המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.''קדימה'' היא בעצם מפלגת מקלט לפורשים לסוגיהם. היא הוקמה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, שפרש מן הליכוד אשר אותו הקים. זאת,מכיוון שהוא לא היה יכול להשלים עם מציאות שבה מרכז המפלגה הכה בו בעוז, מעל ומתחת לחגורה, פעם אחר פעם בהשפעת חבורת מורדים. אילו המרכז היה ממושמע יותר, ואריאל שרון היה נבחר ליו''ר החדש, ''קדימה'' לא הייתה קמה. לשרון הצטרפו פורשים אחרים אשר ראו את עתידם במפלגה החדשה, גם אם נמנו עם הגורמים הימניים בליכוד. אליהם הצטרפו גורמים אינטרסנטיים מבחוץ כמו שמעון פרס מן ''העבודה'' ופרופסור אוריאל רייכמן מ''שינוי''. אילו היה פרס נבחר ליו''ר העבודה ולא עמיר פרץ, פרס לא היה מצטרף לקדימה. זה אמור גם לגבי בת הלוויה דליה איציק. אילו פרופסור רייכמן היה יו''ר שינוי ולא טומי לפיד, רייכמן היה נשאר ב''שינוי'' וגם ''שינוי'' הייתה עדיין על המפה. אלי בן מנחם הצטרף לקדימה מכיוון שהוא נכשל בפריימריס בעבודה, ומול הצילום של פרץ עם שלי יחימוביץ, זכה הוא ל''פוטואופ'' עם ציפי לבני. והצטרפו גם הנושרים מ''שינוי'' ועוד כל מיני, כמו שבשעתו נהרו לד''ש עליה השלום.
ויש עוד סוג של מצטרפים. ראשי ערים ומועצות מקומיות הצטרפו לקדימה בהנחה שיזכו לאוזן קשובה לבעיות שלהם כאשר תקום הממשלה החדשה בראשות ''קדימה''. מכל העריקים ל''מגדל בבל'' זה,
הסוג האחרון נראה לי מעניין במיוחד.זאת מכיוון שהוא מצביע על החסר הכרוני במערכת הדמוקרטית שלנו.והוא שיטת הבחירות. בשיטה הנוכחית תושבי אופקים יצביעו בערך כמו תושבי אריאל או סביון אף שמלבד היות גם אלה וגם אלה אזרחי ישראל ורוצים בביטחונה, אין ביניהם הרבה דברים משותפים, וודאי שלא בתחום הכלכלי, חברתי, תרבותי. אריאל משגשגת כתוצאה מתמיכה מסיבית של הממשלה. סביון לא זקוקה לעזרה חומרית. אופקים נשארה מאחור מכיוון ששכחו אותה. אם מדובר על מצב כלכלי משופר, הרי כאילו תושבי אופקים וירוחם מצד אחד ואריאל וסביון מצד שני הם תושבים בשתי מדינות.
עילת הפילוג בעבר
נציין כי הפילוג בשעתו בליכוד, לא היה פילוג של גח''ל ההיסטורי ''גוש חרות ליברלים'' אשר הוקם באפריל 1965. הוא אמנם התפרק אבל לא בין השותפים אלא בשל המרד של שמואל תמיר, שאפתן כרוני ועושה צרות מדופלם, שקרא תיגר על מנהיגותו של בגין. זאת לאחר ששני המחנות המאוחדים שהיו להם לפני הבחירות 34 מנדטים, ירדו אחריהן ל-24 נציגים בכנסת. שותף למרד היה מרדכי אולמרט, אביו של אהוד. וכאשר הוקם על ידי תמיר ''המרכז החופשי'', אולמרט הצעיר נמנה עם מנהיגיו. אשר לליברלים הם מזמן התמזגו לחלוטין עם חרות ועם המדיניות שלה, אמנם של פוסט ''שתי גדות לירדן''. הליברלים האמיתיים היו הליברלים העצמאיים בראשות פינחס רוזן, מפלגת האם של ''העובד הציוני'', אשר הלכה לעולמה. האגף האמריקני של הציונים הכללים, ה-ZOA- הסתדרות ציוני אמריקה, שהיה במחנה הליברלי של גח''ל, נמנה עם הלאומנים המובהקים של התנועה הציונית.
