקשיב. הדברים נאמרו בשפה פשוטה, שפת יום יום, לעתים קרובות אפילו בשפת השוק. הימני המצוי לא התברך בכושר הביטוי והעושר הלשוני בו נחנו סופרי הצמרת של השמאל. אבל לא זאת היתה הסיבה לכך שהדברים נפלו על אוזניים ערלות. לא קשיי הבנה היו הסיבות לאטימות וחוסר המוכנות לשמוע. היתה אג'נדה, ולמען האג'נדה סתמו פיות, אטמו אוזניים ועצמו עיניים. אבל גם אטמי האוזניים לא יכלו לעצור את קול מפץ הטילים והקטיושות, ולנוכח המראות של ערי ישראל ההופכות לעיירות רפאים קשה גם לעצום את העיניים. לאט לאט חדרה ההכרה שהאג'נדה פשטה את הרגל (למה זה צריך היה לקחת כל כך הרבה זמן?) לאט לאט באה היקיצה. והיקיצה היתה מרה מאוד. היקיצה התרחשה על ''סף התהום'' (אלו מלותיו של גרוסמן).
אין בכוונתי לפתוח כאן בדיון על התרומה של גרוסמן וחבריו לשלישיית הצמרת של השמאל הנאור למצבה הנוכחי של מדינת ישראל. תרומה שהיתה שמן על גלגלי התהליך שביא את המדינה אל סף התהום. אחרים עשו זאת יותר טוב ממני. דוגמא מצויינת אפשר למצוא ב''
ידיעות אחרונות'' מיום
6 בנובמבר, 2006. ברצוני להזכיר כאן אפיזודה אחת בודדת מהעבר, אפיזודה ממנה ניתן ללמוד הרבה על קו החשיבה שהביא את המדינה אל סף התהום.
באחד מחודשי החורף של 1996, אינני זוכר אם זה היה בפברואר או במרץ, התפרסם בשבועון האמריקאי טיים, מאמר מפרי עטו של דוד גרוסמן (למען האמת אינני זוכר אם זה היה מאמר או שהדברים נאמרו במהלך ראיון עם הסופר). לא שמרתי את החומר, אבל קטע אחד ממנו הותיר בי רושם עמוק. הסופר ציטט את בנו, שהיה אז בראשית דרכו בגן הילדים (אינני חושב שזה היה הבן אותו גרוסמן שכל במהלך המלחמה האחרונה, כי הגיל לא מתאים), השואל ''אבא, האם האוטובוס של היום התפוצץ כבר? האם כבר אפשר ללכת לגן?'' התקופה, למי שזוכר, היתה תקופת שיא בפיגועים, תקופה שבה בכל יום שני וחמישי התפוצץ לו איזה מחבל מתאבד בדרכו לגן העדן. יוסי ביילין, בראיון שנתן ל-CNN כשנה יותר מאוחר (בחורף 1997), הגדיר את התקופה הזאת כתקופה שבה ''תהליך השלום היה בשיאו''. הציבור בישראל ראה את הדברים קצת אחרת, כפי שזה בא לידי ביטוי בבחירתו של נתניהו לראשות הממשלה. אבל נחזור לנושא. תשובתו של גרוסמן לבנו הקטן, כפי שהיא הופיעה באותו מאמר של טיים, היתה ''כן בני, קשה מאוד עם כל הפיגועים האלה, אבל על השלום לא נוכל לוותר. חייבים להמשיך''. אינני ערב לנוסח המדוייק, כי זה תרגום חופשי שלי מאנגלית, השפה בה התפרסם המאמר. אבל אין לטעות ברוח הדברים. ''חייבים להמשיך''. גם אם ארוכה היא הדרך, וגם אם היא מובילה לשומקום, ''חייבים להמשיך''. גם ערמות הגופות בצידי הדרך לא תרתענה, כי ''חייבים להמשיך''. והנה הגענו ליום בו מתעוררים על סף התהום. אז מה הלאה? האם מה שהוא ישתנה? האם הזמן שחלף עזר לסופר להבין את המציאות? ''ממשלה חלולה'', כך הסופר. מה הוא עושה או מה הוא יעשה על מנת שהחלל הזה יתמלא בקצת תוכן? יימים יגידו.
רפסודיה בכחול
חג ההודיה (Thanksgiving) הנחגג בארה''ב מדי שנה ביום ה' הרביעי של חודש נובמבר, הוא חג יחיד במינו. החג הזה נחוג רק בארה''ב. חוגגים חג דומה גם בקנדה ביום ב' השני של חודש אוקטובר. באנגליה ובארצות אירופאיות אחרות יש חג דומה המציין את מועד תום עונת הקציר. המסורת מייחסת את החג לסעודה חגיגית אותה קיימו ב-1621 המהגרים ובני השבט האינדיאני וומפנואג (Wampanoag) במושבה מסצ'וסטס, אבל חג ההודיה הרשמי הראשון התקיים עוד קודם לכן, ב-4 בדצמבר 1617 במושבה ווירג'יניה (מאה וששים שנה לפני הכרזת העצמאות של ארה''ב). בנובמבר 1863, זמן קצר אחרי הקרב בגטיסבורג שהיווה נקודת מפנה במלחמת האזרחים, הנשיא לינקולן חתם על החוק שהפך את חג ההודיה לחג לאומי של ארה''ב.
