המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.

אלמלא התקשורת אפשר היה לחשוב שמערכת הבחירות נרדמה ופה ושם נשמעת איזו נחירה קלה. אף שנותרו רק חמישה שבועות עד לבחירות, ואם לא יהיו אירועים חריגים ספק אם המפלגות ישכילו להוציא שפנים חדשים מן הכובע. התקשורת, לעומת זאת, ובראש וראשונה החזותית, לא תנום ולא תישן ולא זו בלבד שהיא מדווחת על המתרחש בזירה אלא היא נמצאת עמוק בתוכה. היא ''חושפת'' היא מוחאת כפיים, היא צועקת ''בוז''. היא הכל בעת ובעונה אחת ובעיקר משחקת פעילה במגרש. אם הדבר הזה מסייע למפלגה כזאת או אחרת, ואני מתייחס לדיווחים ולא לתשדירי הבחירות, שהם בזבוז זמן וכסף, זאת שאלה אחרת. עליה אין תשובה חד משמעית מאז שהטלוויזיה בכלל התחילה למלא תפקיד במערכת הבחירות.

ב-‏26 בספטמבר 1960 אירע דבר במערכת הבחירות בארה''ב. זאת הפעם הראשונה שהמועמדים, סגן הנשיא רצ'ארד ניקסון וסנטור כמעט אלמוני ממדינת מסצ'וסטס, ג'והן קנדי, ניהלו ביניהם וויכוח טלוויזיוני, שבו צפו 70 מיליון אמריקנים. בהיסטוריה של מערכת הבחירות בארה''ב הויכוח הזה ידוע כ-great debate. הוא התנהל בארבעה שלבים. הדיון הראשון הוקדש לנושאי פנים. הדיון השני נסב על נושאי חוץ ובעיקר סין. בוויכוח השלישי המשיכו לדון בנושא הסיני וספחיו ובדיון הרביעי עלתה בעיית קובה.

כמה הערות על ההופעה. ניקסון הופיע לאחר ניתוח ברכיים, הוא שמן בצורה שנראתה לעין, לבושו היה מרושל. עם זאת הוא היה בטוח בעצמו. פוליטיקאי משופשף, סגנו של נשיא גיבור, הגנרל דווייט אייזנהאור. מולו ניצב טירון פוליטי שמעטים הכירו אותו, מלבד הציבור במדינה שלו- מסצ'וסטס ואולי בעוד מדינה או שתים בניו אינגלנד שבמזרח ארה''ב. אבל הופעתו הייתה ללא רבב. הוא נראה שזוף, רענן, בעל גוף אתלטי ונשמע רהוט ובקי בנושאים שעל הפרק.

הוויכוחים הגדולים האלה מיקדו את תשומת לב הציבור הרחב והתקשורת בכלל כיצד תפעל הדמוקרטיה בעידן הטלוויזיה. באיזו מידה ישנה המדיום הזה את אופן הויכוח ומהותו, איזה סגנון והופעה יידרשו בהופעה כזאת ובראש וראשונה האם הטלוויזיה תחשוף בפני הצופים את טיב המתמודדים. כלומר האם היא תפעל כמעין סי-טי, סורק כליות ולב. מיד לאחר הוויכוחים הדעות בקרב הפרשנים היו חלוקות. היו כאלה שטענו כי ההופעה לעצמה הייתה גורם דומיננטי מדי, על חשבון תכנים, לאמור שההופעה אינה חזות הכול. היו אחרים שקבעו כי הדיונים הפומביים הראו את הדמוקרטיה בפעולה.

גוה'ן פיצג'רלד קנדי – JFK – זכה בהצבעה הראשונה של וועידת המפלגה למועמדה לנשיא והוא נבחר והיה לנשיא הצעיר ביותר, 42, בתולדות אמריקה.

להערכתי,ונתונים הצביעו בכוון זה, לא הייתה כאן איזו אהבה ממבט ראשון כאילו מדובר היה בהופעות של שרון סטון, מישל פייפר, ג'וליה רוברטס או קתרין זטה ג'ונס, בשעתן היפה, לטעמי.
הצופים גילו פוליטיקאי שהיה אלמוני בשבילם, כמעט חידה. וההופעה הראשונה של קנדי, הייתה מתאבן לצפות בשאר הוויכוחים. האיש הרשים. בוחרים הלכו לכנסים, לעצרות, למפגשים כדי לשמוע אותו במסגרות שונות, מה יש לו לומר, מלבד ההופעה המרשימה. ואכן האמריקנים ראו שמדובר באדם מיוחד במינו, איש חזון, צעיר, מאמין (קתולי ולא פרוטסטנטי וגם זה חידוש), מבריק, בקיצור – לא גזור מחומרים של פוליטיקאים שהם הכירו. הייתה בו בשורה. הם בחרו בו.