מכאן שהפילוג לא היה על רקע אידיאולוגי, אלא על רקע אישי, אשר הלבישו עליו אדרת אידיאולוגית לאחר מעשה. הנסיגה מרצועת עזה הייתה ללא ספק קטליזאטור, אך לא הסיבה, שכן
רוב חברי צמרת הליכוד תמכו בה, ככה או אחרת. עד כה ''קדימה'', היא בחזקת ''ברירת מחדל'' והדבר החיובי שבלידתה הוא, מבחינתי כמובן, מניעתו האפשרות שביבי נתניהו יוכל להיות ראש הממשלה, לפחות בתקופה הנראית לעין. מעבר לזה היא אניגמה, אלא אם כן הציבור רואה בה מעין מייצב של ספינה שנקלעה לסערה ובינתיים היא שטה.
משום כך המהפך הפוליטי שבו התחיל עמיר פרץ ובעקבותיו הלך אריאל שרון, ולא לשכוח שככה זה היה, מהפך זה לא יהיה שלם אם שיטת הבחירות לא תשונה. זאת גם אם המועמדים לכנסת ייבחרו על ידי כלל חברי המפלגה הרשומים או על ידי המרכזים. הבוחר חייב לדעת למען מי, אישית, הוא מצביע ומה הוא אישית, וקיבוצית עם שאר תושבי המקום, מצפה מנציגו בבית הנבחרים.
''אומת כבשים''
הסופר והסוציולוג האמריקני וויליאם ג'יי לדרר, כתב בין היתר את הספר הידוע
A Nation of sheep – ''אומה של כבשים''. הוא התכוון לעם האמריקני. וככה כתב בין השאר: ''הממשל הוא חסר בושה במאמציו להסב את תשומת לבנו לתפיסה מסוימת ובכך הוא יוצר את דעת הקהל. אנו לעתים קרובות משתרבבים לתוך פקעת שמפוקעת מראש על ידי אותם אנשים שבהם אנו בוחרים ותומכים. כלומר משרתי הציבור אשר אמורים למלא את משאלות הלב שלנו. התוצאה היא שאני ואתה שבויים בתפיסה המונעת בלבדית על ידי השלטון. במחצית הזמן אנו לא יודעים מה באמת מתרחש וכדי לגלות זאת אנו זקוקים לפנס...''
שערו בנפשכם שאם זאת דעתו של לדרר על הדמוקרטיה האמריקנית, מה הוא היה אומר על הדמוקרטיה שלנו. באמריקה, הדינאמיקה של הדמוקרטיה לא פועלת רק ביום, או בימי הבחירות לנשיאות ולשני בתי הקונגרס. היא פועלת כל ימות השנה. זאת באמצעות שדולות חזקות, תקשורת לוחמת ובראש וראשונה באמצעות הנציגים של האזרחים בבית הנבחרים ובסנאט, שבהם בחרו ומהם הם מצפים שידאגו לאינטרסים שלהם.
אנו בישראל, חקיינים למופת, אימצנו את ''הקרקס'' של מערכת הבחירות בארה''ב. אבל שם יום לאחר הבחירות, כל התפאורה, סרטי הצבע, ורעש הפסטיבלים מפנה מקום ל''ביזניס'', של העשייה. ואם נבחר אינו מספק את הסחורה הוא נשלח אחר כבוד מכיסאו. אצלנו כל השנה פורים. אף נבחר לא נותן את הדין בפני בוחרים שלא בחרו בו, אלא באיזה קולקטיב מן הגורן ומן היקב. תארו לעצמכם באמריקה, כאשר איש הקונגרס, מואשם בפלילים, אפילו לא הוגש נגדו עדיין כתב אישום, מופיע ברשימה מפלגתית בבחירות? אמריקה הייתה גועשת. אצלנו התוצאה היא נורמטיבית כמעט, שכן פני הכנסת כפני אותם מפירי החוק מקרב חבריה. זהו הדיוקן של נבחרינו, כיחידים וכגוף. הם נבחרים על ידי עסקני מרכז, כמו בליכוד. הם נבחרים על ידי מתפקדי המפלגות, כמו בשאר המפלגות. אבל הם לא נבחרים על ידי הציבור במישרין.
