חוסן לאומי - העשיר והעני תלויים

ד''ר דוד סיון

כל שקל שהולך להוצאות ביטחון נגרע מהוצאות על שירותים אחרים שהממשלה אמורה לספק לאזרחיה; כל שקל שהולך לביטחון מאיים על הרפורמה הכלכלית החשובה מכולן - פינוי מקורות לסקטור הפרטי.
דיון כלכלי

דוד צרפתי (יו''ר המזכירות הארצית של עובדי חברת חשמל): לצערי הרב, בניגוד לרצוני, ירו עלינו פצצת אטום. מי שירה אותה, יצטרך לשאת בתוצאות. ... התקבלה החלטה הזויה שאין לי מושג מה האינטרסים העומדים מאחוריה.
חברת חשמל נדרשת

בסוף 2005 התגוררו בישראל 1,630,500 עניים, מהם 768,000 ילדים; יותר מ-‏35% מהילדים חיים מתחת לקו העוני; כ-‏58% מהמשפחות שבהן ארבעה ילדים ויותר נמצאות מתחת לקו העוני, לעומת פחות מ-‏55% ב-‏2004...
עלייה בשיעור העוני

כמו בכל קיץ גם השנה, במסגרת הדיון השנתי על התקציב, עלה נושא הקיצוץ בתקציב הביטחון. למרות הביקורת על התנהלות התהליך לקביעת תקציב הביטחון (שקיפות) ועל התוצאה כמו לגבי יעילותו והרכבו, לא ממש השתנה התהליך. השנה בגלל המלחמה, כאילו נפרץ הסכר וכבר יש דיבורים הרחבת התקציב הביטחון בשנתיים הקרובות – תוספת של כ-‏21 מיליארד שקלים (בכיר באוצר). הציטוט בראש המאמר רומז על הבעיה שהגדלת תקציב הביטחון עשויה ליצור.

אחרי הנסיון שהיה לנו בראשית יוני האחרון עם חוסר יעילותה של חברת החשמל שוב מחדשים עובדי החברה 'העשירים' את מאבקם נגד בעל הבית - הציבור. התירוץ של העובדים הפעם הוא החלטה של הממונה על השכר באוצר לקצץ בתנאי השכר החריג שקיבלו עובדי החברה בניגוד לחוק (חברת חשמל נדרשת). המטרה האמיתית היא כמובן למנוע את הרפורמה המבנית שאמורה לצאת לדרך במרץ 2007, או למצער לסדר להם מתנה שמנה על הסכמתם לרפורמה. נזכיר שהמטרה העיקרית של הרפורמה היא לשפר את יעילותו של משק החשמל.

'העשירים' (עובדי מערכת הביטחון, עובדי חברת החשמל) נלחמים לשמור או לשפר את 'מעמדם' הכלכלי, תוך ניצול מעמדם כמונופול. לעומת זאת אין מי שילחם את מלחמתם של 'העניים' בתוכנו. גם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי החליט לפרסם את דו''ח העוני פעמיים בשנה לא ממש משפיעה על ההתייחסות שלנו (של נבחרינו). מהדיווחים בעיתונות עולה שמספר העניים ממשיך לעלות (עלייה בשיעור העוני).

המשך המאמר מעלה נקודות אור שמתגלות למי שמעיין גם בדו''ח העוני עצמו. כן נציג מודל של תהליך קבלת החלטות שלוקח בחשבון את קשרי התלות שיש בין הנושאים שעלו כאן.

מעט האור בדו''ח העוני

הכותרות בשבוע שעבר הדגישו את העליה במספר העניים ואת העליה במספר הילדים העניים. לכן אפשר היה לטעון, כמו שכבר ניטען בעבר, שהצמיחה של השנים האחרונות אינה נושאת בכנפיה את העניים כפי שהסביר לנו שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו (ממדי העוני והפערים בהכנסות 2005, ממצאים עקריים 2006).

