פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מי הכלב? מי הזנב?
אורי אבנרי (יום ראשון, 23/04/2006 שעה 0:23)


מי הכלב? מי הזנב?

אורי אבנרי



אני לא נוהג לספר את הסיפורים האלה, מפני שהם עלולים להעלות את החשד שאני פאראנואידי.

לדוגמה: לפני 27 שנים הוזמנתי לסיור-הרצאות ב-‏30 אוניברסיטאות אמריקאיות, וביניהן רבות-היוקרה ביותר – הארווארד, ייל, פרינסטון, אם-איי-טי, ברקלי ועוד. המזמין היה אירגון אמריקאי לא-יהודי בעל-מוניטין, אך ההרצאות היו אמורות להתקיים בחסות רבני בית-הילל.

בהגיעי לנמל-התעופה בניו-יורק, קיבל את פני אחד המארגנים. ''יש בעיה קטנה,'' אמר לי, ''29 מהרבנים ביטלו את ההרצאות שלך.''

בסופו של דבר התקיימו כל ההרצאות, בחסות כמרים. כאשר הגענו אל הרב האחד שלא ביטל את הרצאתי, הוא גילה לי את הסוד: ההרצאות נאסרו באמצעות מכתב חשאי מטעם ''הליגה נגד השמצה'', משטרת-המחשבה של המימסד היהודי. הנוסח נחרת בזיכרוני: ''אמנם אין לומר על חבר-הכנסת אבנרי שהוא בוגד, אבל...''

ועוד סיפור מהחיים: כעבור שנה הייתי בוושינגטון, כדי ''למכור'' שם את פיתרון שתי-המדינות, שנחשב אז כרעיון יוצא-דופן, כמעט מטורף. בסוף המסע אירגנו לי הקווייקרים מסיבת-עיתונאים.

כשהגעתי למקום, נדהמתי. האולם היה מפוצץ, כל כלי-התקשורת האמריקאיים החשובים היו מיוצגים. רבים באו ישר ממסיבת-עיתונאים של גולדה מאיר, שהייתה גם היא בעיר. המסיבה נמשכה שעה, כמקובל, אך משהסתיימה לא נתנו לי ללכת. במשך שעתיים נוספות צרו עלי, המטירו עלי שאלות. היה ברור שהמסר שלי היה חדש מבחינתם ועורר אצלם עניין.

הייתי סקרן לראות איך ישתקפו הדברים בתקשורת. ואכן, התגובה הייתה מדהימה ממש: אף לא מילה אחת הופיעה בכל עשרות העיתונים, תחנות הרדיו והטלוויזיה שהיו מיוצגים. אף לא אחת.

אגב, לפני שלוש שנים נערכה לי שוב מסיבת-עיתונאים, הפעם בקונגרס בוושינגטון. המחזה חזר על עצמו במדויק: הצפיפות, התעניינות העיתונאים, התמשכות המסיבה הרבה מעבר לזמן הרגיל – ואף לא מילה אחת עליה בתקשורת.

יכולתי לספר עוד כמה סיפורים כאלה, אבל די באלה. אני מזכיר אותם רק בקשר לשערורייה שעוררו שני פרופסורים אמריקאיים נכבדים, סטיוון וולט מאוניברסיטת הארווארד וג'ון מרסהיימר מאוניברסיטת שיקאגו. הם פירסמו מחקר על השפעת השדולה היהודית בארצות-הברית.

על פני 80 עמודים, מהם 40 עמודים של מראי-מקומות, הוכיחו השניים שהלובי הפרו-ישראלי שולט בוושינגטון שלטון בלי מצרים, שהוא מטיל אימה על כל חברי הסנאט ובית-הנבחרים, שהבית הלבן רוקד לפני חלילו (אם בית יכול לרקוד), שכל כלי-התקשורת החשובים סרים למרותו, וגם האוניברסיטאות כפופות לו.

המחקר גרם לסערה גדולה. ואינני מתכוון להתנפלות הפרועה והצפויה של ''ידידי ישראל'' – כלומר של כמעט כל הפוליטיקאים, העיתונאים והפרופסורים. אלה האשימו את המחברים באנטי-שמיות, בהחייאת ''הפרוטוקולים של זקני ציון'', ומה עוד. היה משהו פרדוקסלי בהתקפות האלה, שהרי הן עצמן הוכיחו עד כמה צדקו מחבריו.

