לפעמים, כדי ללבן סוגיה מסוימת, נזקקים לסימולציה.
משחקי סימולציה מקובלים כאמצעי מחקר במדעי החברה, לרבות בתכנון עירוני ובמדיניות ציבורית.
משחק הסימולציה הכי נפוץ הוא הריכוז, בו מדמים המשתתפים כאילו הם אנשי עסקים הקונים, מוכרים ומשכירים נכסי נדל''ן, ובדרך זו המשתתפים במשחק לא רק מדמיינים בעיני רוחם כי הם אילי הון ובוני ערים, אלא הם גם מתנסים ולומדים עסקים מה הם.

בדומה למשחק הריכוז, מתרגלים באקדמיה (למשל, בפקולטה לארכיטקטורה – לימודי תואר שני בתכנון עירוני) – על אותו בסיס של הדמיה – תכנון עירוני ואזורי.

יש בסימולציה כוח רב בהמחשת המציאות, ובשל כך היא מסייעת בהעלאת רמת היצירתיות והכושר לפתרון בעיות קשות.

במדיניות, ליבון הסוגיות יכול להיעשות באמצעות הצגת שאלות היפותטיות וניתוחן, כגון, מה היה קורה (האם היה מתקיים טרור או לא) לו מובאראק נשיא מצרים היה מכהן כראש ממשלת ישראל?
שאלה זו מצריכה כתשובה לה, מתן תיאור מורכב ומפורט: אילו אמצעים היו ננקטים על ידו נגד מכת הטרור מבית ומחוץ, ועד כמה היו צעדים אלו יעילים בהיבחנם במבחן התוצאה. בניתוח מעין זה, כמובן שנעזרים בידיעת העובדות לאשורן - מצב היעדר הטרור במצרים, והאמצעים שננקטו לשם הגעה למצב זה – אילו אמצעים הם, מהי מידת יעילותם, מהן השלכותיהם והשפעותיהם.

בענייננו, נציב את השאלה ההיפותטית הבאה:
מה היה אחוז המתגייסים לצה''ל בקרב החילונים בישראל, לו הגיוס לא היה חובה, כי אם רשות?
התשובה ברורה: שיעור הגיוס בפועל היה אפסי, וכל בחור היה מעדיף לבלות את שנותיו הטובות בבחרותו – בטיולים בעולם, או בלימודים אקדמיים מוקדמים, שמא בעבודה במטרה לצבור כסף שיאפשר מימוש מאוויים, ורק מיעוט ציוני היה מבכר להתגייס, מתנדב להתגייס.

מה לשאלה זו ולגיוס החרדים לצה''ל?

הקשר ברור: בקרב החרדים, בגלל חוק חילוני (שחוקק בכנסת חילונית בעלת רוב מוחלט של מפלגות שאינן דתיות ותחת שלטון חילוני במהותו), אחוז המתגייסים לצה''ל הוא כאחוז המתנדבים (לנח''ל החרדי ולמסגרות אחרות), שכן, החוק אינו כופה עליהם לעשות זאת.

ואחוז זה, אינו נמוך (ולא הוכח כי הוא יותר נמוך) ביחס לשיעור ההתנדבות הצפויה מבין החילונים במצב בו חובת הגיוס תבוטל כפי שהיא בטלה למעשה לגבי החרדים.

מכאן צריך להבין מי אחראי לשיעור הגיוס הנמוך לצה''ל בקרב החרדים, ולשנן היטב, כי לא בהשתמטות מדובר אלא בהתנהגות נורמלית לחלוטין וצפויה בהתאם למצב. מכאן גם צריך להבין את עמדת המנהיגים החרדים – אשר רוצים לשמר את החוק הנוח להם כל כך, כפי שכל פלג אחר היה מעדיף לשמר את הישגיו בדרכים דמוקרטיות לגיטימיות.

אין שום שחר לנפנף באצבע מאשימה כלפי הציבור החרדי בעניין אי הגיוס לצה''ל.

יש טעם רב להאשים את מנגנון השלטון בישראל, בו החרדים תמיד היו במיעוט, על שלא מצא את הדרך ליצירת שוויון, ובכך יצר קבוצות נחותות מבחינת הדימוי שלהן בחברה הישראלית, ובהן ערביי ישראל וחרדי ישראל.

הנצחת המצב בתחום הגיוס בטענה של שמירת סטטוס קוו, היא נטולת היגיון, כי מצב שלילי לא צריך לשמר, אלא לשנות.

הגיוס לצה''ל צריך להיות בגדר חובה, המוטלת על כל אזרח בישראל ללא כל קשר למידת דתיותו ולהשתייכותו הסיעתית, וכחובה המוטלת על האזרחים בהגיעם לגיל 18, אין ספק כי גיוס זה אינו נוח, פוגע בתוכניות לימוד באוניברסיטה ובתוכניות לימוד תורה, משבש חלומות על טיולים בהודו, דוחה נישואין ופוגע במתגייס באלף דרכים נוספות.

יתירה מכך, לפעמים מסתבר למתבונן מן הצד, כי במקרה פרטי זה או אחר הגיוס לא יעיל וכי אותו פרט שגויס היה אמור לתרום לחברה יותר בהיותו חופשי, בין באמצעות פיתוח מדעי או כלכלי ובין בדרך מיסטית של תפילה המשפיעה, לדעתו, על גורל מדינת ישראל ועם ישראל.
גם במקרים אלו, אזרח בישראל יהא חייב למלא אחר החובה החקוקה, שאותה מוצע לחוקק לאלתר.