כדורגל מעל הכל

המאמר פורסם גם בבלוג של המחבר.

מי שלא ביקר בגרמניה בחודש יוני לשנת 2006 – לא יבין אף פעם את הקשר הסמוי והעקיף בין כדורגל למצב רוח לאומי. גרמניה והמונדיאל, בהקשר זה, אינם אלא הנזל וגרטל שיצאו למסע תרמילים פרטי ביער הזהות הלאומי, המורכבת ממסיבה אחת גדולה של ריקודים, שתיה, שירה ונקבות. הגרמנים, אשר חוזרים ומתחברים אל לאומיותם החבויה, מגלים בדרך שהשד אינו כה נורא וכי תחושה לאומית בריאה אינה דבר נקלה, אשר חייבת להסתיים בשוביניזם חסר כל אבחנה. טורניר זה, כך נראה, הנו אבן פינה חדשה בזהות שאינה מורכבת מסיסמאות קוגניטיביות של סובלנות או מלאומנות צרופה – אלא מהתחברות ישירה אל רגש ההמון שקורא ''חייה ותן לחיות''. להלן רשמים שונים ממדינה בתהליכי גילוי והמצאת עצמה מחדש.

---

מציאות מתהווה

ישראלי המבקר בגרמניה בחודשי הקיץ של שנת 2006 אולי לא יבחין בשינוי המהותי המתחולל מול עיניו, שכן הוא מורגל בהנפת דגל מדינתו, מדינת ישראל, באירועים שונים כדבר של מה בכך. מה שנכון עבור ישראלי זה, תופס במידה רבה גם עבור אזרחי מדינות אירופאיות אחרות, המורגלים לראות את דגל מדינתם באירועים שונים, כמו גם בימי חג ומועד.


מקור: walla.co.ilלא כך היה הדבר בעבר עבור הגרמני הממוצע, אשר קישר במשך שנים ברמת המודע ותת-המודע את דגל מדינתו הדמוקרטית אל לאומיות ולאומנות, כסימן לדבר שיש להיזהר ממנו. הזהות הלאומית הגרמנית, כך התברר עם השנים, הנה דבר המתקשר לרמת התיאוריה בלבד, אולי בדומה להמלצותיהם השונות של פילוסופים והוגים שונים, כמו גם פוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית, אשר העדיפו לשמור את רעיון הלאומיות כדבר של מה בכך, שכוחו יפה לסיפורי עבר חסרי כל חשיבות אקטואלית, שאינם רלוונטיים לאדם מודרני ומשכיל.

במשך שנים הורגלו הגרמנים במנה מדודה של תחושה לאומית, אשר הוגשה בתחפושת פדראלית צנועה: הנה ''הרכבת הפדראלית שלנו'', הנה ''הדואר הפדראלי שלנו'' על כל שלל בוליו המבהיקים, והנה ''יום האיחוד הפדראלי'' שלנו, שממוקם בתאריך טוב באמצע הסתיו הגשום. הרכבת והדואר הופרטו זה מכבר, ויום איחוד-גרמניה נראה כעוד יום אפור במיוחד, וחסר כל חשיבות על רקע איחוד שלא בדיוק מצליח.

יוצא הדופן היחיד היה הכדורגל, שכן במידה רבה קישר את התחושה של ''הכדורגל הפדראלי שלנו'' או ''הליגה הפדראלית שלנו'' אל תחום הרגש, ולא אל תחום האספנות והאוריינות הקוגניטיבית-קוקטית, שדאגה להזכיר לגרמנים פעם אחר פעם שאינם עם ככל העמים, וכי שמה שמותר לקיסר, אסור לשור הגרמני גם בתקופת פוסט 45.

הכדורגל, כך מסתבר בשורה שלמה של ניתוחים סוציולוגים ותרבותיים, נהפך לפתח היחיד דרכו הצליחה גרמניה לצאת מן הארון במשך 90 דקות של משחק נגד נבחרת לאומית אחרת, אשר במסגרתן הורשו הצופים לאמץ סיסמאות לאומיות, בבחינת בגדי מלך מושאלים שיש להחזירם לגרדרובה של פנדורה בסוף המשחק. אותו כדורגל היה, בהקשר זה או אחר, הגורם שהצמיח את מנוע ''הנס הכלכלי'' הגרמני המפורסם, מיד לאחר הניצחון על נבחרת הונגריה בגמר המונדיאל של שנת 1954. הקהל ששאג כבר אז ברחוב שגרמניה היא-היא אלופת העולם, הצליח להפיח חיים בשרידים העלובים של אותה מדינה כתושה ומופצצת, ולהניע אל ההתחדשות המודרנית, כמעט בכל תחום אפשרי.