אבל הוויכוח המרתק אותי שונה לגמרי. הוא פרץ בין אינטלקטואלים בכירים, החל בנועם חומסקי האגדתי, הגורו של השמאל העולמי (וגם הישראלי), וכלה באתרי-אינטרנט ברחבי העולם. סלע המחלוקת: טענת המחקר, שהלובי היהודי-הישראלי שולט במדיניות-החוץ האמריקאית וכופה עליה את האינטרס הישראלי – וזאת בניגוד גמור לאינטרס הלאומי האמריקאי. ולראייה: ההתנפלות האמריקאית על עיראק.

נגד הקביעה הזאת התקוממו חומסקי ואחרים. אין הם שוללים את הקביעה העובדתית של שני הפרופסורים, אלא את המסקנה. לדעתם, לא הלובי היהודי קובע את המדיניות האמריקאית אלא האינטרסים של בעלי ההון והכוח באמריקה, המפעילים את האימפריאליזם האמריקאי ומנצלים גם את ישראל למטרותיהם העכורות.

במלים פשוטות: האם הזנב מכשכש בכלב, או שהכלב מכשכש בזנב?

קטונתי מלהכניס את ראשי למאבק בין גדולי האקדמיה, אך הייתי רוצה בכל זאת להביע את דעתי.

ואתחיל באותו יהודי שבא אל הרב והתלונן על שכנו. ''אתה צודק,'' פסק הרב. בא השכן, ושפך את מרי ליבו על המתלונן. ''אתה צודק,'' פסק הרב בכובד-ראש. ''איך זה יכול להיות?'' שאלה הרבנית, ''או שהאחד צודק או האחר!'' ''גם את צודקת,''השיב הרב.

אני מוצא את עצמי במצב דומה. אני חושב ששני הצדדים צודקים (ומקווה שגם אני צודק.)

ממצאי שני הפרופסורים נכונים עד לפרט האחרון. כל סנאטור וקונגרסמן יודע שהשמעת ביקורת על ממשלת ישראל היא התאבדות פוליטית. שניים שניסו הוצאו להורג פוליטי. הלובי היהודי התגייס נגדם והביא לסילוקם. זה נעשה בגלוי ולעיני-כל, למען יראו וייראו. אם ממשלת-ישראל תרצה מחר בחוק אמריקאי המבטל את עשרת-הדברות, יחתמו 95 סנטורים על הצעת-החוק בו ביום.

הנשיא בוש, למשל, נסוג בזו אחר זו מכל העמדות האמריקאיות המקובלות לגבי הסכסוך שלנו. הוא מקבל אוטומטית את עמדות ממשלתנו, יהיו אשר יהיו. כמעט כל התקשורת האמריקאית חסומה בפני פלסטינים ופעילי-שלום ישראליים. ואשר לפרופסורים – כמעט כולם יודעים היטב על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאת הבוטנים. אם בכל זאת מישהו מעז לפתוח את הפה נגד המדיניות הישראלית – וזה קורה פעם ביובל – יורד עליו מטח של השמצות: הוא אנטישמי, מכחיש שואה, ממשיך דרכם של הנאצים.

אגב, אורחים אמריקאים, היודעים שאסור להם במולדתם להגיד אף מילה אחת על השפעה הלובי היהודי-ישראלי, נדהמים בבואם לישראל. הם נוכחים לדעת שכאן אין הלובי מסתיר כלל את כוחו ושיטותיו, אלא מתפאר בהם בראש חוצות. הם גם נדהמים מהעובדה שבישראל מתנהל ויכוח ער וסוער על נושאים אשר הס מלהזכירם במולדתם.

השאלה איננה, איפוא, אם שני הפרופסורים צודקים במימצאיהם. השאלה היא מהי המסקנה הנובעת מהם.

ניקח את מקרה עיראק. מי כאן הזנב? ומי הכלב?

