הדגמה מעניינת בזעיר אנפין של מוזרויות הסכסוך הישראלי-ערבי (מוזרות אחת לדוגמא: החמאס, שהשתלט על ההנהגה, הפרלמנט והרחוב הפלשתינאי, אף שהוא פונדמנטליסטי, אינו אנטי-מערבי כאירגונים איסלאמיים דומים, אלא פונה דווקא לעזרת המערב במאבקו), קיימת בהסטוריית המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית (פק''פ) משנות ה-20 ואילך. הקומינטרן שהוקם בבריה''מ ב-1919, והיה אחראי לאכיפת מדיניות המפלגה והאינטרסים הסובייטים על המפלגות הקומוניסטיות וחוגי השפעתן ברחבי העולם, בגד למעשה בחברים היהודים בא''י על מזבח האינטרס האיזורי הכולל של בריה''מ. זאת תוך קריאה לסילוקם מההנהגה בשם ''ערביזצייה מוחלטת של המפלגה הקומוניסטית בפלסתין''. ועוד: אוריינטציית ערביי א''י, ההיבט האיזורי ומשחק המעצמות בא''י ובמזרח התיכון.
ההיבט האיזורי של הסכסוך (לעומת ההטעייה ה''לוקליסטית'' )
מול תקוות קידום ההתפייסות ההיסטורית בסכסוך המועלות שוב כיום (אף חרף ''המפץ הגדול'' של הטרור - השתלטות החמאס על ההנהגה, הפרלמנט והרחוב הפלשתינאי), כשכל מה שנידרש כביכול מצידנו הוא סיפוק תביעות ערביות הניתפסות כמוגבלות (בינאום ירושלים - מסקנות צוות מומחים ממכון ירושלים לקראת כנס הרצליה, Ynet , 17.1; ו''פינויים חד צדדיים נוספים ביהודה ושומרון'' - אולמרט במסיבת עיתונאים, 17.1 ) עולה שאלת אפשרותה של התפייסות כזאת. זאת בפרט, כאשר אנו תופסים את הסכסוך כלוקלי בעיקרו (אהוד ברק: ''הנושא הפלשתיני הוא לב הסכסוך'' - הכרזה סמוך להבחרו כרוה''מ לאחר בחירות מאי 99, תוך הבטחתו ''לסיים את כל הבעיות בסכסוך תוך שנה''). רבים תופסים את הסכסוך כלוקלי בעיקרו, בעוד בפועל מדובר בסכסוך איזורי. כך, הן מדיניותה של אירן הרחוקה תחת הנשיא אחמאדינג`ד כלפינו, והן הצטרפות אל-קאידה למשחק בצפון הארץ (שהחל בירי קטיושות על קריית שמונה בסוף דצמבר 2005) והכרזתו על ''מלחמה בצלבנים החדשים'' (כשהכוונה לישראל) ממחישים זאת. אמנם, מדינות מרכזיות באיזור כגון מצרים, ואפילו סורייה הכריזו על ''שינוי אסטרטגי בגישתם לקיום ישראל'', אך מנגד יש לבחון את התחמשותה המואצת של מצרים בשנים האחרונות (שבוודאי אינה מכוונת כלפי לוב או סודן...). ויש לשאול בדין, אם ב''שינוי אסטרטגי'' אין הכוונה לצעד זמני, הכרחי אמנם בקונסטלציה הקיימת, כל זמן שההגמונייה האמריקנית באיזור היא במתכונתה הנוכחית, וכל זמן שמדיניותה של ארה''ב כלפינו היא אוהדת מאד?
שכחנו למשל שהיתה פעם מדיניות אמריקנית אחרת לחלוטין, בזמן מלחמת השחרור, ובשנות ה-50, כאשר לאחר ההפוגה הראשונה ה-CIA ומשרד החוץ האמריקני לחצו לויתורים מפליגים של ישראל (מסירת איזור הנגב), וראו בישראל עצם בגרון לאינטרסים האמריקנים האיזוריים. גם כיום, מאז מרץ 2003 (כיבוש עירק), יש אינדיקציות לתפנית איזורית כזאת במדיניות האמריקנית, מאז החלה להיות מיושמת הגישה של ''דמוקרטיזציית המזרח התיכון''. תהליך זה, אפשר שיתחולל בהדרגה, ולא נחוש בו בחדות עקב הדרגתיותו, אך אז אנו עשויים למצוא עצמנו מול קואליצייה איזורית נירחבת, אולי שוב בראשות מצרים (כמו בתקופת הנאצריזם בשנות ה-50 וה-60) שבשלב ראשון, ילחצו לצמצם את מימדינו הטריטוריאלים ולמזער את קיומינו, תוך תביעות נוספות למימוש זכות השיבה.