אם מהפיכת הכדורגל של מונדיאל 1954 היתה בבחינת הצעד הראשון בדרך הארוכה של החזרה הביתה, אל הנורמליזם המעצב, הרי שמונדיאל שנת 1974 הווה את התחנה השנייה, אשר בה התחיל הגרמני לגלות את זהותו הלאומית במתכונתה האוניברסלית: מדינה שבה הוא יכול ורשאי להתגאות בצנעה, אשר מהווה אור לגויים בתחומים רבים ומגוונים: פיתוח, מחקר, עזרה הומניטארית ברחבי העולם, זכויות אדם, זכויות מיעוטים ועוד. הצעד השלישי של מונדיאל 2006, שנחווה ממש בימים אלה, מחזיר את הגרמני חזרה אל קרקע המציאות נטו, כפי שהיא: גרמניה כמדינה ככל העמים, עם עליות וירידות כלכליות בהתאם. גרמניה של התחברות אל היום-יום הרגיל, שבו האזרח שואל, חוקר ורוטן ביחס למדינה, אך מגלה גם אהדה כללית לסמליה, הרחק מעבר לפורמלין האקדמאי שהציעו כל אלה שסירבו להעניק תעודת יושר מחודשת לקולקטיב הגרמני המתחדש.

המונדיאל הנוכחי, בהקשר זה, אינו אלא המסמר האחרון בדרך הנורמליזם שאינה תרה בנרות אחרי ממציאים גרמנים, שאינה מחפשת לפתור את כל בעיות ומצוקות העולם השלישי, ושאינה מבקשת להציל את כל העולם מעצמו, על טהרת הפציפיזם המכונן, שאינו אלא לידת עכוז קוגניטיבית.

סתם כך בבית

על החלון הפונה אל הסמטה הקטנה, מתנופף לו דגלו של הילד: שחור, אדום, וצהוב ממלאים את הרחוב הקטן והמנומנם כולו, שכן הדגל תלוי גם בבתים האחרים. החברים החדשים מן הגימנסיה, אשר נפגשים אחד בבית השני כדי לצפות במשחקים, מבקרים בביתנו בתדירות גבוהה, היות שחדרו של בני הפך זה מכבר למקדש כדורגל עכשווי, אשר כולל בתוכו את נבחרות אירופה הטובות וכמה נבחרות של הליגה הגרמנית הראשונה. מי יודע, ישנם הגורסים כי עובדת היותי שופט כדורגל חובב במשחקי נוער במסגרת אליפויות בתי הספר, תרמה משהו לעניין.

את המשחק עצמו אנו רואים בטלוויזיה רגילה ופשוטה שברשותנו, אשר גילה נאמד ב-‏14 שנה. את הפאבוריטים השונים שלנו כבר מזמן סימנו לעצמנו, כאשר גרמניה ניצבת במקום הראשון, כדבר מובן מאליו. פטריוטיזם? מחלת הכדורגל?

אין לדעת ואולי אף לא ממש רלוונטי, שכן השמחה והשאגה היא הדבר העיקרי, כמו הקריאה והזעקה של האכזבה. לעיתים קשה להודות בדבר, אך ישנה בהחלט סימפטיה כבושה או עמוקה לקבוצות מסויימות, שנובעת בראש ובראשונה מהיבשות ומהמדינות מהן הגיעו ומצורת המשחק האופיינית להן. האלמנט הפסיכולוגי בכדורגל הוא זה שעושה את המנגינה, ועל כן כל משחק שונה באופיו מן המשחק שקדם לו.

כאשר מובקע שער, נשמעות זעקות רמות מכל בתי הסביבה, כמו גם משני בתי הקפה הקרובים לנו, שם נפגשים אנשים בצוותא ובכמויות גדולות יותר, כדי להתבונן במשחק. היתרון של צפיה בבית היא יכולת השריצה על הכורסה, ספה, שטיח, כסא נוח שהובא במיוחד לסלון, ועוד – כמו גם הבירה שזורמת בחינם, לאלה שעברו את גיל 18 בלבד. על הטלוויזיה מונח לו הג'ק-פוט, שפירושו ההימור של בני המשפחה לגבי תוצאה מסויימת של כל משחק ומשחק. הסכומים שהשקענו בדבר הנם יחסית צנועים, ובכל זאת: היונגערמן, שאינו אלא בננו הנלהב, הצליח כבר לפצח את התוצאה לפחות פעמיים, וזכה בכסף רב. ההימור היחידי בו זכיתי היה המשחק בין איטליה ואוקראינה, ועל כך אני יחסית גאה, שכן עדיף לזכות פעם אחת מאשר כלל לא.