הנתונים מראים שכאשר משווים את ההכנסה לאחר מיסים ותשלומי העברה המצב נעשה גרוע יותר ביחס לשנים קודמות – אוכלוסיית העשירונים התחתונים גדלה. ההרעה היא תוצאה של שני תהליכים. הראשון הרפורמה במסים שהיטיבה יותר עם בעלי ההכנסות הגבוהות. הגורם השני הוא הקיצוץ החד בקצבאות במהלך השנים האחרונות. גורם נוסף שיוצר עליה במספר העניים נובע מהעליה בקו העוני ('חציון ההכנסה הפנויה לנפש תקנית') שעלה בגלל העליה ברמת החיים. זהו ביטוי לכך שקו העוני הוא מושג יחסי וגם שהצמיחה הכלכלית מתמקדת במגזרים (היי-טק, מסחר ושירותים עסקיים) בהם לעניים ייצוג נמוך.

אבל כאשר בודקים את התמונה על פי ההכנסה הכלכלית (ההכנסה משכר, הכנסה מעבודה כעצמאי והכנסה מהון) הנתונים מראים על יציבות עם שיפור קל. הירידה באבטלה והגידול במספר המפרנסים ביחד עם הגידול הריאלי בשכר שיפר את מצבם האבסולוטי של העניים. אי-השוויון לפי ההכנסה הכלכלית מראה שיפור קל בשנים האחרונות. לכן אפשר לטעון ש'נבואתו' של נתניהו מתגשמת. אלא שעד שהצמיחה לא תקיף גם את המגזרים המסורתיים בהם מועסקים עניים רבים החילחול יהיה איטי וקלוש. הסיכוי שהמגזרים הללו יבלטו בתהליך הצמיחה ויגרמו לשיפור מצב העניים הוא קטן. לעומת זאת מדיניות של טיפוח ההון האנושי של שוכני העשירונים התחתונים תעשיר את ההזדמנויות שלהם להצטרף למגזרי תעסוקה אחרים בהם שיעורי הצמיחה גבוהים יותר ולכן השכר וההכנסה גבוהים יותר.

החוסן הלאומי

כאשר כל שר עוסק בעניין שלו, באינטרס של משרדו, בלי בחינה של שאר היעדים של הממשלה ותקציבה, מתפתחים תהליכים מקבילים שאפילו יוצרים ניגודי עניינים בין השרים. הרי כל שקל נוסף, בהנחה שמסגרת התקציב נקבעה, לתקציב משרד ממשלתי אחד יבוא על חשבונו של משרד אחר. בעצם השרים מתמקדים במאבק מול האוצר על תקציב המשרד עליו הם מופקדים. לחילופין ידרשו כולם תוספת תוך פריצת המסגרת. אבל במערכה הזו כלפי חוץ, מול האוצר, להגדלת התקציבים המיועדים לטיפול במטרות משרדו עשוי השר למצוא עצמו פועל כך שתפגע המדיניות הכלכלית של הממשלה; שתפגע המדיניות לטיפוח ההון האנושי בקרב העניים. ישנה 'סכנה' שיתפתח מאבק בין צרכי הביטחון ('העשירים') לבין צרכי 'העניים'. איזה צד עלינו לבחור? איך מגשרים על פני הדילמות הללו?

בעצם הפתרון של הדילמות שלנו קשור במהותו של 'החוסן הלאומי'. זהו מושג אסטרטגי הנשען על שלושה גורמים עיקריים. הראשון הוא חוסן ביטחוני שמחייב התייחסות והיערכות ברמה האסטרטגית. השני הוא החוסן הכלכלי המחייב היערכות אסטרטגית להמשך הרפורמות וההשקעות במשק כדי להבטיח צמיחה בת-קיימא. הגורם השלישי הוא החוסן החברתי (תקציר מנהלים ''כנס הרצליה'' השישי). (כמובן שאפשר להרחיב את המודל שיכלול יותר משתנים – כדי לטפל ביתר פירוט ביעדים נוספים שמשפיעים על 'החוסן הלאומי').

במגבלת התקציב הממשלתי כל שקל שמיועד לתקציב הביטחון נגרע משימושים אחרים ועשוי לפגוע בחוסן הלאומי. לדוגמה נזכיר שהרפורמה הכלכלית החשובה ביותר היא 'פינוי מקורות למגזר הפרטי', מהלכים אותם הדגיש שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו. במקרה הזה כל שקל נוסף למערכת הביטחון עשוי להרחיב אותה על חשבון המגזר הפרטי וכך לפגוע בחוסן הכלכלי. יחד עם זאת בכלל לא בטוח שהרחבה כזאת תשפר את החוסן הביטחוני. לחילופין הרחבת הקצבאות לטיפול בצרכי העניים, וחיזוק החוסן החברתי, עשויה לפגוע במימוש צרכי הביטחון ולכן בחוסן הביטחוני.

הפתרון האופטימלי יהיה תהליך אשר ישאיר את רמת החוסן הלאומי ללא שינוי או יותר גבוהה. משמעות הפתרון הזה היא שסך כל שלושת מרכיבי משוואת החוסן הלאומי לא ישתנה או יגדל. יחד עם זאת גם כל אחד ממרכיבי המשוואה לא ישתנה או יגדל.

דיון כלכלי נכון בתקציב הביטחון יתחיל בקביעת סדרי עדיפויות של מערכת הביטחון, הערכות מלומדות של המקורות הנדרשים על פי הסדר הזה ביחד עם יעדי היעילות. בשלב הבא יש לשקול מה כל שינוי כזה עושה לשלושת המשתנים במשוואה המסבירה את החוסן הלאומי. בשלב הבא בוחנים מה יקרה למשוואת החוסן הלאומי בעקבות הגדלת תקציב הביטחון. רק אם הגדלת תקציב הביטחון על חשבון יעדים אחרים משפרת את החוסן הלאומי היא יכולה להיות ראויה. כך נכון לשקול את כל היעדים הלאומיים האחרים (חוסן כלכלי, חוסן חברתי וכו').

בצורה קצת יותר טכנית נסביר שמדובר בתהליך דיונים שהוא בעצם מֵרוּב (מקסימיזציה) של פונקציית מטרה כאשר נתון שהתקציב הוא ללא שינוי (או לאחר שינוי). במקרה הפשוט שלנו x הוא חוסן בטחוני, y הוא חוסן כלכלי ו-z הוא חוסן חברתי (הקטנת אי-השוויון ותחולת העוני). פונקציית המטרה היא:

f(x,y,z) = חוסן לאומי

הערכים של x ,y, ו-z גם הם נקבעים על ידי פונקציות שעברו תהליך של מֵרוּב (מקסימיזציה).

כלל היעילות אומר שכל עוד אפשר לשפר את החוסן הלאומי ללא הרחבת התקציב הכללי זו הגישה אופטימלית ולכן העדיפה. לכן בשלב הראשון המֵרוּב (המקסימיזציה) פותר את המשוואות המגזריות, בהנחה שהתקציב המגזרי נתון. לכן מתמקדים בקביעת סדרי העדיפויות. אם קיימת אפשרות להרחיב את התקציב הרי צריך לקבוע באיזה מן המשתנים מטפלים. עושים זאת על ידי מֵרוּב של הפונקציה במגבלה של התקציב לאחר השינוי. הפתרונות בכל שלב כזה הם האופטימליים-העדיפים. בשלב הבא פותרים באותה צורה (על ידי מֵרוּב) את משוואת החוסן הלאומי.

טבעי מאד שנתמקד בחוסן הביטחוני כי זה קשור באופן ישיר להישרדותנו. תהליך המֵרוּב של תקציב הביטחון הוא תנאי לחיזוק החוסן הביטחוני. תהליך כזה יעסוק קודם כל בסדרי העדיפויות בתקציב הביטחון. רק בשלב הבא צריך לבחון את תרומת הרחבת תקציב הביטחון, כך שלא יפגע החוסן הביטחוני. מכאן שדיון בתוספת של 21 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון (בכיר באוצר), 11 לכיסוי הוצאות המלחמה ו-‏10להיערכות לאתגרים עתידיים (מחקר ופיתוח כדוגמת נאוטילוס), שנערך היום, כנראה שהקדים את זמנו. לפי הערכתי יש לא מעט 'שומנים' בתקציב הביטחון כך שהמגמה צריכה להיות קיצוץ תוך חיזוק החוסן הביטחוני. בודאי שפריצת התקציב בהיקפים שנזכרו היא לא במקום.

בגלל חלקו היחסי הגדול של תקציב הביטחון (18%) וחשיבותו מן הראוי שבנוסף לתהליך המֵרוּב תורחב שקיפות הדיונים בנידון. לפי המידע שאני מכיר יש הרבה מה לשפר (שקיפות ותקציב הביטחון). במיוחד כדאי לשים לב מה אומרים הדוחות של מבקר המדינה והחשב הכללי בנידון המוזכרים שם.