מול היצף הטרור הפלשתינאי, נשכח מליבנו שבעייתנו הינה למעשה בעייה איזורית, מול ארצות ערב, שרואים בקיומנו בלב הטריטוריה הערבית במזרח התיכון, ישות זרה ומרושעת. הדבר קשור קשר הדוק הן בזיכרון ההיסטורי של אימפריית האיסלאם הגאה ותור-הזהב שלה, והן ברגשות העלבון הקשים על הכיבוש האימפריאליסטי הבריטי והצרפתי, שהציונות ניתפסת כשריד מכאיב לו.
פק''פ כראי הסכסוך: הקומוניסטים היהודים שניבגדו על מזבח האינטרסים האיזוריים של בריה''מ
הדגמה לא צפוייה בזעיר אנפין של עוצמת התנגדות הלאומיות הערבית לקיומנו באיזור (והענות המעצמות לה), שכבר ז`בוטינסקי בשנות ה-20 עמד עליה, באמרו שמדובר בעניין טבעי וכל עם וישות לאומית נורמלית היו נוהגים באופן דומה, ואין מדובר ב''אי הבנה זמנית שצריך לפייסה ולעממה'', הדגמה כזאת קיימת, כמעט בשולי הדברים, בדמות המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית (או הפלשתינאית) משנות ה-20 ואילך. יחודה של מפלגה יהודית-ערבית זאת (שהוקמה ב-1919 תחת השם מפ''ס - מפלגת הפועלים הסוציאליסטית - וב-1922 שינתה שמה לפק''פ - ביידיש, ''המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית'', כשהבחירה ביידיש בטאה את ההתנגדות לציונות), יחודה בכך שהיא ניסתה לקדם כאן אינטרנציונליזם, לעמעם את הסכסוך הלאומי, תוך המרתו במושג של ''סכסוך מעמדי'', כיד התאוריה המרקסיסטית, אך כשלה בכך.
מאיר וילנר, ממיסדי פק''פהרגשות הלאומיים היו דומיננטיים ולא מתפשרים (כדוגמת המרד הערבי הגדול ב-36 שכוון גם כנגד הבריטים, אך בעיקר כלפי היהודים, והן במאורעות תרפ''ט, 1929 - אותם כינו הקומוניסטים היהודים ''פוגרום''). לא עוד, אלא שאף הקומינטרן שהוקם בבריה''מ עוד ב-1919, והיה אחראי לאכיפת מדיניות המפלגה והאינטרסים הסוביטים על המפלגות הקומוניסטיות וחוגי השפעתן ברחבי העולם (אלו נידרשו לציית להחלטות הקומינטרן ללא עוררין), התכחש ובגד למעשה בחברי המפלגה הקומוניסטית היהודים, תוך קריאה לסילוקם מהנהגת המפלגה בשם ''ערביזצייה מוחלטת של המפלגה הקומוניסטית בפלסתין''.
רדואן אל-חילו (מוסא)
מזכ''ל פק''פרואים אנו כאן כיצד מעצמה גדולה התכחשה למעשה לאידאולוגיה הרשמית שלה בשם אינטרסים איזוריים וניסיון לרכב על גלי הלאומיות הערבית הלא-מתפשרת ביחס לציונות, שבמיסגרתם ניתפסו הקומוניסטים היהודים (שהיו דומיננטיים במפלגה הא''י), כעצם בגרון. מעניינת ביותר היא התלבטותם הקשה של היהודים במפלגה הקומוניסטית, שהידחיקו בפלפולים ובדיונים אין סופיים את העובדה שהם ניבגדים למעשה על ידי ''מולדת הקומוניזם'', והמציאות האיזורית הינה פשוטה וברוטלית למדי, ושמה לאל את התאוריה האוטופיסטית והמורכבת בה אחזו(
קומוניסטים בתוך קונפליקט לאומי).