בית הקפה השכונתי

מתוך שלושה בתי קפה שכונתיים, בחר רק אחד להעביר על מסך ענק את המשחק לכל אלה שיושבים בגן ובמדרכה, אולי מתוך הימור כללי שהאחרים לא יעשו זאת, שכן מהווים מקום מפגש ספרותי יותר; אין לדעת. הישיבה בבית הקפה, שאינו אלא תשלובת של בית קפה-פאב, מהווה הנאה צרופה גם בימים רגילים, וכמובן גם בימים אלה, שכן המקום עצמו משמש כבורסת שידוכים והיכרויות מכל סוג וצבע שהוא: מי שחשב שבית הקפה יתמלא בזכרים זועקים לרגל משחק זה או אחר, התבדה קשות: האוהדים הראשיים בכל רחבי גרמניה אינן אלא בראש ובראשונה האוהדות, שכן המשחק מושך אליו הרבה יותר נשים מגברים, לפחות בתקופת המונדיאל, ובמיוחד נשים צעירות.

אינני יודע אם אי פעם ייערך מחקר בסגנון של ''תשעה חודשים לאחר המונדיאל'', כפי שמתקיים באדיקות בכל הערים בהם מתרחש הקרנבל בחודשי החורף, אולם ברור שהסטטיסטיקה תציג גם במקרה זה עליה חדה במספר הראשים הנולדים, שכן העניין מתבקש כאילו מעצמו, בהתחשב בנעשה בבתי הקפה ובפאבים הרבים המפוזרים בכל עיר ועיר ברחבי המדינה.


מקור: one.co.ilהבחורות הנאות שמתאספות להריע לשחקנים השונים, נראות בעצם כאילו נלקחו הישר מתיאוריו של טאקיטוס המתייחס ללוחמים הגרמנים ולנשותיהם המעודדות: הנ''ל טען שעשו זאת ללא חזיות, אולי כדי להבהיר לגרמנים מה יהיה גורלן אם הצד השני ינצח. בימינו אנו הבחורות עדיין לובשות חזיות בבואן לעודד את הנבחרת המקומית, אולם הרבה מעבר לחזיה אין, שכן העור החשוף על שלל גווניו הוא הדבר הנותן את הטון, כמו גם רמת השיזוף והרעננות שמקרינה כל אישה בינה לבין עצמה. הגברים, כך מסתבר, ממשיכים בכל זאת להתרכז ברקע המרצד אל מול עיניהם, אך גם הם דואגים להיראות במיטב יכולת הופעתם: בטמפרטורות של למעלה מ-‏30 מעלות ניתן להוריד את החולצה והגופיה ללא שום בעיה, וזוהי אכן תמונת בית הקפה בימים אלה: הרבה גברים שריריים ללא חולצות, שכנראה מציגים עצמם לכל אותן נשים צעירות שבאות לחפשן; עולם כמנהגו נוהג.

כיכרות העיר המרכזיים

כאן אולי מתרחשים הדברים היותר מעניינים, שכן כאן מתקיימת המסיבה ההמונית, לפני המשחק ואחריו, עם או בלי כדור. העיר עצמה נראית כסוג של וודסטוק ענקי, אשר בה מהלכים אלפי אנשים ממקומות שונים ברחבי העולם; כולם נפגשים כדי לרקוד בכיכרות אלה גם אם אין משחק; לרקוד סתם כך, או כפי שציינתי כבר בעבר לעצמי: האדם אינו אלא חיה רוקדת.

לרקוד עם עוד כמה אלפי אנשים, או להתבונן עימם ולצרוח ולשאוג כאשר שער זה או אחר נופל, היא חוויה מעניינת שלא תישכח במהרה, שכן האדם הרוקד והשואג עובר בתוכו מטמורפוזה בדומה לזו המתרחשת בכל האמור לשאלת זהות הגרמנית העכשווית: המדובר לא רק בתחושה של להיות כאן ועכשיו, אלא לרקוד עם חצי רחוב ששותה איתך את הבירה, להצטופף ולהילחץ על ידי מאות אנשים מסביבך שמשדרים בירה ומצב רוח נון-סטופ. ניתן לומר שזהו המקום לא רק כדי להכיר בחורה או למצוא חברה חדשה, אלא להכיר קבוצות שלמות של אנשים עימהן אתה חוגג ביחד, שזהו בהחלט אירוע מעצב: לרקוד ולחגוג ביחד, ולהתחבר אל המקורות היותר ילדותיים באישיותך.