ממשלות ישראל התפללו להתקפה הזאת, המסירה את האיום האסטרטגי מצד עיראק. אמריקה נדחפה לפעולה על-ידי קבוצה של ניאו-שמרנים, כמעט כולם יהודים וציונים, שהייתה להם השפעה עצומה על הבית הלבן. חלק מהם היו לפני כן יועציו של בנימין נתניהו.

להלכה, מקרה ברור: הלובי הישראלי דחף למלחמה, ישראל היא הנהנית העיקרית מהמלחמה. אם המלחמה תסתיים באסון לאמריקה, תוטל האשמה ללא ספק על ישראל.

האומנם? ומה עם השאיפה האמריקאית לשים את היד על אוצרות הנפט העיקריים בעולם וכך להשתלט על הכלכלה העולמית? מה עם הרצון למקם חיל-מצב אמריקאי קבוע בלב העולם הערבי, ממש על גבי הנפט העיראקי, בין הנפט הסעודי, הנפט האיראני והנפט של הים הכספי? מה עם ההשפעה האדירה שיש לחברות-הנפט הגדולות על משפחת בוש? מה עם החברות הבינלאומיות האדירות, שנציגן הבולט ביותר הוא סגן-הנשיא דיק צ'ייני, שקיוו להרוויח מאות מיליארדים מ''שיקום עיראק''?

הלקח של פרשת עיראק הוא שהקשר האמריקאי-ישראלי מגיע לשיאו כאשר נראה שהאינטרס האמריקאי והאינטרס הישראלי מתמזגים ליחידה אחת (ולא חשוב אם בטווח הארוך זה באמת כך). אמריקה משתמשת בישראל כדי להשתלט על המזרח התיכון, ישראל משתמשת באמריקה כדי להשתלט על הארץ.

אבל כאשר קורה משהו חריג, כמו פרשת פולארד או מכירת מטוס-הביון הישראלי לסין, ונוצר פער בין האינטרסים של שני הצדדים, אמריקה מסוגלת בהחלט להנחית על ישראל סטירת-לחי מכאיבה ומהדהדת.

היחסים בין ארצות-הברית וישראל הם אכן מיוחדים במינם. נדמה שאין להם תקדים בהיסטוריה. זה כאילו נתן המלך הורדוס פקודות לקיסר אוגוסטוס ומינה את הסנטורים ברומא.

אינני חושב שאפשר להסביר תופעה זו באינטרסים כלכליים בלבד. גם המרכסיסט האדוק ביותר צריך להכיר בכך שיש גם מימד רוחני. אין זה מיקרה שפונדמנטליסטים נוצריים בארצות-הברית המציאו את הרעיון הציוני עוד לפני שהרצל חלם עליו. השדולה האוונגלית חשובה כיום בוושינגטון לא פחות מהשדולה היהודית. לשיטתה, צריכים היהודים להשתלט על כל ארץ-ישראל כדי לאפשר את בואו השני של ישו המשיח (ואז, החלק הפחות ידוע, יעברו חלק מהיהודים לדת הנוצרית והשאר יושמדו במגידו).

ביסוד התופעה מונח דמיון מדהים בין שני מיתוסים לאומיים-דתיים, האמריקאי והישראלי. בשניהם, הגיעו החלוצים, שנרדפו בשל דתם, אל חופי הארץ המובטחת. הם נאלצו להתגונן מפני הילידים ''הפראים'' שזממו להשמידם, גאלו את האדמה, הפריחו את השממה, הקימו בעזרת האל חברה משגשגת, דמוקרטית ומוסרית. לשתי החברות יש הכחשה ורגשי-אשמה מודחקים – שם בשל רצח העם האינדיאני וחרפת העבדות השחורה, כאן בשל גירוש מחצית העם הפלסטיני ושיעבוד השאר. פה ושם יש תחזית של מלחמת-נצח בין בני-אור ובני-חושך.

על כל פנים, הסימביוזיס האמריקאי-ישראלי הוא תופעה ייחודית ומורכבת מדי, מכדי לתארה כקונספירציה פשטנית. אני בטוח שגם שני הפרופסורים לא התכוונו לכך.