דבר המושך שימת לב בסקירה המרתקת הזאת, הוא התנגדות הקומינטרן לדומיננטיות היהודית במפלגה הקומוניסטית הא''י, שלעיתים יש בה ערך מוסף צורם מעבר ל''לוקליזצייה'' גרידה כפי שהיצביע על כך כותב המאמר, כגון, התבטאות הקומינטרן כנגד ''הפלפולים התלמודיסטים של היהודים במפלגה''. הקומינטרן גם ראה את המצב באופן סטטי, והתעלם לכאורה מזרם ההגירה היהודית לפלשתין, במסגרתו הפכו היהודים בשנות ה-40 להיות למעלה משליש מתושבי הארץ. מה פשר הדבר? ניתן לסבור שהקומינטרן היה בעל התייחסות איזורית ל''ערביסטן'' (כפי שכינו זאת הסובייטים), למרחב הערבי כולו, ובראייה זו היהודים בא''י היו בשבילו מעין ''קוץ בישבנו''. הדבר הזה, האלמנטים הלאומיים הכלל-ערביים הללו, הרגשות הלאומיים במסגרת האומה הערבית היו עניין פשוט ביותר, והחברים היהודים במפלגה הקומוניסטית הא''י חשו שהם מיותרים ואף מזיקים מבחינת השיקול הסובייטי האיזורי. תחושת נתק זה בין הבנתם הסוציאליסטית, ובין האינטרסים הכלליים של המהפכה, ואף האינטרסים מבחינת הקרנת השפעה של בריה''מ, מגשימת הקונספצייה הסטליניסטית של סוציאליזם בארץ אחת, הביאה את חברי המפלגה היהודים כנראה לתחושת חוסר אונים, אותה הדחיקו בדיונים ופלפולים אין סופיים. כך שאין לראות בהתבטאות כזאת (''הפלפולים התלמודיסטים...'') מצד הקומינטרן דווקא משהו אנטישמי, אלא הבנה ריאלית מצדו של המציאות הפשוטה והלאומיות הערבית הספונטנית של הערבים, עירונים בעיקר, מול המצב הלא פשוט בו עמדו הקומוניסטים היהודים.
המצב היה גם מורכב וקשה לא רק בגלל הקונפליקט הלאומי (כפי שגורס כותב המאמר), אלא גם מפני שהפועלים היהודים היו מיישבי הארץ העיקריים מצד הציונות, ונהנו ממעמד מורם, הן כגרעין מנהיגותי מלכתחילה, והן משום שהיתה זו התיישבות ציונית מתוכננת ומהונדסת, ולא צמיחת מלחמת מעמדות ספונטנית. הפועלים היהודים נהנו איפוא ממעמד גבוה מצד ההנהגה הציונית, יעדו אותם מאז ימי העלייה השנייה לדחוק את הפועלים הערבים (''כיבוש העבודה'' - ססמת העלייה השנייה ה''סוציאליסטית'' לכאורה, יחד עם ססמתה השנייה ''כיבוש הארץ'') והדבר הביא לראייתם על ידי הערבים כשייכים למעמד מדכא, דבר שפגם בהכרח בסולידריות פועלית ערבית-יהודית. זאת בניגוד למשל למצב בדרא''פ.
המתיישבים היהודים כולם, היו למעשה גורם הגמוני כאן, נותן עבודה, אך גם כזה הניתפס כגוזל קרקעות ומנשל, בשיתוף עם הפאודלים הערבים (האפנדים) מהם קנו את הקרקעות הללו. כך איפוא, עד כמה שהדבר מוזר, יש מעין מלחמת מעמדות קלאסית בין המתיישבים היהודים, לבין הפועל או האיכר הערבי, בעוד הבורגנות העירונית הערבית ערה למגמות הנישול מצד הציונים, ויש סולידריות מוחלטת (זמנית?) בינה ובין הפרולטריון הערבי על רקע המאבק הלאומי. היא גם מתנגדת למבנה הפאודלי המסורתי ולערכים המסורתיים של האפנדים, כך שהיא נושאת גרעין תסיסה מהפכני. מעניין הוא שכל מיני ערביסטים אצלנו, עוד מתקופת העלייה הראשונה, ניסו להתרפק על התרבות האפנדית המסורתית, סגלו גינונים ''אוריינטליסטים'', דברו על ''המנהגים הערביים המסורתיים'', וזאת מתוך מגמה לעקוף, להדחיק או למזער את הלאומיות הערבית.
יחודיות האימפריאליזם הבריטי בא''י: הציונות לא היתה ''קולוניאליזם של ממשלת המנדט''
יש הגורסים כי ההתישבות הציונית נעשתה תוך זהות מלאה עם מדיניות בריטניה, שגיבתה כביכול ''קולוניאליזם'' זה, ומכאן שההתנגדות לציונות מצד בריה''מ והקומינטרן, היא למעשה ההתנגדות לאימפריאליזם הבריטי (כאשר הציונות כונתה על ידי הקומינטרן וגורמים סוציאליסטיים: ''הקולוניאליזם של ממשלת המנדט''), בעוד הערבים מרדו נגדו ונגד הציונות המזוהה עימו כביכול.