המעניין באירועים אלה, גם אם אינך לוקח בהם חלק ישיר, היא יכולת ההקרנה של מצב הרוח על הסביבה, שפירושו אל העיר בה אתה גר, ואל המדינה בה אתה נמצא. ההתאספות והחגיגה המתמדת מהוות אולי את התרופה הטובה ביותר נגד פנאטיזם, אלימות ודתיות כפייתית, שכן היא מעניקה לאדם את הדברים שהלכו לו לאיבוד בילדותו, ועוזרת לו לשחזר אותן במסגרת שיגעון קולקטיבי מאורגן.

למותר לציין כי לא רק הגרמנים מרקדים להם ברחובות, אלא העולם כולו, פשוטו כמשמעו. כמות האנשים שהגיע לביקור ותיור בשבועות האחרונים הצריכה אספקה נוספת של קרונות לחשמליות ולאמצעי תעבורה נוספים, כמו גם הקפיצה את הפיסקוס המקומי לרמה שטרם נראתה במשך שנים: האם אנשים מאושרים מוציאים יותר כסף? התשובה ככל הנראה חיובית, שכן הדברים נראים קלים וקלילים מתמיד.

האומה החוגגת

מדובר לא רק בחגיגות האפשריות השונות, אשר נערכות מתחת לכל עץ רענן, אלא גם באווירה המיוחדת שמשדרת הטלוויזיה בכל האמור לקביעת מצב הרוח הלאומי, שאינו יודע שובעה מרוב שמחה ואחוזי אלכוהול שונים. נראה כי כאשר הדברים זורמים, מתקשים גם האינטלקטואלים השונים לעמוד בפרץ, שכן ההסברים לתופעה שנגלית אינם נשמעים אותנטיים ונראים תלושים מתמיד ממציאות מתהווה של כאן ועכשיו. בין אם המדובר בעקיצה מסוג ''22 חוליגנים שרצים אחרי כדור'' ועד ניתוחים עמוקים אחרים, האומה עצמה חוגגת, וכך גם החיים הפוליטיים הנלווים לה: הדיונים בפרלמנט מחוברים אל לוח שידורי הטלוויזיה, וכמובן שבמשחקים הראשיים נראים פעם אחר פעם פוליטיקאים מתחככים האחד בשני, אי שם במרומי הטריבונה הרומאית שנבנתה עבורם.

כוחן של חגיגות אלו מתבטא בעצם התרחשותן, שפירושו ביחס הישיר שנוצר כביכול בין האזרח המרקד לקבוצתו השועטת, בין הפוליטיקאי המריע למצב הרוח הלאומי. זהו המסר הישיר של רוח הזמן המתחלפת, אשר תלך ותרמוס בהמשך את אלה שנשארו מאחור, שפירושו את עדת המקוננים המוראליסטית שחילקה מזה שלושה עשורים הוראות וציונים לגבי ההתנהגות הלאומית הרצויה, שאינה אלא אותה לידת עכוז קוגניטיבית עליה דובר מלכתחילה. נראה כי המשפט ''קול המון כקול שדי'', עם או בלי חזיה, נכון מתמיד, שכן זוהי נקודת החיבור הרגשית המשנה את פני הדברים בהמשך, והיא אכן משנה אותן – שכן המדובר במפגש עולמי-תקשורתי חסר כל תקדים. הפעם האחרונה שדבר זה אירע היה בזמן נפילת החומה, אולם החגיגות היו מקומיות בלבד, ואולי בשל כך מוגבלות.

העולם, כך נראה ברטרוספקטיבה זהירה, זקוק באמת להזדמנות של חגיגות משותפות, הרבה מעבר לסיסמאות הריקות והנבובות של מתקני עולם אשר מכוונים דבריהם אל הרציו שמקומו בתיאוריה, ואשר אינו מעוגן בפרקטיקה של עשיה אנושית שאינה מעוגנת באידיאולוגיה של שיפור.

ישראל והמונדיאל

נראה כי המימרה ''עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב'' מעולם לא קלעה טוב יותר; קצת לא נעים לומר, ובכל זאת: ברגע שסיפרתי לאנשים שאני במקרה מישראל, הרי שהתגובה הראשונית היתה משהו בסגנון ''משתתפים בצערך'' בדרכים שונות ומנומסות, שכן התמונות בטלוויזיה אינן משאירות מקום למחשבה או תהייה: דומה כי אם העולם האנושי נפגש בגרמניה כדי לחגוג ולרקוד, הרי שישראל נראית כמקום בו נפגש אלוהים עם עצמו כדי לריב ולהרוג, כל זאת במסגרת ריב ומדון שלא ניתנים לשום פתרון אפשרי. ניגוד גדול מכך לא היה יכול להיות, בעצם, שכן ישראל ממלאת את מהדורת החדשות כולה, לאחר מהדורת הבידור ששמה ''כדורגל''.