המאבק של חברת החשמל עובדיה נגד הרפורמה המבנית (פרוק המונופול) וההפרטה, תוכנית שאמורה לצאת לדרך במרץ 2007 (לאחר לא מעט דחיות) הוא בעיני מאבק נגד החוסן הכלכלי ולכן נגד החוסן הלאומי. הארועים של תחילת יוני וסיכומי ועדת הבדיקה הבהירו לנו שחברת החשמל היא גוף מגושם שפועל בצורה מאד לא יעילה (חברת החשמל נגד הרפורמה). הארועים הדגימו לנו שאמינות השרות של חברת החשמל היא בירידה ושללא שינוי מהותי בדרך פעולתה, הסיכוי שיתרבו הפסקות החשמל ותקלות דומות עולה. המשמעות של תקלות מהסוג הזה היא פגיעה ביכולתם של צרכני החשמל העסקיים להשיג את מטרותיהם – פגיעה בחוסן הכלכלי.

בחינת הדוחות הכספיים של חברת החשמל נותנת לנו מבט טוב על הבעיה מהצד השני (תמצית דוחות כספיים שנתיים). מצד אחד שיעור החוב (לשמן ארוך) ביחס לגודלה של החברה הוא גבוה. מצד שני שיעור ההון העצמי, היכולת לפעול ולהשקיע ללא מימון חיצוני, הוא נמוך מ-‏25%. במציאות ללא הרפורמה המצב הזה יוצר מעמסה על תקציב המדינה ומקשה על מימוש היעדים אחרים שמוטלים על התקציב – עוד פגיעה בחוסן הכלכלי. מֵרוּב החוסן הכלכלי מצריך את יישום הרפורמה המבנית ותהליך ההפרטה כפי שנקבע.

לפחות בנושא החברתי ברור לנו שהגדלת תשלומי ההעברה במהלך עשרות שנים לא פתרה את בעיית העוני – העוני התרחב והלך עם הגידול בתקציבי הרווחה. יש כאן יותר מרמז שלא נערך תהליך ראוי של מֵרוּב; יש כאן יותר מרמז שתרומת תקציבי הרווחה לחוסן החברתי היתה שלילית. מצד שני, טיפוח ההון האנושי של שוכני העשירונים הנמוכים הוא חלק ראוי של תהליך מֵרוּב החוסן החברתי.

לאחר מֵרוּב המשוואות המגזריות עלינו לבחון, בצורה דומה, את תרומתן לרמת החוסן הלאומי.

אסור לנו לשכוח שהמטרה הראשית היא חיזוק החוסן הלאומי. לכן עלינו להקצות כל שקל נוסף לאותה מטרה (אחד מהערכים x ,y, ו-z או אחרים) שתתרום יותר לחוסן הלאומי. אלא שאז אותו השקל לא יוקצה למטרה אחרת ולכן יש תלות בין מטרות מערכת הביטחון, ולהבדיל מטרות חברת החשמל, לבין מטרות המערכת החברתית - 'העשיר' ו'העני' תלויים אחד בשני. החוסן הלאומי יתחזק אם תהליך קביעת (התקציב) המדיניות יתנהל על פי כללי המֵרוּב שהצגנו.

הצגת המאמר בלבד

60 אחוז מהעניים הם אנשים עובדים

צדק (יום רביעי, 06/09/2006 שעה 11:20)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

מה שמצביע על כך שהסיבה איננה רק הממשלה.
אלא גם העשירים המושחתים שאינם משלמים שכר הוגן,
וחלקם גם אינם משלמים את שכר המינימום המחויב.

נהוג לדבר הרבה על תקציבים גדולים.
אף פעם לא מדברים על המהות. הבסיס האמיתי לעיוות.
המגזר הציבורי הוא העול הגדול ביותר על התקציב ועל הציבור.
משכורות העתק המשולמות למאות אלפי העובדים הללו,
שרובם הגדול הגיע לשם בסגנון ''חבר מביא חבר'' ו''אבא מביא בן''.
מינויים מושחתים במשכורות של 30 ו-‏40 אלף ש''ח לחודש.
מונופולים כמו חברת חשמל ומקורות, העושים ככל העולה על רוחם בכספי הציבור.