מאז נמשכת המסורת ואנשים צופים בוויכוחים של טרום בחירות אך זאת יותר צפייה של אוהדים של קבוצות יריבות מאשר מסגרת לשינוי עמדות, אשר נקבעות זמן רב לפני הבחירות.
המערכה היא תמיד מכוונת למהססים אך גם אצלם קיימות נטיות ברורות. אווירה משפיעה, אך שוב בעיקר על התקשורת, אשר מחזקת דעות קדומות, ופה ושם משנה תמונות מצב חולפות שמשתקפות בסקרים.

---

ומה בישראל

אפיזודה קטנה. בשנות הששים, כאשר החל הדיון בעניין הכנסת טלוויזיה לישראל, היה וויכוח ער מאוד בין המצדדים לבין המתנגדים, ולא נזכיר כאן את הנימוקים. אולם היו כאלה במפלגת השלטון, המערך, אשר חששו, בין היתר, שראש האופוזיציה, מנחם בגין, נואם סוחף, יכבוש את הטלוויזיה. כמו שהפוליטיקאים לא הבינו הרבה היבטים של המדיום החדש, גם בתחום זה הם לא הצטיינו. גולדה מאיר לא הייתה נואמת גדולה, אך בטלוויזיה הייתה טובה. בגין היה טוב בעצרות או במליאת הכנסת ולא היה מוצלח בטלוויזיה. אבל ההופעה לעצמה אינה אומרת הרבה.

נביא, לדוגמה, פוליטיקאי אשר מתקבל טוב בטלוויזיה, כמו יו''ר הליכוד ביבי נתניהו. אולם, נראה לי שקריאתו של ביבי נתניהו ליו''ר ''קדימה'' ומ''מ ראש הממשלה אהוד אולמרט לדו-קרב טלוויזיוני, היא קריאת סרק. התרנגול היריב אינו עונה. כמשקיף, להערכתי הביטחון העצמי של ביבי נתניהו שביכולתו לגבור על יריבו בצורה שתתורגם בבחירות, הוא מופרז מאוד. ביבי הוא דובר רהוט מאד, אדם אינטליגנטי מאד. אולם הלהטוטים שלו ידועים, והם לא השתנו. הוא עובד עליך בעיניים. ממש ככה. כמו סוכן נוסע שמוכר לך שאריות מן העונה הקודמת ויש באמתחתו מה שאתה רוצה, וזאת גם כאשר הוא דובר אמת. הסוס הזה נגמר, ואם כבר, מוטב לשמוע אותו מאשר לצפות בו. ככה היה גם, דרך אגב, ריצ'ארד ניקסון שכינו אותו Tricky dicky או בז'רגון שלנו ''דיקי שטיקי''. אהוד אולמרט יודע גם הוא דבר וחצי במענה לשון. הוא יכול להכות חזרה כמתאגרף מיומן. אלא שהוא לא שש, ובצדק, להתייצב מול נתניהו. בשביל מה לו? לנתניהו אין מה להפסיד. לאולמרט, אפילו אם הוא יפסיד מנדט אחד, העסק לא כדאי. מאותה סיבה לא כדאי לאולמרט להתייצב מול יו''ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ. בין היתר בשל הסיבה שהזכרתי. צופים רבים עשויים לגלות פרץ אחר מכפי שהוא מתואר בסטריאוטיפים בתקשורת בסיוע חתרנים בלתי נלאים מבפנים.

וויכוח כזה היה מעניין אילו נערך בין שמעון פרס לבין עמיר פרץ. כאן יש גירוי. מול יריב צעיר יתייצב האריה הזקן, שבע תמרונים ועשייה. אלא שבמקרה זה יופיע מי שהיה יו''ר מפלגת העבודה ועבר לקדימה מול יו''ר שהביס אותו במפלגתו שבה היה חבר מאז שהיה בוגר. במיוחד יהיה מרתק לשמוע מה אומר עמיר פרץ על הצהרתו של פרס שאין הבדל בין ''קדימה'' לבין ''העבודה''.
אבל זה חלום יום אביב. וויכוח כזה לא יתקיים מפני שהוא לא רצוי לפרס. לפרץ הוא רצוי מאוד. אבל לא כל שרצוי מצוי.

אז הנה הפסדנו את הלהיט של העונה שיכול היה להיות ולא יהיה ככול הנראה. הטלוויזיה תצטרך להסתפק בראיונות נפרדים, כאשר הכתבים מתרוצצים כמו שחקנים במגרש ומוסרים את הכדור לשמעון, לביבי, לעמיר, לאהוד ולשחקני אגפים וימציאו פנדלים, בעיטות אחד עשר מטרים וכיוצא באלה. וכמו בספורט, רכש פה, עזיבה שם ושום דבר לא יקרה, אלא אם יקרה דבר חדש, משמעותי מאוד, מחוץ לזירה. אפשר לקרוא לזה משחק בליגה הלאומית או משחק טלוויזיוני. הבחירה בידכם.

---