ישראל, כך נראה, מתנסה בימים אלה בפרק של סבל נוסף, אי שם באותה סדרה אלוהית שנכתבה בגיא בן הינום, ולאו דווקא באולפני הוליווד. השם המקאברי שמחשבו של צה''ל העניק למבצע זה, נשמע מטורף ומוטרף עוד יותר: מה פתאום גשמי קיץ? מי ממש רוצה גשם בקיץ?

זאת ועוד: הקהל שהפגין נגד הנבחרת האיראנית, הקפיד לעטות על עצמו את דגל הלאום הישראלי, ללא שום יחס ישר בין היותו יהודי או לא. הדגל הישראלי, מבחינה זו, אכן הפך זה מכבר לסמל מסוים שדרכו מבקש ציבור זה או אחר לומר את דבריו, שכן מעבר להפגנה המוצדקת לכשעצמה, חוזרת ועולה השאלה שאיש אינו מנסח, בעצם: האם ישראל היא המדינה שהצטוותה להזכיר לעולם את דיבר ה''זכור''? האם גם בשעה של משחקים עליזים ובינלאומיים צריכה להופיע ישראל כגורם של סבל, דם, ודמעות? האם זהו האינטרס הישראלי נטו? מדוע לא בחרו קבוצות אחרות להפגין נגד מדינות שבהן ישנן בעיות אחרות, והניחו את הדברים בצד?

כאמור, יתכן שההפגנה נגד השתתפותה של נבחרת איראן מוצדקת מאין כמוה, אולם שאלת הטקטיקה והזיכרון הכללי שנשאר בתודעת העולם, צריכה לקבוע לא פחות, שפירושו: אולי יש להשאיר את הספורט אל תחום הספורט, גם במחיר של חריקת שיניים, גם במחיר של להיות חכם, ולאו דווקא להיות צודק.

רליקט מן העבר

אין שום צורה אחרת לכנות טקס מוזר זה, אשר במסגרתו נשבעים פיפ''א, שחקני הכדורגל, וקהל הצופים באצטדיון נגד גזענות, שכן היום אולי פחות מתמיד לא ברור מהי גזענות, ומהו הסופרמרקט הרעיוני העומד מאחורי מינוח זה, שנגדו מושבעים השחקנים והקהל באצטדיון – היינו נגד הדבר הכל כך מובן מאליו. ובכל זאת: נגד מה, בעצם? המדובר בסופו של דבר במסר נגד גזענות המופנה אל העולם הראשון, והרי על גזענות העולם הראשון שמענו הרבה בעשרות השנים האחרונות, ובצדק – אך היתכן שישנה גם גזענות ברחבי העולם השני והשלישי? מה לגבי העולם המוסלמי? האם היהודים עצמם נקיים מגזענות?

החשד שמקנן בי רומז לי שהמדובר כנראה באיזה תוספת מן העבר שגרמניה ביקשה מפיפ''א לשים, שכן בשנים קודמות במונדיאל הדבר לא היה קיים, למיטב זכרוני. הדבר כמובן מעיד על רצון טוב ועל הצורך שבמלחמה בתופעות מכוערות, אולם כפי שנאמר הרי שלגזענות פנים רבות, ואין היא מצויה בעולם האירופאי בלבד; כלל וכלל לא. נקודה אחרונה זו, כך נראה, אינה רלוונטית במסגרת הטקס האמור, שכן הדבר נראה בדיוק כפי שהוא : טקס קצר ומוזר למדי, שבמסגרתו נראה כאילו העולם הראשון בלבד מושבע ''להיות נגד גזענות''.

כאמור, הטקס לכשעצמו אינו שלילי, אך יתכן וחסר לו משהו, בבחינת רוח הזמן המשתנה המחייבת משהו נוסף ומודגש יותר: אני מציע שזכויות האישה יוכרו גם הם במפגשים מסוג זה, בנוסף להצהרה נגד הגזענות: הנשים מהוות כ-‏50 אחוז מהאוכלוסיה בכל מקום על פני כדור הארץ, ורדיפתן על ידי קבוצות שונות המבזות חיי אדם – היא נושא שבהחלט יש להילחם בו.