ארוחת-צהריים בדמשק

פעם, תוך כדי נסיעה, התווכחתי על השלום עם נהג-מונית, מקצוע שלרוב העוסקים בו יצא במקומותינו שם של כלאומנים גדולים. ניסיתי לשווא לשכנע אותו ששלום עם הערבים זה טוב. בארץ כשלנו, שלא ראתה יום אחד של שלום במאה השנים האחרונות, השלום נראה כמו משהו השייך למדע בדיוני.

פתאום הייתה לי הארה. ''כשיהיה שלום,'' אמרתי לו, ''תוכל לקחת את המונית שלך בבוקר ולנסוע לדמשק, לאכול שם ארוחת-צהריים עם חומוס אסלי ולחזור בערב הביתה.''

הוא נדלק לרעיון. ''וואללה, אם זה יקרה, אני לוקח אותך איתי בחינם!''

''ואני מזמין אותך לארוחה,'' סיכמנו.

הוא המשיך לחלום. ''אם אוכל לנסוע באוטו שלי לדמשק, אוכל להמשיך משם כל הדרך לפאריס!''

בשאר אל-אסד עשה זאת שוב. הוא הצליח לבלבל את ממשלת ישראל.

כל עוד הוא משמיע את האיומים השגרתיים על שחרור הגולן בכוח, זה לא מפריע לאיש. הרי הוא רק מאשר מה שרבים רוצים לשמוע: שלא יתכן שלום עם סוריה, שבמוקדם או במאוחר תהיה לנו מלחמה איתה.

למה זה טוב? פשוט מאוד: שלום עם סוריה פירושו החזרת רמת-הגולן (שטח סורי לכל הדעות). אם אין שלום, אין צורך להחזיר.

אבל כאשר בשאר מתחיל לדבר על שלום, אנחנו בצרות. זוהי מזימה מסוכנת. היא עלולה, חלילה וחס, להביא למצב שבו נצטרך להחזיר את השטח.

לכן מסכימים רבים שלא כדאי אפילו לדבר על זה. צריך לקבור את הידיעה בעיתונים בתחתית של עמוד פנימי. להצניע את זה בטלוויזיה בסוף מהדורות החדשות, בנוסח ''עוד נאום של אסד''. הממשלה דוחה את הדברים ''על הסף'', ומוסיפה שאין מה לדבר על זה עד אשר...

עד אשר מה? עד אשר יפסיק את תמיכתו בחיזבאללה. עד אשר יגרש מסוריה את נציגי חמאס ושאר הארגונים הפלסטיניים. עד אשר יחולל שינוי בסוריה. עד אשר תקום שם דמוקרטיה מהסוג המערבי. בקיצור: עד אשר יירשם כחבר בהסתדרות הציונית.


ליחסים בין ישראל וסוריה יש היסטוריה מתועדת של 2859 שנים לפחות. בשנת 853 לפני-הספירה נזכרת ישראל - כנראה בפעם הראשונה - במסמך אותנטי, מחוץ לסיפורי התנ''ך. 12 מלכי האזור התאחדו אז נגד האיום העולה של אשור, ובראשם מלכי ארם-דמשק וישראל. הקרב המכריע נערך ליד קרקר (בצפון סוריה). לפי תעודה אשורית, השתתפו בו זה לצד זה כוחות דמשק, שמנו 20 אלף חיילים ו-‏1200 מרכבות, וצבאו של אחאב מלך ישראל, שמנה 10 אלפים חיילים ו-‏2000 מרכבות. לא לגמרי ברור מי ניצח.

אבל שותפות זו הייתה חריגה. רוב הזמן לחמו ישראל וארם זו בזו. אחאב מת מות-גיבורים באחת המלחמות האלה, שנתיים בלבד אחרי הקרב נגד האשורים.