השחיתות הזו היא המקור לכל הצרות.
העברת מספרים מסעיף לסעיף לא תפתור שום בעיה.
רק טיפול שורש בשחיתות ובריקבון יביא תוצאות.

_new_

א. פרקש (יום רביעי, 06/09/2006 שעה 16:09)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

• חוסן לאומי לא נמדד רק בכסף, אם כי כסף הוא מרכיב חשוב בו, כמו בכל דבר אחר.
• כל שקל שהולך לביטחון אינו נגרע בהכרח מ''שירותים אחרים שהממשלה אמורה לספק לאזרחיה'' כי רוב רובו של הכסף הזה מוזרם מיידית למשק – אם ברכש, בפרוייקטי תכנון וייצור במאות חברות מתחומים מגוונים, תחזוקה ומשכורות של אנשי צבא שחלק גדול מהן בלאו הכח מוזרמות באופן חופשי וספורדי לכלל תחומי המשק – לקניות, ולשירותים.
• מערכת הביטחון אינה חברת חשמל. חברת חשמל היא חברה המייצרת מוצר אחד למכירה תמורת סכום כסף מוגדר וידוע מראש ולפי תכנון מסודר (לפחות ככה זה צריך להיות). מבחינת חברת החשמל, כמה שהיא תמכור פחות ככה היא תרוויח פחות (''יותר חשמל, פחות עמל'', או נכון יותר ''פחות חשמל פחות רווח''). מערכת הביטחון אינה עושה שיקולי רווח, והיא משקיעה בעת צורך יותר ללא תוספת רווח. גם ה''פועלים'' שבצבא אינם מקבלים שום תגמול על שעות נוספות, בעוד אנשי חברת חשמל כן. בפועל אנשי צבא עובדים שעות נוספות באופן כמעט רצוף ותמידי ללא תמורה כספית הולמת ואילו אנשי חברת חשמל עובדים שעות נוספות, אם צריך או לא צריך, ומגבלים תמורה הולמת, עם ''הבנה'' של משרד האוצר.
• כל עניין התקציב במדינה הוא מוזר עד אבסורדי. אגף התקציבים במשרד האוצר לא קיימת עבודת מטה מקיפה, שאמורה לבדוק ולתמוך את תהליך בניית סעיפי התקציב וגודלם. הם לוקחים את התקציב המוגש להם מן המשרדים הממשלתיים (בתיאום נציג אוצר) ואז בונים את התקציב כמו 'לגו', מזיזים סעיפים מצד לצד, מאחדים ומפרידים כדי לנקז כספים באופן טכני ולא מהותי, כדי להגיע לתקרת גובה התקציב שנקבע. בישראל יש עשרות ומאות אלפי סעיפים, סעיפי משנה, תת סעיפים, סעיפים עם תנאי וכו' שאף צוות רציני לא יכול להיכנס לקירבם ולנתח אותם באופן רציני ואחראי. ובנוסף, משרד ממשלתי, לאחר שקיבל את הכסף פורמלית ממשרד האוצר, אינו עצמאי בהוצאת ובמימוש כספי התקציב. לפני כל פעולה הרשומה בתקציב, חייב כל משרד להודיע זאת למשרד האוצר (בדרך כלל דרך נציג משרד האוצר במשרד הנדון – עוד תפקיד מיותר) ואז לקבל אישור או התניות. אין ספק שמשרד האוצר יושב כעלוקה על צווארי המשרדים, מפריע להתנהלותם התקינה כ''אח גדול'', ולעיתים פוגע ביישום מטרות המשרד, בשלמותן או בזמנן. במדינות אחרות מספר הסעיפים מוגבל, מרדי הממשלה מבצעים את מדיניותם כפי שאושרה בתוכנית העבודה של הממשלה, מוציאים דו''חות חודשיים או דו''חות יזומים לפרוייקטים מיוחדים לבקרת משרד האוצר. באופן כזה ישנה אחריות משרדים וחופש פעולה במסגרת תוכנית העבודה והחלטות הממשלה. משרד האוצר איננו בלם נודניק לפעולה. ממשלות אלה מתפקדות בד''כ ביעילות ומשיגות חלק גדול יותר של תוכנית העבודה הממשלתית.
• לאור סעיפים 3 ו-‏34 אין צורך כלל ל'שקיפות מלאה' של תוכניות העבודה הממשלתית לעיני משרד האוצר. כי האוצר עושה בקרה לצורכי משרד האוצר לשם מעקב אחר ניצול התקציב באופן נאות כמוכתב בתקציב ושאין הוצאות מיותרות ובזבזניות. הבקרה נעשית מצד אחד דרך נציג האוצר במשרד הנדון, מצד שני דרך ישיבות הממשלה ומעקב אחר ביצוע המדיניות ומצד שלישי דרך מבקר המדינה (שבודק 'דגימות' שמהן אפשר להקיש לכלל).
• צה''ל הוא גם מקדם המכירות של התעשייה הביטחונית בישראל ברחבי העולם.

