המאמר פורסם באתר BSH.בחוק האזרחות מפורטים הקריטריונים אשר העומד בהם זכאי לקבל אזרחות ישראלית.
קריטריונים אלה הם כלליים, ואינם מבדילים בין אזרח טוב ותורם למדינה, לבין כל אחד אחר, כולל טפילים, נהנתנים, נצלנים וכיו''ב.
נקרה לידי סיפורו של תושב חוזר, ישראלי אזרח המדינה, יליד הארץ, חייל ששירת ועודנו משרת ביחידה קרבית (למרות היותו נכה צה''ל), אשר סיפורו גובל באבסורד,
ומשקף את המציאות בה אנו חיים דרך עדשה קמורה.
להבהיר, במקרה שנגול לפנַי, מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי לפגוע ביעדיה... פלוני חזר עם אשתו ובנו הפעוט לישראל לאחר שהייה בת שש שנים באירופה. בתקופת מגוריו בחו''ל הוא הקים חברה בע''מ המתמחה במתן שירותים, בעיקר לעסקים ברחבי העולם. לצורך עסקיו, הוא נדרש בעבר ובהווה לנסוע ולתור בין ערי העולם.
החלטתו לשוב לישראל הייתה על רקע ציוני ולשם כך הוא פגע באינטרסים הכלכליים שלו במידה מסוימת, בידיעה מראש ומתוך בחירה חופשית. הוא מכר את ביתו בחו''ל, קנה דירה בארץ, ויתר על תנאים סוציאליים מהטובים בעולם (שהיו נהוגים במקום מגוריו), ייסד חברה חדשה כאן בישראל ורשם אותה ברשם החברות והמשמעות היא כי
כספים שהיו מגיעים לחו''ל יגיעו לארץ, לרבות תשלום מסים גבוה יותר מהמקובל שם.
האישה שעמו לומדת בטכניון לימודים סדירים.
בקרוב תיוולד להם במז''ט – בת.
למה עוד מייחלת ומצפה מדינת ישראל...?
מדובר בזוג צעיר, במשפחה שמתרחבת, באִשה שמשקיעה בלימוד ובהשכלה, בגבר צעיר המשרת את המדינה בשירות קרבי, באנשים ציוניים, בהעברת עסק חדש ופורה לישראל, בהעברת כספים מחו''ל לישראל, בתשלום מס הכנסה מוגבר...מדובר במימוש המאוויים החשובים ביותר, לפי מדיניות משרד הקליטה, המשקיע בהשגת יעדים אלו מיליונים.
ועם כל זאת, המדינה, בצורה תמוהה ביותר ובלתי מובנת לחלוטין, במקום לקבל את פניהם בזרועות פתוחות ובזר שושנים, מעבירה אותם מסלול מכשולים אבסורדי ומערימה קשיים בל יתוארו על בני הזוג, בנסותם לקבל זכויות המגיעות להם בדין ועל פי חוק, בטענה מוזרה שעבודתו של הבעל – היא להם לרועץ...
ובנוסף, מיודעינו הם בני זוג חיפאיים (העורף האיתן – בלי מרכאות), החשופים בכל עת לפגיעה בגופם וברכושם.
אלא מה?
כיצד יילך הבעל לשרת את מדינתו, כאשר המדינה מונעת ממנו לקבל שירותים רפואיים של קופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בטענה כי הוא אינו זכאי להם?!...
לפי סעיף 58 לחוק הבריאות,
''מי שהיה תושב במועד שקדם לתקופת ההיעדרות, לא יהיה זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה, למשך תקופה של שני חודשים כנגד כל שנת היעדרות שבתקופת ההיעדרות, ובלבד שהתקופה לא תעלה על 18 חודשים (להלן תקופת המתנה).
לעניין סעיף קטן זה, חודש – תקופה של 25 ימי שהייה רצופים בישראל...''מה לעשות, ומיודענו, פלוני, אינו יכול לשהות 25 ימים ברציפות בישראל בגלל אילוצי עבודתו, ומדי שבוע או שבועיים הוא נוסע לשלושה ארבעה ימים לרגל עסקיו לחו''ל.
אלא שהחוק בא ופותר גם בעיה זו ומדובר בהמשכו של אותו הסעיף בחוק הקובע לאמור:
ההגבלה הנ''ל לא תחול
''אם אותו אדם הוכיח למוסד כי בשל עיסוקו קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את קיצור התקופה''.
לכאורה, הבעיה נפתרה, שכן ההבהרה שבסעיף כפי שמצוטט לעיל, מתאימה ככפפה ליד למצבו של מיודענו. אלא שבפועל ולמעשה, המוסד לביטוח לאומי עומד על רגליו האחוריות ומתעקש לסבך ולהקשות על ''האזרח הקטן'' תוך הסתתרות מאחורי טענות בירוקרטיות וסחבת בלתי מובנת.
... כאילו הפקידים הם לא נותני שירות מטעם המדינה, כאילו קיים נתק וניגוד אינטרסים בין מדינת ישראל לבין פקידיה, כאילו אין קשר סיבתי בין היעדים והמטרות מצד אחד לבין האמצעים מצד שני.
בפועל, מיודענו גר בארץ כבר למעלה משנה והוא עדיין לא נמצא זכאי לקבלת שירותים רפואיים, ובקצב זה – בו הוא טס לחו''ל לרגל עסקיו כמעט מדי שבוע – הוא לא יהיה זכאי לעולם לקבלת השירותים...
ביטוח לאומי – הוא שילם, משלם וימשיך לשלם בכל מקרה...
את אפשרות ההצהרה על היותו מובטל וקבלת דמי אבטלה מביטוח לאומי, שלל מיודענו, למרות שאפשרות זו הייתה חוסכת לו את כל הסבל המתואר לעיל, ופותרת את בעייתו עם קבלת השירותים הרפואיים. לו היה מצהיר על היותו מובטל, היה הופך לנטל על החברה ובמיוחד על הביטוח הלאומי.
האמנם זו כוונת המבצעים את המדיניות של המשרד לביטוח לאומי? היתכן כי לגול עצמי זה מייחלת המדינה? למען הסר ספק, האזרח מיודענו, אינו מאיים, אינו מתנה, אינו יורד מהארץ והוא ממשיך לנסות ולהגיע אל שלו, הוא לא נרתע מהמצב בחיפה... ולא כדי לחתום על דמי אבטלה הוא עלה לארץ... הרי מטעמים ציוניים עלה...
אז מדוע להתעמר ולהקשות עליו?!
עד מתי ייאלץ מיודענו להיות נע ונד על כנפי הבירוקרטיה מפקיד לפקיד?!...
מדינת חלם, הפועלת נגד עצמה