בתקופה המודרנית התנגדו הסורים לתנועה הציונית מאז ראשיתה, גם כשסוריה הייתה עדיין תחת שלטון צרפתי. אבל הם לחמו גם בתנועה הלאומית הפלסטינית. יש לכך סיבה היסטורית: בשפה הערבית, השם ''אל-שאם'' ארץ-הצפון (כפי שנקראת סוריה) כוללת את כל השטח בין מצריים ותורכיה. לכן, בתודעה הערבית, לא רק לבנון, אלא גם ירדן, פלסטין וישראל הן חלקים של סוריה.

כאשר הקים יאסר ערפאת בסוף שנות ה-‏50 את התנועה הלאומית הפלסטינית העצמאית, דרשו הסורים שיכיר בהם כבעלי-החסות על העניין הפלסטיני. משסירב, השליכו הסורים את כל ההנהגה הפלסטינית לכלא. (רק אשתו של אבו-ג'יהאד, אינתיסאר אל-וזיר, נשארה בחוץ וקיבלה לידיה את הפיקוד על לוחמי פת''ח - וכך הפכה לאישה הראשונה בעת החדשה שפיקדה על כוח צבאי ערבי.)

באופן טבעי מצאו כל מתנגדיו של ערפאת מקלט בדמשק, וזוהי הסיבה המקורית להימצאות כמה מראשי חמאס והארגונים האחרים שם. הם איימו תמיד על אש''ף יותר מאשר על ישראל.

במלחמת תש''ח היה הצבא הסורי הצבא הערבי היחידי שלא הובס. הוא המשיך לשלוט בכמה שטחים ישראליים. לאורך הגבול הזה התפתחו תקריות רבות (לרוב ביוזמת קצין בשם אריאל שרון), עד שצה''ל כבש את רמת-הגולן במלחמת ששת-הימים, שפרצה לא-מעט באשמת הסורים.

מאז מסתובבים כל היחסים בין ישראל וסוריה סביב אותו שטח הכבוש. החזרתו היא משימה סורית עליונה. ישראל החילה עליו את החוק הישראלי (בניגוד לדעה הנפוצה, זה פחות מסיפוח ממש). חאפז אל-אסד כבש אותו בחזרה בראשית מלחמת יום-כיפור, אך בסופה נהדף הצבא הסורי עד למבואות דמשק. מאז משתדלים הסורים למרר את חיי ישראל בעיקר באמצעות חיזבאללה.

פעם הילך עלינו אימים הסיוט של ''החזית המזרחית'' - התקפה מרוכזת מצד ירדן, סוריה ועיראק. הנבואה של הנביא ירמיהו, ''מצפון תיפתח הרעה על כל יושבי הארץ,'' הידהדה בצמרת צה''ל. מאז עשינו שלום עם ירדן, ועיראק רוסקה על-ידי האמריקאים, בעידודם הנלהב של ממשלת-ישראל וידידיה בארצות-הברית. אבל סוריה עדיין נתפסת כסכנה, מכיוון שהיא בעלת-ברית של איראן וקשורה בחיזבאללה.

האם כדאי לחיות במצב הזה רק כדי להחזיק ברמת-הגולן? ההיגיון אומר שלא. אם נגיע להסדר-שלום עם סוריה, זה יביא אוטומטית גם להסדר עם חיזבאללה. בלי הסכמה סורית אין חיזבאללה יכולה לקיים כוח צבאי יעיל, מכיוון שכל הנשק לחיזבאללה חייב לבוא מסוריה או דרכה. בלי תמיכה סורית יהפוך חיזבאללה למפלגה לבנונית מן המניין, ויחדל לאיים עלינו.

יתר על כן, סוריה היא מדינה חילונית מובהקת. כאשר מרדו האחים המוסלמים באסד-האב, הוא הטביע אותם בדם. חוץ מזה, הרוב הגדול של הסורים הם סונים. כשסוריה תגיע לשלום עם ישראל, לא יהיה לה שום אינטרס להתחבר עם איראן השיעית והקנאית.

אז למה לא עושים שלום עם סוריה?

כרגע יש שתי סיבות: אחת פנימית ואחת חיצונית.

הסיבה הפנימית היא קיומם של כ-‏20 אלף המתנחלים בגולן, שהם הרבה יותר פופולאריים מאשר מתנחלי הגדה המערבית. הם אינם קנאים דתיים, והתנחלויותיהם קמו בחסות מפלגת-העבודה. כל ממשלות ישראל פחדו לנגוע בהם.

זוהי הסיבה האמיתית לכישלון כל הניסיונות לשאת ולתת עם סוריה. יצחק רבין חשב על כך ונרתע. הוא טען שכדאי להתרכז קודם כל בהשגת הסדר עם הפלסטינים. אהוד ברק הגיע כמעט להסכם, אך ברח ברגע האחרון ממש. השאלה היחידה שנשארה פתוחה הייתה כמעט מגוחכת: האם יגיעו הסורים ממש עד למימי ים-כינרת (כמצב ששרר לפני מלחמת ששת-הימים) או רק למרחק של כמה עשרות מטרים מקו המים (בהתאם לגבול שנקבע בשעתו בין הבריטים, ששלטו בפלשתינה, והצרפתים, ששלטו בסוריה). בלשון העם: האם יטבול אסד את רגליו הארוכות במימי האגם? בשביל אסד-האב זה היה עניין של כבוד.

האם לשם כך כדאי להקריב את חייהם של אלפי ישראלים וסורים, העלולים למות במלחמה נוספת?

עד שתקום בישראל ממשלה המוכנה להתמודד עם השאלה הזאת ולהתעמת עם המתנחלים, לא יהיה הסכם עם סוריה.

הסיבה השנייה לדחיית השלום עם סוריה קשורה בארצות-הברית. סוריה שייכת ל''ציר הרשע'' של ג'ורג' בוש. נשיא ארצות-הברית לא שם קצוץ על האינטרסים ארוכי-הטווח של ישראל. מה שחשוב לו הוא להשיג ניצחון כלשהו במזרח התיכון. שבירת המשטר בסוריה (''החזרת הדמוקרטיה'') תפצה אותו על הכישלון בעיראק.

שום ממשלה ישראלית - ובוודאי לא ממשלת אהוד אולמרט - לא תעז להמרות את פיו של הנשיא האמריקאי. לכן מובן מאליו שכל גישושי-השלום של אסד יוסיפו להידחות ''על הסף''. גם ציפי לבני, שפתחה השבוע חזית נגד אולמרט והציגה את עצמה כמעט כאשת-שלום, מתנגדת לפתיחת משא-ומתן עם סוריה.

פרשה זו מטילה אור על היחסים המסובכים בין ישראל וארצות-הברית: מי מכשכש במי - הכלב בזנב או הזנב בכלב?

אולמרט אומר שעלינו להתעלם מהצעת-השלום של אסד, מפני שאנחנו לא צריכים לעזור לו להימלט מנחת זרועו של בוש. כדאי לחשוב לרגע על גישה זו.

פטריוט ישראלי היה, כמובן, אומר בדיוק את ההיפך: אם אסד מוכן לעשות איתנו שלום - ולוא רק מפני שהוא פוחד מפני האמריקאים - הרי עלינו לקפוץ על ההזדמנות בשתי רגלינו לנצל את המצב כדי להשיג סוף-סוף שלום בגבולנו הצפוני.

אולמרט פלט בשבוע שעבר משפט מעניין: ''כל זמן שאני ראש-הממשלה, לא נוותר על הגולן לנצח!'' איך לפרש אמירה זו? או שאולמרט מאמין שתקופת-כהונתו חופפת את תקופת-הכהונה של הקדוש-ברוך-הוא, והוא ישלוט לנצח - או שהנצח בעולם-המושגים של אולמרט משתרע על ארבע שנים לכל היותר.

על כל פנים, עד אז אין לנו, לנהג-המונית שלי ולי, ארוחת-צהריים בדמשק.

---