הכלב מכשכש בזנב והזנב מכשכש בכלב. הם מכשכשים זה בזה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


שטויות
סתם אחד (יום ראשון, 23/04/2006 שעה 1:09) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הבעיה עם אופוזיציונרים, שלא לומר מפסידים, היא שהם לא תמיד מקבלים את מעמדם. סנטורים וחברי קונגרס עומדים לבחירה מחודשת כל כמה שנים, והם הם נבחרים מחדש, הרי זה לא בגלל שום שדולה, אלא בגלל שהבוחרים העדיפו אותם על פני יריביהם. הטענה החלופית, לפיה השלטון בפועל מסור לא בידיהם של הנבחרים אלא בידיהם של אחרים חביבה אף היא על האופוזיציה -- ''התקשורת השמאלנית'', ''בית המשפט העליון'', ''האליטות'', ''בעלי ההון'', ''השדולה הישראלית'' -- תמיד יהיו אלה שבפועל מנהלים את העניינים בעיניהם של המפסידים בקרב על קולות הבוחרים.
_new_ הוספת תגובה



אתה סותר את עצתכה במאמר הזה
חזי (יום ראשון, 23/04/2006 שעה 4:44) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כתבתה בסוף:
''
הלקח של פרשת עיראק הוא שהקשר האמריקאי-ישראלי מגיע לשיאו כאשר נראה שהאינטרס האמריקאי והאינטרס הישראלי מתמזגים ליחידה אחת (ולא חשוב אם בטווח הארוך זה באמת כך). אמריקה משתמשת בישראל כדי להשתלט על המזרח התיכון, ישראל משתמשת באמריקה כדי להשתלט על הארץ.

אבל כאשר קורה משהו חריג, כמו פרשת פולארד או מכירת מטוס-הביון הישראלי לסין, ונוצר פער בין האינטרסים של שני הצדדים, אמריקה מסוגלת בהחלט להנחית על ישראל סטירת-לחי מכאיבה ומהדהדת.''

וזה אכן מצב העניינים.

בתחילת המאמר,
נסיתה להוכיח כי ישראל ''שולטת''.

אז תחליט: שולטת או לא שולטת ?
_new_ הוספת תגובה



מסתבר שיתרונו הגדול של עיתונאי הוא לכתוב שטויות, אבל לפחות לכתוב
א. פרקש (יום רביעי, 26/04/2006 שעה 1:31)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כמובן שהויכוח השמאלני אינטלקטואלי לגבי סיבת המלחמה בעיראק הוא קישקוש והרבה סמנטיקה. חומסקי יכול להתווכח אם זה ''הלובי היהודי-הישראלי ששולט במדיניות-החוץ האמריקאית וכופה עליה את האינטרס הישראלי'' או ''האינטרסים של בעלי ההון והכוח באמריקה, המפעילים את האימפריאליזם האמריקאי ומנצלים גם את ישראל למטרותיהם העכורות'', שזה ניואנס הקרוב לטענה הראשונה. אבל האם לכול הרוחות שאלו את עצמם ''הפרופסורים המכובדים'' האם בכלל ארה''ב היתה פולשת לעיראק אם לא היה 911?

ושלאה זאת כמובן תבקע את התיזה הסהרורית שלהם. לכן, הקדימו אותם החכמים הקטנים מהם מאותו הזן וכבר מכרו לכולנו שהישראלים תקפו את אמריקה ב-‏911 כדי לתת עילה לאמריקה לתקוף את עיראק כדי שהיהודים/ציונים ינצלו את הנפט שלה.

ככה פועל השכל של הקונספירטיבים. הפרופסורים המכובדים הנ''ל הם רק קונספרטיבים לייט בחסות האקדמיה. אבל הם לא שונים בהרבה מעלוקות הבלוגים שמעלים תיאוריות מצוצות מהאצבע.

אבנרי הוא כמוהם. כזה לייט. הוא נותן מעמד חזק כל כך ללובי היהודי שהוא מלקה את עצמו בעשרת הדיברות שלו. לטענתו, הלובי היהודים שולטים באמריקה ומובילים אותה באף. כאילו הלובי היהודי לא נכשל אף פעם ומכאן שבטרם הוא מנהל מהלך הוא מברר את יכולתם לקדם עניין ולהעבירו לאישור ורק בגלל שהם יעילים באמת הם מצליחים להעביר את ענייניהם. כי את מה שהם חושבים שהם לא יוכלו להעביר, הם פשוט משאירים בצד (למשל, עניין פולארד. אם באמת אבנרי היה צודק שהלובי יכול לבטל את עשרת הדיברות, אז פולארד קטן עליהם. והם היו משחררים אותו מיד. ולא היו עוזרות הטענות שממשלת ישראל עוצרת בעדם, כי זה עוד שקר. אם הם היו יכולים לשחררו הם היו פולארד היה כבר בחוץ. אבל אפילו הם לא אלוהים).