אלא שצריך להבחין פה בנקודה יחודית: בריטניה אינה משחקת בא''י את המשחק של מעצמה קולוניאליסטית קלאסית, אף ששיחקה תפקיד איפריאליסטי קלאסי במזרח התיכון, במצרים ועיראק למשל. זאת משום שאין היא מיישבת בפלשתין אזרחים בריטיים, או כאלה בתחום השפעתה. נאמנותה להתיישבות הציונית היא בערבון מוגבל. אם יש כאן משהו בדומה לקולוניאליזם, הוא כמעט כולו ציוני, בעוד בריטניה עשוייה להיות אף בקונפליקט עם הציונים ברגע זה או אחר, בכפוף לשיקוליה האימפריאליסטיים הכלליים במזרח התיכון. את זה מבינים הפלשתינאים היטב והבינו זאת אף אירגוני המרי, האצ''ל והלח''י, אך לא ההנהגה הציונית של הזרם המרכזי-''סוציאליסטי'' ברשות חיים וייצמן ובן גוריון (
המרי, השחרור וההוקעה).
וכך, מאבקם של הפלשתינאים מכוון בחלקו (בנוסף למאבקם בהתיישבות הציונית) להניא את בריטנייה מלתמוך בציונות. לשם כך זקוקים הפלשתינאים לתמיכת עמי ערב האחרים במאבקם, דבר שמביא אותם באופן ספונטני לאוריינטצייה לאומית פאן-ערבית כמעט אינסטינקטיבית בשלב מוקדם. מגמתם היא להראות לבריטים שתמיכתם בציונות תביא להסתבכות כוללת במזרח התיכון, וכן להדגים את עוצמת נחישות המאבק הערבי, כולל לוחמת גרילה עתירת הקרבה ואמיצה מאד, וזאת בעיקר במרד הערבי הגדול של 1936. הדבר, לא לשכוח, אכן נושא פירות, ומשרד המושבות, הזרוע הקולוניאליסטית הבריטית המרכזית, מוציאה ספר לבן אחד אחר משנהו, דבר שאין לו כל תקדים במפעליה הקולוניאליסטיים העצמיים של בריטניה באפריקה או בדרום מזרח אסיה.
מעניין להווכח כי אוריינטצייה פלשתינאית זאת של פנייה לעזרת מעצמות המערב במאבקם, נמשכת אף כיום: אפילו החמאס (שלא לדבר על הפת''ח ואבו מאזן בעלי המגמה האזרחית-חילונית) שהשתלט ב''מפץ הגדול של הטרור'' - שארע בעקבות הנסיגה מגוש קטיף, תחנוני ה''שלום'' ומגמת הוויתורים והנסגנות של ישראל - על ההנהגה, הפרלמנט והרחוב הפלשתינאי, החמאס, אף שהוא פונדמנטליסטי, אינו אנטי-מערבי כאירגונים איסלאמיים דומים, אלא פונה דווקא לעזרת המערב במאבקו.
ואם נחזור לבריטניה כמעצמה קולוניאלית, הרי העובדה שלא נהגה כמעצמה קולוניאלית בא''י מודגמת אפילו בדרא''פ, שם היתה אוכלוסיה הטרוגנית (שרק חלקה מהאיים הבריטיים) והגירה הטרוגנית (ולא רק מבריטניה). אף שם, בריטניה מעולם לא אימצה או שעתה לעמדות השחורים, או לקונגרס הלאומי האפריקני, בניגוד למדיניותה בא''י , שם היא נענתה לתביעות הפלשתינאיות והכלל-ערביות. בריטניה מעולם לא היגבילה את ההגירה הלבנה לדרא''פ. היא כבשה את הקייפ מידי הבורים ההולנדים בשנת 1892 ופעלה להפוך את דרא''פ למדינת תרבות אנגלו-סקסית, תוך המשך מואץ של ישוב אוכלוסיה לבנה. כך, בניגוד לטענה שהציונות היתה קולוניאליזם בחסות בריטניה, הרי ששלטונות המנדט הבריטי, הגבילו את ההגירה ה''לבנה'' וכל הגירה יהודית לא''י, בניגוד למדיניות הקולוניאליסטית של ישוב הלבנים, אותה היפגינה בריטניה במושבותיה האחרות.
מוזרויות הסכסוך הישראלי-ערבי
