להיפרד מהחשיבה הקווית [3]

להיפרד מהחשיבה הקווית [1]
להיפרד מהחשיבה הקווית [2]

כל טיל היוצא לחלל נבחן ביכולתו להיפרד מחלק שסייע לקידומו, משעה שזה לא מסייע יותר לקידומו.

אנטולי קוזנייצוב – מבכירי תוכנית החלל הסובייטית

הדרך השלילית בחיפוש אחר ודאות [העיקרון הראשון]

ובכן...
במסעי הסהרורי קמעה, בכוונתי לאחות את הקרעים של פיסות ממאמרי הקודם. במאמרי הקודם התחלתי לשאול את השאלה ''איזה עיקר ראוי להיות עיקר'' שעליו יתבוסס ''הידע'' לפי שיטת החשיבה הקווית הדורשת עיקר. ראינו שרצוי שהעיקר לא יהיה שרירותי, וסוקרטס אכן שאף לכך, למרות שזה דרש ''התעלות'' מעבר לדעה [משל הקו המחולק].

אותה דילמה מצויה גם בסיפור מגדל בבל, אותו ''מרכז ידע'' שתפקידו לרכז את הכל למקשה אחת, ושעונשו, בלילת השפות ופיזור האנשים לכל עבר, עד שחדלו לנסות ולבנות את מפעלם המשותף.

מה שיצא הוא בניית תמונות עולם על פי ''עיקרים שרירותיים''. עד שדקארט, שראה את בליל ''העיקרים השרירותיים'' שנוצר, ביקש ''לחזור לחיפוש העיקרון הראשון''. הוא עשה זאת באמצעות הטלת ספק שיטתית. הטלת ספק בכל מה שניתן כדי להגיע [בדרך השלילית] אל הודאות הראשונה, היינו לעיקרון הראשון. בכך פרץ דקארט את הדרך ל''ידיעה השלילית'' מבלי שהיה מודע לכך. מסקנתו היתה שודאי אינו משהו שאנחנו משיגים בחושינו, אלא מה שאיננו יכולים לשלול באופן עקרוני. כך הוא הגיע למשפטו המפורסם COGITO ERGO SUM שאומר שאם אני יכול להטיל ספק, סימן שאינני יכול להטיל ספק במטיל הספק [יהיה אשר יהיה].

האינטואיציה של דקארט היתה שיש יותר רע מטוב בהעמדת כל עיקר ועיקר כשלעצמו, וחייבת להיות מערכת ביקורתית של ניפוי ''עיקרים שרירותיים''. הוא ראה בלוגיקה מכשיר עיקרי לכך. האמפריציסטים אחריו [בתחילת הידיעה המדעית], חלמו על כך שידיעה תבוא מהתבוננות פאסיבית במציאות. ש''חוקי הטבע יכתבו עצמם מאליהם'' בתודעת המדע.

אבל זה לא קרה.

כאן אני מתחבר מחדש למאמרי הראשון. כאן יכנסו [היסטורית] יום, לייבניץ, קאנט ופופר.

מה שכן קרה שפריצות הדרך התודעתיות באו בעקבות ידיעה שלילית [ידיעה שכך אין הדבר או ידיעה בדבר מוגבלות הידיעה]. אני מודע לחלקיות הרשימה ומי שמעוניין יכול להוסיף עליה:

דקארט – הטלת הספק כדי להגיע לודאות.
יום – גילוי בעיית האינדוקציה ואי היכולת לאשש לוגית חוקי טבע.
לייבניץ – הטלת ספק בקיום חלל וזמן, והמצאת השפה הבינארית.
קאנט – ההגבלה של חקר המדע לעולם ההכרה של האדם, ובעניין אחר אי ידיעת התכלית של כל יצור תבוני באשר הוא.
פופר – גילוי האסימטריה של הידע המדעי, פריצת דרך לכינון ריבוי תיאוריות בו זמניות.

על אלה ניתן להוסיף בקצרה עוד שניים שלא הזכרתי עד כה:

ויליאם איש אוקהם – שהמציא את ''התער של אוקהם'', עיקרון שבהינתן שתי תיאוריות מתחרות בעלות אותו כוח הסבר ואותה יכולת חיזוי יש להעדיף את התיאוריה הפשוטה [בעלת פחות הנחות] מבין השתיים. עיקרון שלילי שפרץ דרך להכרעה בין תיאוריות מבלי לדעת את נכונותן.
בישוף ברקלי – איש שהמם את עולם המדע הצעיר [בימיו] כשטען בהשתמשו בתערו של אוקהם, שעדיף לקבל את התיאוריה על תודעת האדם והתודעה האלוהית, כתיאוריה יותר פשוטה המסבירה את תופעות העולם ביתר אלגנטיות ובפחות הנחות מאשר התיאוריה החומרית המתחרה.

---

תחנות בסתירת המחשבה הקווית

תחנת דארווין

אין לי דבר נגד החשיבה הקווית ככלי חשיבה. ככזה הוא חייב להיות כפוף לתוצאה שהוא מביא [ממש כמו מטאטא או מברג]. יש רגע בחיים שהמטאטא הוא טוב ויש רגע שמטאטא טוב מהעבר לא יצלח לטיאטוא פשוט של הרצפה. זה נכון לגלישה על גלים, יש רגע שטוב לרכב על הגל, ויש רגע שטוב לרדת ממנו. בהעדר ידיעה חיובית על מה טוב ונכון סופית ואולטימטיבית, ניתנה לנו יכולת השפיטה באמצעות התודעה והכלים האחרים הנלווים אליה. אם עד כה התמקדתי בהוגי דעות של תרבות המערב עתה אתמקד ב''רגעים'' שבאו מהמציאות, כדי לעורר את התרבות המערבית לחשיבה מחדש על אמונותיה ודרכיה.