עזרה ראשונה לפני חדר המיון
השינוי בשיטת הבחירות צריך לבוא מן הכנסת. ונקווה שהכנסת הבאה תהיה משופרת יותר באיכות נציגיה אשר יהיה להם האומץ והביטחון לשנות את שיטת הבחירות. אולם גם עד אז ניתן לעשות משהו. המשהו הזה הוא לדאוג לחיזוק מפלגת העבודה. לכולם ברור שלא יקרה נס ומפלגת העבודה תזכה במספר מנדטים שיאפשרו לה להקים ממשלה. אבל רק מפלגת העבודה חזקה כשותפה בממשלה תוכל להשפיע הן בנושא השלום ובעיקר בנושא חברה וכלכלה. רבים מבינים זאת, בעיקר, מצד המעמד העליון, והם יצביעו בעד ''קדימה''. אך לא מבינים זאת במגזרים של המעמד הבינוני הנמוך והמעמד התחתון, ומי שלא מבין זאת הוא נבער מדעת פוליטי. הוא הולך עם העדר, ''עולם גולם''.
זה ועוד. כל חכמי ה''אסטרטגיה'', כלומר יועצים פרסומיים, ולא בפרוטה, אשר דוחקים בשתי המפלגות הגדולות לצאת בקמפיין ''נגד'', יורים לעצמם ברגלים. שכן במקום לעסוק במה שהם יכולים לתרום הם מבזבזים תחמושת על השמצת היריב. אותו יריב אשר יישב איתם בקואליציה אחת לאחר הקמת הממשלה החדשה. אשר לי, מקרב מנהיגי שלוש המפלגות הגדולות כיום ישנם שניים שראויים לעמוד בראש ממשלה: אהוד אולמרט ועמיר פרץ. כן, עמיר פרץ שהוא אולי פוליטיקאי לא משופשף אבל הוא מנהיג עם קבלות. הוא מנהיג שתמיד שקל בכובד ראש גם צעדים שלא היו פופולאריים או בקרב הציבור הרחב או בקרב ציבור העובדים שאותו הנהיג. הוא שרת את הציבור שבחר בו, והוא הווה גורם ממתן בסכסוכי עבודה. הוא היה והנו מנהיג אחראי. מי שמחפש ראש ממשלה שיודע אנגלית על בורייה, ביבי הוא האדם. מי שמחפש חוזה והוזה של ''לנצח תאכל חרב''- אפי איתם ותומכיו הם האנשים הרצויים. מי שמחפש הומור, פעם טוב ופעם תפל, יצפה ב''ארץ נהדרת''. מי שמחפש ממשלה שתדאג לביטחון אך לא תפנה משאבים אדירים לאותן התנחלויות, אשר במוקדם או במאוחר יפונו וכל ההשקעות תלכנה לטמיון, וזאת על חשבון שיפור בתנאי החיים של שכבות רבות בעם - יחזק את מפלגת העבודה.
אינני חבר במפלגת העבודה או מגויס מטעמה ובכל זאת אני ממליץ בחום בפני ''הוד מעלתו הבוחר'': אל תדהר קדימה. דהירה שייכת לעדר. ובדהירה יש פרטים שנדרסים. אל תלך שולל אחרי סקרים, מאחזי עיניים. חשב צעדיך. מה חשוב לך מבחינת צרכיך, ואם לך יהיה טוב, גם המדינה תצא נשכרת, בכל המובנים. צריך לזכור תמיד כי בחברה הנאורה והחופשית, המדינה קיימת למען הפרט ולא להיפך, גם אם מדובר במדינה יהודית, במדינת ישראל ולא במדינת ''ארץ ישראל''.
הוד מעלתו הבוחר – רק העדר דוהר