החוסן הלאומי
=========

''כאשר כל שר עוסק בעניין שלו, באינטרס של משרדו, בלי בחינה של שאר היעדים של הממשלה ותקציבה, מתפתחים תהליכים מקבילים שאפילו יוצרים ניגודי עניינים בין השרים'' –-----
האם אין השרים צריכים לפעול למימוש הגדרות התקציב של משרדם, כל אחד במשרדו? אם אתה מדבר על שלב המאבקים בבניית התקציב ולפני אישורו אזי אכן ''מתפתחים תהליכים מקבילים שאפילו יוצרים ניגודי עניינים בין השרים''. אבל לאחר שכבר אושר התקציב אין שום מאבק על כסף. כל שר פועל לפי תוכנית העבודה שמוגדרת ע''י ממשלת ישראל ושהתקציב הוא הביטוי הכספי שלו.

ההצעה הפרטית שלי היא להרחיב את המשרד לביטחון לאומי (אולי אפילו לשנות את שמו באופן שידגיש גם את ההיבט החברתי, כלכלי) ולתת לו מעמד פורמלי בחוק שיכלול גם את התפקיד של בניית התקציב, היקפו וחלוקתו הפנימית. המשרד צריך להגדיר מטרות בתחומים הכלכליים, חברתיים, חינוכיים, בריאותיים בראיה כוללת ובאופן שהתקציב יוּצָא בחלוקה נכונה, תוך שתקציבים משרדיים שונים יהיו תואמים ולא מנוגדים לתקציבים של משרדים אחרים. משרד האוצר לא יבנה את התקציב, אלא רק יהיה שותף לבנייתו בייעוץ, סיוע, ואח''כ יעביר את הכספים הראויים בזמן נקוב ויבצע ביקורת שוטפת על מימוש התקציב ובמועד הנכון, כולל הוצעת דו''ח ביקורת שנתית על מילוי הוראות התקציב ע''י המשרדים השונים, שימוש ראוי בתקציב, הפקת לקחים והמלצות לתיקונים בתקציבים הבאים. הכספים יהיו פורמלית בידי המשרדים מתחילת שנת התקציב ולא בידי משרד האוצר. אסור לנו לתת לממשלות ישראל להתנהל ככה http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId...

''ישנה 'סכנה' שיתפתח מאבק בין צורכי הביטחון ('העשירים') לבין צרכי 'העניים'.'' ----- מעניין שאתה נתקע עם ''מעמד העשירים'' ומייחס אותו למשרד הביטחון. משרד הביטחון ''עשיר'' כי אחריותו היא הגדולה והמקיפה ביותר מכל משרדי הממשלה. תמיד אפשר לייעל את משרד הביטחון, וכבר מבוצעים צעדים כאלה מזה כ-‏15 שנה. לעומת זאת משרדים אחרים לא עוברים תהליכים כאלה, או התהליכים האלה לאחר שהתקבלו לא מממומשים. ישנם משרדים מיותרים שמקומם אינו הכרחי בממשלה. משרד רווחה (כמשרד הדתות) הוא דוגמה. הוא קיים, מתנהל על ריק ולא עושה הרבה, אולי הרבה שחיתות http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId... .
מדיניות הרווחה יכולה להיות מיושמת על ידי משרדי הממשלה האחרים, כל אחד בתחומו. משרד השיכון והבינוי אינו רכיב הכרחי לקיום תהליכי שיכון ובינוי במדינה, תשתיות יכולות מבוקרות ע''י מחלקה במשרד הפנים כאשר בלאו הכי חברות לאומיות או פרטיות מתכננות ובונות כבישים. מה תפקידו הממשי של משרד החקלאות? האם משרד האוצר לא יכול לקבוע מכסות ייצור וייצוא, מיסוי או פיצויים לחקלאים שנפגעו במלחמה או במגיפה?