אין לי ענין ללכת הרבה אחורה, אלא לרגע גילוי [המצאת] ''תיאורית הברירה הטבעית'' של דארווין. מה שמעניין ומזעזע בתיאוריה הזו, שלראשונה לא היה צורך במושג ''אלוהים'' או במושג ''סיבה ראשונית'' להסבר החיים, והסבר תולדות האדם. מה שעוד היה מהפכני בדארווין הוא שדארווין תאר מערכת חיים הפועלת בשתי פעימות:

1. ''יצירת ריבוי'' של היצע חי העומד מול מצב מציאות מסויימת.
2. פעולה של ''ברירה טבעית'' על ידי אלימינציה של מה שאינו מתאים לסיטואציה.

מה שיפה במערכת הזו היא ''אי האפשרות לדעת מראש'' איך יהיה המצב הבא. ואיזה סוג של יצורים ''ימשיכו'' את שושלת החיים. מבנה המערכת ה''בזבזני'' [שפע של פתרונות, שרק מיעוטם עובר את ''ביקורת המצב''] מעיד על אי יכולת של ''המערכת הטבעית'' לדעת מראש איזה פיתרון יתאים לאיזה מצב. יתרה מזו, המערכת של יצירת הפתרונות הכניסה לתוכה את ''עיקרון המוטאציה'' האומר ש''אי עקביות'' ואקראיות יכולים להביא ל''קיצור דרך'' ולהצלה של מין שלם בתנאים מסויימים.

סוג מבנה כזה אינו ריכוזי אלא מבוזר ומעמיד שפע של הצעות מול כל מצב ומצב.

לכן לא מפליא שפופר רצה להכיל פרוצדורה כזו על המדע האנושי. אם המדען יהיה מחד ''יצרן של רעיונות'' ומצד שני בוחן מדוקדק המעביר את הפתרונות שיצר מבחנים קשים [שלא חסים עליהם] , בדומה ליצרן של מכוניות שיוצר עבורן ''מסלול שטח קשה המלא מכשולים''. הידע מצוי בעצם הכישלון, בעצם ההפרכה של התיאוריה. האינטואיציה, הניחוש, החלימה וההשראה יכולים להביא ''לקיצור דרך'' להמצאה הבאה. הבנת הכישלון יכולה להביא לשיכלול הבא. הרבה פעמים שיכלול הוא שמיטה של הנחה שהנחנו בטעות.

כל זה היה לצנינים בעיני ''החשיבה הקווית''. המערכת המנסה להיות מונוליתית, בעלת מרכז אחד [עיקרים או ערכים נצחיים] בכל שטח שהוא, מהמדעי דרך החברתי ועד למוסרי, מקבלת סטירת לחי מצלצלת מהטבע. ובכך פתח דארווין את הדלת לראשונה ''לרב מערכת''. מערכת שאינה מבוססת על ''עיקרון אחד'' אלא שעיקריה עומדים בתחרות זה עם זה מול ביקורתה המחסלת של הברירה הטבעית. היה זה ראשית הקץ למפעל המונוליתי הקרוי ''מודרניזם'' ותחילת נפילתה של החשיבה הקווית.

אינני שוכח לרגע שהתיאורה של דארווין היא תיאוריה לכל דבר, אבל תיאוריה זו התבררה כבעלת כוח אינסטרומנטלי רב, כלומר תועלתה מרובה ממחירה. כאן אני מפנה את תשומת הלב לשרשרת התגובות למאמרי הראשון בסידרה ובמיוחד לפתיל בו מיכאל שרון מנסה לטעון שתועלת אינסטרומנטאלית משימוש בתיאוריה משמעה [על פי פופר] ידע. אין בכך אמת. אבל אין זה אומר שאי אפשר להשתמש בתיאוריות ולשקללן לפי ערכן השימושי [בהתאם למצב]. זאת אני מדגים כאן. יתרה מזו, אטען שגם החשיבה הקווית צריכה להיות נתונה לשיקלול דומה, שיקלול שיביא להיפרדות ממנה.

דנט טוען בספרו ''הרעיון המסוכן של דארווין'' שלא הפנמנו את דארווין עד הסוף. ובדיוק הפנמה זו דרושה על מנת ''לדעת'' [עיין במובן המקראי של הידיעה]. הבנה אינה שינון. הבנה על פי פופר זה לקחת את מערכת התיאוריות בכל מצב בעיה ולתת למציאות לברור מתוכן, כפי שעושה הברירה הטבעית מול מערכת החיים. הצמידות הזו לחיים, מבטיחה ''קיום הדדי'' של תיאוריות רבות ושונות המנוסחות באופן מדעי [כך שהן ניתנות להפרכה]. צמידות זו לחיים מבטיחה קיום זה לצד זה של תיאוריות רבות השונות אלו מאלו ובלבד שהן ניתנות להפרכה. צמידות זו לחיים מבטיחה ניתוק בין התיאוריה עצמה לבין מי שהגה אותה והתייחסות לאמירה התיאורטית בלבד ומבחן המציאות בלבד הוא שיכריע בינה לבין תיאוריה אחרת, פעם אחת במבחן ההפרכה, ושנית במבחן השימושיות עד לאותו זמן.

בספרו החברה הפתוחה ואויביה יוצא פופר נגד אלו המחבלים בקידמה ופתיחות זו של המדע. מי אלה? ומדוע פופר יוצא נגדם? ואיך זה קשור לחשיבה הקווית? על כך בפעם הבאה.

---