המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.המונח ''הכפר הגלובלי'' הוא פרי ההגדרה של תקשורת ההמונים והוא אמור לסמל שהודות לתקשורת המודרנית העולם נעשה קטן והכל יודעים על הכל. נראה לי שאין אבסורד גדול מזה. אמת, כאשר קורים אירועים רבי עוצמה כגון פגעי טבע בצורת ''צונאמי'', הוריקנים, רעידות אדמה, שיטפונות עזים או כאשר מדובר על אירועים כמו רצח המוני בבוסניה, טבח ברואנדה ופיגועי טרור מזוויעים, העולם המתוקשר יודע על כך. זה כשלעצמו הוא חשוב מאוד. אולם ברגע שזרקורי הענק, המצלמות והמיקרופונים נפנים מן הגזרות הללו, נותרו הרבה פינות אפלות בעולם שאמצעי המדיה ההמוניים לא מגיעים אליהם.
לעתים נדמה לי שמה שקורה בפועל הוא שתקשורת ההמונים מסנוורת בעוצמתה. פעם בעיתונות הכתובה והרדיופונית ובראשית ימי הטלוויזיה היו אלה הכתבים בשטח, בין אם אלה היו כתבים קבועים של עיתונים או רשתות ובין אם אלה היו ''סטרינגרים'', שהעבירו אותן ידיעות שהסוכנויות הבינלאומיות לא העבירו. ראוי לציון שאנו לא שונים בעניין זה מאשר התקשורת ברוב המקומות בעולםת שהיא במידה רבה קרתנית, פרובינציאלית בשפתנו, שמכוונת למכנה המשותף של קהל קוראים, מאזינים וצופים, גדול ככול האפשר. אלא שמדינה כמו ישראל יש לה עניין מיוחד, למשל, בכל הקשור בקהילות היהודיות בתפוצה, באנטישמיות ובגופי טרור. לעניות דעתי, מדינת היהודים, כעם שנרדף וחלקו נכחד, צריכה להיות מעוניינת בכל אירוע בכל מקום בעולם שיש בו עוול ואי צדק ואפליה למיעוטים, שלא לדבר על מעשי רצח וזוועה במסגרת לאום או דת. אנו בני חורין אבל עמים רבים, או קהילות בהם, קרובות ורחוקות, עדיין אינם בני חורין, חלקם נתונים בעבדות, בהשפלה, ברעב, בחולי.
במציאות, הן בשל ההוצאות הכלכליות והן בשל הזמינות של ידיעות לווייניות בכל עת, עיתונים ורשתות רדיו וטלוויזיה ברוב הארצות לא שולחים כתבים משלהם אלא לכמה מדינות מפתח. בהקשר זה יש לשבח את קיומו של המגזין ''רואים עולם'' במוצ''ש בערוץ 1 ואת התוכנית של יצחק נוי ברשת ב' של קול ישראל, על שאלה מביאים נושאים שלא מוגדרים כ''בוערים'' אבל הם חשובים מאוד. העורך והמגיש של ''רואים עולם'', יעקב אחימאיר, אף זכה ב''פרס סוקולוב'', על הצורה והתכנים של המגזין שהוא תוצאה של עמל, ידע, חקר וסקרנות אינטלקטואלית. קצפת ודובדבן. במהדורה האחרונה הביא, בין היתר, את סיפורן של שתי אחיות איראניות שבאמצעות האינטרנט חושפות את מעללי המשטר הרצחני של האייטולות באיראן. כמו גם את הסיפור על הרעב בניג'ר שהשלטון מנסה להסתיר.
נראה לי שגם הפורומים האקדמיים הפומביים אינם מרבים לעסוק בנושא הזה, שמרוב יער תקשורתי לא רואים את העצים, ולעתים את האודים העשנים בחברות ובארצות שונות. לדוגמה, בימים אלה (9.4.2006) נערך הכנס השנתי ה-10 של האגודה לתקשורת. הכנס נערך מטעם האגודה הישראלית לתקשורת והאוניברסיטה העברית. הנושא הזה לא מופיע. בכנס של הפורום ה-20 לאחריות תקשורתית, שאמור להיערך בתאריך 1.5.2006 מטעם הרשות השנייה, נושא זה לא נמצא על סדר היום. גם במגזין ''העין השביעית'', שעוסק בעיתונאות, סוגיה זאת לא נדונה כמתבקש.