השקעה ב''עשירים'' טובה _ ר ק _ א ם _ היא מייצרת מקומות עבודה ל''עניים'' (זאת כמובן בנוסף לצעדים יעילים אחרים לסייע ישירות לעניים). ממשלה אחראית חייבת להתנות הקלות או הלוואות ל''עשירים'' רק במידה והכסף ''זולג'' לעניים. כך לדוגמה תקציב הביטחון זולג ברובו לשכבות עניות, לכן אינני מצר על אי קיצוץ בתקציב הביטחון או אפילו בהרחבתו במידה ויהיה צורך... ויהיה צורך. אם לאלה שמשרתים בקבע ממרחבי ''עיירות הפיתוח'' (עדיין קוראים להן 'עיירות פיתוח'?) יהיו יותר תפקידים בצבא הקבע – בשעה שיש צורך אמיתי להגדלת הקבע - זה יהיה מבורך. אם יהיו יותר סעיפי תקציב לפיתוח ולייצור אמצעי לחימה ותומכי לחימה – כי אז חלק של תקציב הביטחון יזרום ליותר עובדים, ליותר גורמי ייצור מישניים ולקבלני משנה המעורבים בפרוייקט. בסופו של דבר זה לא ''כסף שהולך לאיבוד'', אלא כסף שזורם מיד ליד ומעורר את המשק. להוצאות הביטחון תרומה עקיפה חיובית על המערכת האזרחית - בתחומים הכלכלי והחברתי. תקציב הביטחון שימש כלי להשגת יעדים לאומיים שאינם בתחום אחריות מערכת הביטחון, כמו למשל פיתוח ויישוב מרחבים שמעולם לא הושקעו בהם תקציב בנגב ובגליל.

כמו שכל תקציב הממשלה מיועד לרווחת הציבור ולחוסן הלאומי כך גם תקציב הביטחון. השקעה בתקציב הביטחון מגביר את החוסן הלאומי כי הוא גם מחזק את יתר המרכיבים האחרים של החוסן הלאומי. כמו שהשקעה ב''חוסן החברתי'' ו/או ב''חוסן הכלכלי'' בהכרח תחזקנה את הבטחון הלאומי. ההפרדה החדה שלך בין 'חוסן' ל'חוסן' היא מלאכותית ואינה מציאותית, וזה בא גם לידי ביטוי בהצהרות שונות של פוליטיקאים ''חברתיים'' בד''כ.

החוכמה היא לבנות תקציב רלוונטי למדיניות האמיתית של הממשלה ולא לבנות את התקציב טלאי על טלאי עם סעיפים ותתי סעיפים חלודים משנים עברו, שברוב המיקרים גם לא בוצעו בכל אותן שנים. לא פלא שאף משרד ממשלתי לא מצליח לממש את כל התקציב המיועד לו בכל שנה. אחוזי מימוש התקציב נעים בין 60% ל-‏90% לפי המשרדים השונים. אני לא אתפלא אם אנשי ממשלה, פקידים ושרים אפילו לא יודעים על סעיפים המוחבאים בתקציבם ואינם עושים דבר כדי לממשם. כלומר, כל מנגנון בניית התקציבים ומימושם לא תקין ואינו הולך להיות תקין גם ב-‏2006. מרבית ה'ריבים' בכלל מיותרים, ומה שברור הוא שהממשלה כולה אינה ''עסק כלכלי' יעיל והיא בעצם פוגעת בעצמה ובנו.