החג הזה שונה באופן מהותי מחגים אחרים, שהם בדרך כלל פסטיבל גדול של קניות. בחג ההודיה הכל סגור. אומנם אוכלוסית תרנגולי ההודו של ארה''ב עוברת דילול רציני לקראת החג, אבל ביום החג עצמו מרבית ארה''ב נראית כמו בני ברק ביום כיפור. בשנה הראשונה לשהותי בארה''ב לא ידעתי על כך, ולתומי יצאתי בבוקר מהבית למסע קניות גדול אותו תכננתי כמה ימים מקודם. קל לשער את מידת הפתעתי כשבקניון אחר קניון אליו הגעתי מגרשי החניה היו שוממים מאדם והכל היה סגור. לרוע המזל מזג האוויר באותו יום היה כ''מיטב'' החורף הניו יורקי (אז התגוררתי בלונג איילנד, בניו יורק), ולבסוף נאלצתי לשוב הביתה ללא כל תחושה באוזניים ובאף. יותר לא חזרתי על הניסיון. בשנים האחרונות חלה הפשרה מסויימת, פה ושם יש מסעדות שנשארות פתוחות בחג וגם כמה מרשתות המזון פותחות את דלתותיהן לחצי יום. עדיין האווירה הכללית לא השתנתה ופסטיבל הקניות מתחיל רק ביום שלמחרת חג ההודיה.
בשנה שעברה, ביום שלמחרת חג ההודיה, נתקלתי בחדשות של אסושייטד פרס בידיעה המספרת על כך ש''במדינת מסצ'וסטס מתנהלת חקירה על הפרת 'החוקים הכחולים' '' (Massachusetts Investigates Defiance of 'Blue Laws'). זה נראה לי קצת מוזר, כי מעולם לא שמעתי על ''חוקים כחולים'', בעוד ששמעתי הרבה על ''סרטים כחולים''. מגוף הידיעה למדתי שהגופים הנחקרים היו כמה סופרמרקטים שהחליטו להשאר פתוחים ביום חג ההודיה. גם זה היה חידוש עבורי – העובדה שהחובה לסגור את העסקים לרגל החג מעוגנת בחוק. השנה שוב נתקלתי בנושא. בשיחה שהיתה לי עם מכרה כאן, אחרי שהיא שאלה אותי מה תוכניותי לחג, היא העירה כבדרך אגב, ש''החוקים הכחולים'' הם ''בדרך החוצה'' ושגם אם הם עדיין לא בוטלו באופן רשמי, כבר לא נעשים כל נסיונות לאכוף אותם.
ובכן, מה הם החוקים הכחולים''? זו מערכת של חוקים מהתקופה הקולוניאלית שאוסרת על שורה של פעילויות הכרוכות בחילול יום השבת של הנוצרים, הוא יום א'. האיסור חל על פעולות מסחר למיניהן ובמיוחד על מכירה של משקאות אלכוהוליים. החוק הראשון הידוע נחקק ב-1617, בווירג'יניה, והוא כלל חובה ללכת לכנסיה בימי ראשון ואף הסמיך את המשטרה המקומית לאכוף את זה על הציבור.
החוקים הכחולים היו שונים בין המושבות בתקופה הקולוניאלית, וזה נמשך גם אחרי שארה''ב הכריזה על עצמאותה. החוקים הכחולים הטילו מגבלות שונות על נסיעות, בידור, ענידה של תכשיטים, נשיקות וקיום יחסי מין. בין הפוריטנים רווחה האמונה שיום הולדתו של תינוק הוא אותו יום בשבוע בו ההורים קיימו את המגע המיני. התוצאה היתה שהורים של תינוקות שנולדו בימי ראשון היו נענשים על ה''חטא'' שחטאו תשעה חודשים קודם לכן. העונשים כללו בין השאר הצלפה בשוט, קנסות כספיים, צריבה באש ואפילו קיצוץ חלק מהאוזן. (שאלה ליודעי דבר: האם גם ביהדות קיום מצוות פרו-ורבו נחשבת לחילול שבת?).
המסורת היא שהשם ''חוקים כחולים'' מקורו בעובדה שהחוק הראשון מהסוג הזה נכתב על ניר כחול, אבל זה כנראה רק פולקלור. גירסה יותר מקובלת היא שהמקור הוא מהמושג בעלי ''אף כחול'' (bluenoses) בו כונו בבוז אנשים שחיו לפי כללי מוסר קשוחים ולא היו מוכנים לגלות כל גמישות. החוקים הכחולים שחייבו נוכחות בכנסיה בוטלו אחרי קבלת החוקה של ארה''ב, וחוקים אחרים בוטלו במרוצת המאה ה-19. הרבה חוקים כאלה נשארו בספרי החוקים של המדינות השונות, למרות שרק לעתים רחוקות מנסים לאכוף אותם. בטקסס, למשל, היה איסור על מכירת כלי בית (סירים, צלחות, מכונות כביסה ומדיחי כלים) בימי ראשון עד 1985. בהרבה מדינות אוסרים על מכירת משקאות אלכוהוליים בימי ראשון עד היום.
האיסור על פתיחת עסקים בחג ההודיה, בחג המולד וביום הראשון של השנה קיים עד היום.
מזרח ומערב האם ניתן לגשר על הפער?