ניקולאס קריסטוףאולם ישנם חריגים מבורכים. עיתון ''הארץ'', לדוגמה, אשר מביא דרך קבע מאמרים וכתבות מן העיתונים החשובים בעולם. הוא מפרסם, בין היתר, את מדורו של
ניקולאס קריסטוף מעיתון ה''ניו יורק טיימס''. קריסטוף הוא אחד העיתונאים החוקרים הבולטים בעולם והאקטיביסטים שבהם, זכה בפרס פוליצר יחד עם רעייתו שריל וו-דאן, אף היא כתבת ב''ניו יורק טיימס''ת על סיקור אירועי ככר טיינאנמן בבייג'ין. שניהם גם כתבו כמה ספרים על סין בפרט ועל אסיה בכלל. עיתונאי זה, בן ה-47, סקר אירועים ב-100 ארצות בכל היבשות ובעיקר ביבשות אסיה ואפריקה. מה שמאפיין את כתיבתו הוא שלאחר דיווח על עוול משווע, או על פשעים גזעיים, בחסות השלטונות, וכיוצא באלה נורמות מעוותות אשר לעתים מקובלות בארצות שונות ולעתים נסלחות, הוא חוזר למקום כדי לדווח שוב מה אירע בינתיים. לקריסטוף אין זרקור גדול; יש לו פנס קטן, אבל הוא מאיר פינות אפלות, ויש לו עיתון גדול, אשר מאפשר לו לנדוד ברחבי עולם.
במאמר האחרון שפורסם (ב''הארץ'') הוא מספר על מוכתאר מאי, אישה פקיסטנית אשר נאנסה לפני שלוש שנים באונס קבוצתי בהוראת מועצה שבטית, זאת כעונש על עבירה של בן משפחתה. היא לא התאבדה כמצופה במסורת המאובנת של אותו כפר, אלא הרעישה שמים וארץ ותוך סיכון חייה תבעה את מעניה. משזכתה במשפט השתמשה בכספי הפיצויים כדי להקים בית ספר לנשים נרדפות בחברה, בית ספר שמשמש מקלט לנערות ולנשים במצוקות קשות. קריסטוף הכיר את המקרה והוא חזר לבדוק מה הן ההתפתחויות. הוא לא רק מדווח. הוא חי את הסיפורים שלו. הם הפכו לחלק ממנו. זאת עיתונאות במיטבה ובפסגתה. חלק מן הכתבות שלו עוסקות באירועים בולטים בסין, בפקיסטאן, ברואנדה, בסודאן (דארפור); אבל הוא מעדיף להתמקד במקרים בודדים כאלה שמן הפרט אתה למד על הכלל; אירועים אשר משקפים אווירה, מערכת מנהגים ודעות קדומות, אשר הקרבנות שלהם הם לא בודדים אלא רבבות ואולי מאות אלפים. הוא מדווח על עבדות של ילדים, על רעב וחולי, על כפרים נידחים שבהם חייו של אדם תלויים באיזה מוכתר, או קבוצה קטנה, או כנופיה. ככה זה באפריקה וככה באסיה ובמקומות אחרים לשם תקשורת ההמונים לא מגעת.
בשעתו ראיתי צילום, סמלי מאוד, אשר צולם מלוויין על ידי סוכנות החלל האמריקנית. הצילום מראה את כדור הארץ בלילה. מה שרואים הוא שלמעשה רק חלק קטן מן העולם מואר, הרוב נתון באפלה. שם מתרחשים דברים שאנו לא יודעים עליהם הרבה או בכלל לא.
אני קורא את ניקולאס קריסטוף במקור. לכל אחד יש נגישות באינטרנט ל''ניו יורק טיימס'' ובעזרתו האדיבה של קריסטוף ישנה אפשרות הצצה על מה שקורה ב''כפר הגלובלי'' שלנו ואשר אינו מדווח לעתים קרובות בתקשורת.
מה אנו יודעים על המתרחש בעולם – מעט מאוד