כלכלה חברתית
=========

המדינה לא מתמודדת נכון מול הנושא החברתי. ועדיף שאולמרט יסגור את משרד הרווחה. שישקיע יותר בתמיכה ביצירת מקומות עבודה, ע''י עידוד כלכלי של היזמים ועדכון מדרגות המס הנמוכות ל- 3-4 העשירונים הנמוכים (כולל שילוב מס הכנסה שלילי). מול המובטלים צריכים לפתוח מדיניות של עידוד חזרה לעבודה בתנאים מועדפים למעסיקים, בקיום סדנאות שינוי מקצוע עם שכר והכי חשוב לעודד משקיעים, ישראליים וחוץ, לפתוח מקומות עבודה בארץ, כאשר מצד אחד ישנן הקלות מס לבעלי העסק ומצד שני המדינה משתתפת בחלק מהמשכורת לפועל לתקופה מסויימת. במקום לשלם למעסיק הממשלה תשלם לעובד, כהשלמת הכנסה לגובה משכורת שיקבע. במידה ומאן דהוא יחמוק מעבודה יבוטלו ההטבות מולו והוא יקבל ביטחו לאומי בתנאים רעים יותר.

_new_

יש לנו בעיה

דוד סיון (יום רביעי, 06/09/2006 שעה 16:56)
בתשובה לא. פרקש

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

נכון חוסן אינו נמדד רק בשקלים אלא שאני התמקדתח בהיבט הזה כדי להדגים את הבעיתיות שמתגלה בתהליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל. המאמר של מירב ארלוזורוב ''ממשלת ישראל אינה קיימת''(http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId...) שאליו אתה מפנה מציג-מדגיש היבט אחר של אותו תהליך.

המודל שהצגתי דוקא מדגיש את הקשרים והתלות בין מדדי החוסן השונים. על פי ארלוזורוב משרד האוצר מתנהג כמטה הממשלה בנושא המדיניות הכלכלית וטוב שכך כי אחרת התהליך פרוץ. שיפור החוסן החברתי על חשבון החוסן הלאומי הוא מחוץ לתחום ממש כמו שיפור החוסן הכלכלי על חשבון החוסן הלאומי. מכאן שהקטנת ביזבוז במערכת הביטחון משפרת החוסן הביטחוני בלי לפגוע ואולי עם שיפור בחוסן הלאומי.

בהקשר הזה כדאי לך להקשיב להקלטה של פופוליטיקה מאתמול על תקציב הביטחון. במיוחד כדאי לך להקשיב לדבריהם של שטייניץ ואבשלום וילן ואחרים על הביזבוז בתקציב הביטחון ועל חוסר בקרה או פיקוח על תקציב הביטחון. שטייניץ אמר שהוא הצליח להכניס תחת פיקוח את תקציב השב''כ אבל את תקציב הצבא לא. במאמר הזכרת את הקשיים של האוצר בנושא של תקציב הביטחון וכעת, מהתוכנית פופוליטיקה קיבלתי חיזוק משטייניץ. לי בכל אופן די ברור (דו''ח המבקר) שמערכת הביטחון מתנהלת אפילו ללא ''השומר'' מהאוצר.

כאשר למדנו (נתניהו ואחרים) שפעילות כלכלית פרטית יותר יעילה ויותר תורמת לחוסן הכלכלי וברור מה עלינו לעשות: להפריט פעילות עסקית ציבורית לא יעילה (חברת חשמל, תעשיות בטחוניות) ובכך לתגבר את החוסן הכלכלי והחברתי. הטיעון שלך (וגם של יעקב תורן שהיה מנכ''ל משרד הביטחון - בפופוליטיקה) מוכר אבל זה לא תפקידה של הממשלה לנהל מפעלים ולתמוך בכשלונותיהם בלי סוף (התעשיות הביטחוניות). וכאשר חוסן כלכלי משתפר על ידי הקטנת הפעילות הממשלתית בלי להוסיף שקל לתקציב הרי שזה עדיף.

הטענות שלי ושל נתניהו הן שהשוק הפרטי יעיל יותר ותורם יותר לחוסן הכלכלי והחברתי ולכן לחוסן הלאומי. צבא ושירותי ביטחון הם מוצרים ציבוריים (ברובם) ולכן הפרטתם לא תועיל ואולי תזיק. מכאן שיש מקום למערכת ביטחון ראויה שלא תתנהל כממלכה נפרדת משאר המשק ואמצעי הפיקוח האזרחיים שבכל זאת קיימים. וכל תהליכי קבלת ההחלטות צריכים להיות על פי העקרונות של מֵרוּב (החוסן או טובת האזרחים) שאותם תיארתי.

צר לי שלא אוכל כעת להציג קישור להקלטה של פופוליטיקה.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.