אמירתו של אבנרי כאילו הלובי היהודי דחף למלחמה, מותירה את כל משרד ההגנה, הצבאות, סוכנויות המודיעין והבטחון הלאומי האמריקאים כאילו מחוץ לתמונת המשחק הפוליטי האמריקאי. ואבנרי עושה שקר לעצמו, או שאיננו יודע כיצד עובדים האמריקאים. שם הנשיא לא מחליט על מלחמה או שלום עם 2 יועצים שנפגשים איתו לחצי שעה ומשכנעים אותו, כמו שזה קרה לעיתים אצלנו. שם ישנן ניירות עמדה של עשרות גופים (רק גופי מודיעין שונים יש שם יותר מ-‏20). היועץ(ת) לבטחון לאומי מנהלת את הדיונים ומרכזת את ניירות העמדה לסדרת דיונים אצל הנשיא עם פורום המזכירים שלו. ורק לאחר דיונים המסודרים יורדות הנחיות של הנשיא. המועצה לבטחון לאומי מנהלת את מימוש ההחלטות.

בכל המנגנונים האלה מספרם של היהודים זניח. זה שאת הנשיא סובבים כמה יהודים רציניים וכבדי משקל, אינו בגלל שהם יהודים אלא בגלל שהם אזרחים אמריקאים והכי חשוב - רפובליקנים. אז מה לעשות שהם לא חושבים כמו אבנרי או חומסקי? הרי זה ברור שעמדתם תהיה כמעט הפוכה לעמדתו של אבנרי כמעט בכל עניין. ואותם ה-‏5, 10 יהודים מתוך כמה עשרות במעמדם, אינם פחות אמריקאים מהגויים. מה עוד שאותם יהודים אינם בפונקציות שמקבלות החלטות, אלא רק יועצות.

זכור לי שבזמנו של הנשיא ריגן היה יועץ יהודי זקהיים שדפק לנו את פרוייקט הלביא. הרבה דיברו שזה גדול על ישראל. שהמטוסים יהיו ישנים כשכבר יטוסו. לכו ראוי שישראל תסגור את הפרוייקט ותקבל עוד F-16. בכך, אותו יהודי דתי וטוב דווקא דפק את התעשיה האוירית והצבאית שכבר היה לה דגם מטוס ביד (נדמה לי שכבר יוצרו כ-‏5 מטוסים כשהפרוייקט נסגר). ולמה הוא נסגר? כי זה היה אינטרס אמריקאי קר מול אינטרס ישראלי. וכשאינטרס ישראלי פוגע באינטרס אמריקאי, אז האמריקאים מפעילים שרירים. כולל יהודים טובים. חברות ייצור המטוסים באמריקה (של ה-F-61 וה-F-15) ממש התנגדו לפרוייקט הלביא, שאם היה ממשיך בדרכו הוא היה נוגס חלק הנתך השוק של התעשיה האמריקאית (עשרות מטוסים לחיל האויר הישראלי ואולי מאות מטוסים למדינות שלישיות שכבר הביעו עניין במטוס שהיה משוכלל טכנולוגית וזול בהרבה מ-F-16) ופוגע בהם.

בקונגרס האמריקאי רשומים מאות לובי'ס, אז גם כשכבר היהודים מצטיינים שוב במשהו צריךלהזכיר שהם יהודים? כמה מתאים לאנטישמים לציין את זה דווקא בשבוע הזה. אמירתו של אבנרי: ''הלובי הישראלי דחף למלחמה, ישראל היא הנהנית העיקרית מהמלחמה.'' שערורייתית ושיקרית. הלובי היהודי לא קיבל כל החלטה בעניין. אבנרי לא ישב בשיחות ארבע העיניים של אנשים מהלובי עם אנשי ממשל. הוא משחק בספקולציה מכוערת. במקרה פרטי הוא היה נדרש להוכיח את אמירתו בעובדות ומקורות. אבל הוא רק ניזון מרכילות שמסתובבת בעיקר באתרים שבהם הוא נוהג לפרסם את כתבותיו או שהם ששים לפרסם אותן. ודי לחכימא.

הינה איך אבנרי סותר את עצמו:
* ''הלקח של פרשת עיראק הוא שהקשר האמריקאי-ישראלי מגיע לשיאו כאשר נראה שהאינטרס האמריקאי והאינטרס הישראלי מתמזגים ליחידה אחת (ולא חשוב אם בטווח הארוך זה באמת כך).''
** ''אבל כאשר קורה משהו חריג.... ונוצר פער בין האינטרסים של שני הצדדים, אמריקה מסוגלת בהחלט להנחית על ישראל סטירת-לחי מכאיבה ומהדהדת.''

אז קיבינימאט ה'שליטה הישראלית' ו'הלובי היהודי'. הרי רק האינטרסים קובעים. אז למה 100 שורות על לובי היהודי ששולט על העולם? כשאפילו אמריקה לא שולטת על העולם והלובי לא שולט על אמריקה !!!

רק בסוף מתחיל אבנרי לנגוע בדברים שמעבר לאינטרסים משותפים ושוטפים. כמו ערכים, תפיסת עולם. אבל הבעיה שגם כאן הוא נופל לרדידות ולא מצליח להתאושש ולהבין במה דברים אמורים ולכן הוא מכניס אינדיאנים ופליטים ערבים ש''גורשו'' (כשבכל מקרה אין כל הקבלה בין השניים).
_new_ הוספת תגובה



''אני כותב, משמע אני קיים''
ישראל בר-ניר (יום רביעי, 26/04/2006 שעה 7:47)
בתשובה לא. פרקש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זו תמצית הוויתו של אבנרי. אין שום טעם להתפלמסות שלך אתו כי בדרך כלל הוא לא קורא את התגובות וכשהוא כבר קורא הוא לא מבין את מה שקרא. יש לי ספק רב אם הוא מבין את מה שכתב, אבל מה --- ''העיקר לכתוב''.

אין לו מושג ראשוני על החיים הפוליטיים בארה''ב, לא על אופן פעולתן ולא על מעמדן של השדולות למיניהן. גם הוא לא מבין הרבה בתחום של אמצעי התיקשורת כאן, מה כוחם ומי שולט בהם.
_new_ הוספת תגובה



הכלב והזנב מחוברים
בן-דוד (יום שני, 24/04/2006 שעה 8:59) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למקרא המאמר של אורי אבנרי אני נזכר במה שקרה בוושינגטון בעת ההכנות האחרונות ל'התנתקות' בעזה. היו אז ידיעות בעיתונות על שליחים דחופים שנשלחו על ידי שרון לוושינגטון כדי לשכנע את נציגי הלובי היהודי שיסירו את התנגדותם למשלוח הסיוע מטעם הממשל האמריקאי לרשות הפלסטינית.

סיפור אמיתי זה מראה כיצד השפעת התעמולה הישראלית באותה תקופה - השימוש המבריק ששרון עשה במושג ה'מלחמה הטירור' - ניכרה במיוחד אצל הלובי היהודי ש'בלע' את נוסחת ה'אין עם מי לדבר' כמו גלידה ביום חמסין.

מבחינה זו, הזנב - הלובי היהודי - קישקש בכלב - הממשלה הישראלית והממשל האמריקאי גם יחד. אך השאלה שהמאמר בוחר לשאול מגבילה את הכותב (מר אבנרי היקר) שלא לצורך לתיאורם של קטעים קצרים של שרשרת אירועים שתמיד יש לה מניע ומקור ולא רק אמצע ותוצאה. אנכי צעיר מכדי לזכור את ימי קום המדינה, אך יש לי זכרון עמום של הבדלי הסגנון בין הד''ר נחום גולדמן יו''ר הסוכנות היהודית בשנות החמישים (?) ודוד בן-גוריון ראש הממשלה דאז. אני זוכר את עצמי חושב כבר אז שהארוגנטיות הבן-גוריונית עושה שירות דב לאינטרסים של ישראל בטווח הארוך. ויכול מאד להיות שאכן שאפה המדינה הצעירה לגייס לשירותה את הסוכנות ואת המגבית בכל מחיר - במחיר דיכוי זרמים חברתיים ופוליטיים בתוך ישראל ומחוצה לה - ובמקום לאפשר לישראל להתפתח כמקום של פתיחות פוליטית, כצומת לעם היהודי, ולא רק ליהודים, שמה לה למטרה מיידית לחסל כל התנגדות לקו הרשמי.

הרושם שלי הוא שהזרעים של הפנטיות הפוליטית היהודית שיצאה מברוקלין בשנות השבעים והשמונים היתה שילוב של בורות ושרידי הדוגמטיות שממשלות ישראל טיפחו בקרב הציבור היהודי האמריקאי, - חד מימדיות מחשבתית שבאה לידי ביטוי בהיעדר שיח אמיתי וכן בין יהודים אמריקאים ליהודים ישראלים.

הבורות בענייני המזרח התיכון היתה מתמיד נכס חשוב של השליטה הישראלית בדעת הקהל היהודית-אמריקאית, באותו האופן שהבורות של הציבור הישראלי בענייני המזרח התיכון איפשרה לממשלות ישראל השונות לפעול להחמצת ההזדמנויות השונות לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי ישראלי-פלסטיני בדרכי שלום.

אני מקווה שאורי אבנרי יכתוב אולי גם על האירועים בהם הוא כה בקיא - הרקע האמיתי לצרותינו בהווה - מי המדמנה של התרבות הפוליטית הישארלית של שנות החמישים והששים - our formative years as a nation - ואז אולי נחכים קצת. יחי העולם הזה.
_new_ הוספת תגובה



איזה מאמר
צדק (יום שני, 24/04/2006 שעה 9:12)
בתשובה לבן-דוד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שיעור בפרופוגנדה בולשביקית.
חבילת סיסמאות עבשות, שקרים בערימות.

כשאני רואה מאמרים כאלו,
עולה במחשבתי משהו קצת משונה.
איזה מסכנים תושבי ברית המועצות שנאלצו
לקרוא מאמרים כאלו במשך 70 שנה.
כנראה שגולאג לא היה העינוי הכי גדול שם.
_new_ הוספת תגובה



עוד יפה-נפש סהרורי
חזי (יום שני, 24/04/2006 שעה 17:32)
בתשובה לבן-דוד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כתבתה:
''
הבורות בענייני המזרח התיכון היתה מתמיד נכס חשוב של השליטה הישראלית בדעת הקהל היהודית-אמריקאית, באותו האופן שהבורות של הציבור הישראלי בענייני המזרח התיכון איפשרה לממשלות ישראל השונות לפעול להחמצת ההזדמנויות השונות לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי ישראלי-פלסטיני בדרכי שלום.''

אולי תואיל בטובכה להסביר לקוראים כאן,
על מה אתה מדבר ?

מתי היתה ההזדמנות ההסטורית לעשות שלום, שאתה מדבר עליה,
האם זה היה ממשי או אשליה ?
ומי היו המנהיגים אשר היו מעורבים בה ?
_new_ הוספת תגובה



הכלב והזנב מחוברים - השאלה מי לפני מי?
א. פרקש (יום חמישי, 27/04/2006 שעה 0:10)
בתשובה לבן-דוד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

וכי מה בכך שהלובי היהודי שומע ונכנע לדעת ראש ממשלת ישראל? הרי מתפקידו של הלובי הוא לקדם את האינטרסים של ישראל. ומי יותר מראש ממשלה אמון לדעת (לפחות לשיטתו) מהם האינטרסים של ישראל?

מכאן, בשעה שהלובי היהודי עשה כדרישת שרון, כיצד בדיוק זה מתחבר לאמירתך שהלובי (הזנב) הוא שקישקש לכלב (שרון/ישראל)? הרי זה בדיוק ההיפך מטענתך.

מעבר לכך, דבריך המבולבלים והבלתי ממוקדים על ההסטוריה (? איזו בדיוק?) לא מניחים לי לעקוב ולדלות את המסר שאתה רוצה להעביר.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי