פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(אמור סו) לגשר על התהום שבין הדיבורים למעשים
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (שבת, 13/05/2006 שעה 21:00)


(אמור סו) לגשר על התהום שבין הדיבורים למעשים

נסים ישעיהו



בשבוע שעבר דיברנו על התהום הזאת בהקשר של המערכת השלטונית, מלים יפות מול התנהלות קלוקלת. אבל האמת היא שהתנהלות כזאת עלולה לאפיין גם את האדם הפרטי, זה שאינו אוחז במוסרות שלטוניות כלשהן.

התפרסמו אצלנו מקרים של אנשים שעיסוקם הוא מתן תמיכה נפשית והדרכה למי שזקוק לכך ומשלם על כך, בעוד שבמציאות הם התעללו במטופליהם ויש להניח שאף גרמו להחמרה במצבם הנפשי.

התפרסם גם מקרה של פרופסור מכובד שרוממות זכויות האדם היתה בגרונו, בעוד ידיו שירתו את זעמו הבלתי נשלט והוטחו ברעייתו, שאיתרע מזלה לחיות עם מי שתהום פעורה בין דיבוריו למעשיו.

התהום הזאת די מתסכלת את מי שמוכן להודות בכך שהיא קיימת אצלו; אבל האמת היא שמי שמוכן להודות בקיומה, עשוי גם להצליח בבניית גשר מעליה. גשר שיחבר בין מה שהוא חושב ואומר, ובין מה שהוא מרגיש ועושה.

את הדרך לכך מציעה לנו פרשת השבוע, והשנה, מודגשת הדרכה זו עוד יותר שכן פסח שני חל ביום ו' ערב שבת קודש פרשת אמור.

לפני שלוש שנים הסברנו כיצד מדריכה אותנו פרשה זו להגיע לאיזונים בנפש; הציווי הכתוב בפרשה (ויקרא כ''ג):
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
עניינו להביא את מדותיו של האדם להתכלל זו בזו; קיום שלנו את הציווי, אמור להביא אותנו למצב בו היחס שלנו לעצמנו יהיה מאוזן, וכתוצאה מכך יתאזן גם יחסנו אל הזולת.

עבודה זו חוזרת על עצמה מדי שנה כי החיים בעולם הלחוץ שלנו, טבעם להפר את האיזונים הטבעיים וגם את אלה הנרכשים, ובכל שנה מחדש עלינו לפעול באופן מודע להשיב לעצמנו את האיזונים.

ואיך זה קשור לפסח שני? ובכן, הנה מה שאומרת התורה (במדבר ט) על פסח שני:
ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ.
לכאורה, דומה לכל ציווי אחר בתורה, אלא שהרקע פה קצת שונה; בחלוף שנה מיציאת מצרים, מזכיר ה' למשה כי יש לעשות את הפסח במועדו, ואכן עושים אותו בארבעה עשר לחודש ניסן. אבל,
ו וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן–בַּיּוֹם הַהוּא. ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם.
כלומר, הפתרון הזה התקבל כתוצאה של יוזמה מלמטה, יוזמה של אנשים שמפאת מצבם המיוחד לא יכלו לעשות את הפסח בזמנו, כי רק טהורים רשאים להקריב קרבן. ומהו המסר עבורנו ועבור כל הדורות בהם לא היה בית מקדש, ולכן אפילו פסח ראשון לא הקריבו?

הנה משהו מהחסידות אודות היום הזה:
פסח שני עניינו הוא: אין ''אבוד'' [להתיאש מלתקן]; תמיד אפשר לתקן. גם מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו – ''לכם'', שהדבר (ההתרחקות או הטומאה) היה ברצונו, אף על פי כן אפשר לתקן (היום יום).
עלול אדם לחשוב, כל כך שקעתי ברפש ההתנהלות הנלוזה, עד שאין לי שום סיכוי לשוב אל דרך המלך; מכיוון שכך, אמשיך בדרכי הנלוזה ולפחות בה, בדרך הנלוזה אחתור להיות הטוב ביותר.

בא פסח שני ואומר לאותו אדם, אין מצבים אבודים, תמיד אפשר לתקן. או כמו שציטטנו פעם, דומני, את ר' נחמן מברסלב במה שהפך להיות המוטו של תנועת אור ישראל: אין מצבים נואשים, יש רק אנשים שנואשו מן המצב.

הודאה בכישלון – ראשית התיקון

כאמור, ספירת העומר עניינה הוא תיקון המדות; בימים אלו מתקנים את המדות, לא בדרך של כפיה עצמית להתנהג נכון, אלא בדרך של הפיכת הנטיה השלילית לנטיה חיובית. נשמע מסובך עד בלתי אפשרי? לא נורא, הנה ההסבר:

בספירת העומר אנחנו נדרשים להתאמן בשינוי של טבע מדותינו; גם אם יש לנו נטיה טבעית חיובית, עלינו לכוונן אותה אל הרצון העליון; שלא לדבר על נטיות שליליות שצריכים להפוך לחיוביות.

בשבוע שעבר אמרנו משהו על כך שלא ניתן לסמוך על נטיה חיובית טבעית בהתנהלותו של אדם, ובמיחוד אם הוא פוליטיקאי, כי הנטיה החיובית טבעה להיעלם בעת שנדמה לו כי מישהו מסכן את מעמדו או גרוע מזה, פוגע בכבודו.

כאשר מתאמנים להתנהל כראוי, לא כי זה הטבע שלי, אלא כי זהו רצונו של הבורא יתברך, פוחת הסיכוי שאיזשהו גירוי חיצוני יגרור אותנו אל דרך נלוזה, שכן היא נגד הרצון העליון.

לכאורה, כאן מתעוררות שתי בעיות;

האחת, נטייתו של האדם לחשוב שזכותו להיות אדון לעצמו ואפילו לכח העליון אין זכות להתערב בנטיותיו הטבעיות, מה עוד שמדובר בנטיות חיוביות.

השניה, אפילו אם מדובר בנטיה שלילית, אדם אינו נוטה להודות שיש אצלו כזאת. לזולת, הנטיה הזאת נראית שלילית, אבל לבעל הנטיה יש הרבה הסברים טובים מדוע אצלו זה לא יתכן אחרת, ונטיה זו היא דוקא חיובית, כי היא המאפשרת לו לשרוד בעולם האכזר שסובב אותו.

זו אכן בעיה ומצד הטבע, אין לה פתרון. את הפתרון פסח שני; החל ביום הראשון של השבוע החמישי לספירת העומר, השבוע של ספירת ההוד, והיום בו צריכים לתקן את החסד שבהוד.

להוד יש כמה מובנים בלשון הקודש; לענייננו, הוד זה במשמעות של הודאה; הודאה בכישלון או הודאה שיש מה לתקן אצלי, זהו תנאי הכרחי לניצול ההזדמנות השניה שמציע פסח שני.

חסד עניינו אהבה; להורות לנו שהדרך היחידה לקרב את הזולת להודאה בחסרון כלשהו שאנחנו מזהים אצלו, היא לקרב אותו אלינו באהבה. בשום אופן אין לנסות להניע אותו להודות בחסרון, בדרך של גילוי קלונו ברבים, או אפילו בארבע עיניים. מהלך כזה רק יגרום לו להסתגר ולהתעקש על נכונות דרכו.

השילוב של חסד שבהוד בפסח שני, מלמד גם ואולי בעיקר על החסד הגדול שעשה עמנו הבורא יתברך בכך שנתן ונותן לנו הזדמנות לתקן. נכון, תיקון זה מותנה בהודאה שלנו שיש מה לתקן, וזה לגמרי לא פשוט, ההודאה הזאת; אבל זהו בדיוק מותר האדם מן הבהמה, היכולת לשנות כיוון באופן מתוכנן ומודע.

אמרנו גם שהמסר של פסח שני מתחדד השנה מכח העובדה שהוא חל ביום ו' ערב שבת קודש פרשת אמור.
(ויקרא כא) א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
שלוש פעמים השורש א.מ.ר בפסוק אחד. לפני שלוש שנים הסברנו את ההוראה החינוכית של פסוק זה שכולו חינוך; הפעם ננסה למצוא את הקשר למסר של פסח שני.

בלשון הקודש, אמירה היא רכה בעוד דיבור הוא קשה; את הפסוק (שמות יט) כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מפרשים חז''ל ומובא ברש''י שבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שאתן יש לדבר בלשון רכה, אמירה.

ככה זה בכל תהליך חינוכי שנועד לגשר על התהום הפעורה בין האמירה ובין המעשה; בין השכל המחייב התחשבות בזולת, ובין נטיותיו הטבעיות-אנוכיות של האדם, לנצל את הזולת לתועלתו האישית.

אז זהו המסר של פסח שני וגם של פרשת אמור; לפעול בעצמנו את היכולת לראות את הזולת ולקבל אותו כמות שהוא, ולא רק דרך מבחן העמידה שלו בציפיות שלנו.

וכאשר נלך בדרך זו, נוכל להתגבר בע''ה אפילו על השחיתות ועל המושחתים הממררים את חיינו.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי