איך מסביר-מנתח הכלכלן את תהליך קביעת מיקומם של המועמדים השונים? נתחיל באמירה שהפוליטיקאי הוא גורם ייצור במערכת הפוליטית. יתר התשובה מוצגת כאן בהמשך.

---

במקביל להתפתחות והתחזקות המדינות הלאומיות באירופה, במאות ה-‏16 וה-‏17, התפתחו והתחזקו הדעות והעמדות בקשר למדיניות כלכלית תחת הכינוי ''מרקנטיליזם'' (mercantilism) כפילוסופיה כלכלית, המרקנטיליסטים הניחו שעושר הוא תנאי להתחזקות הלאום וכדי להבטיח הצטברות העושר הפעילות הכלכלית במדינה צריכה להיות בשליטת הממשל ותחת פיקוח ותקנות (regulation). בשורה התחתונה הוטלו הגבלות על המסחר כמו מיסוי, סיבסוד והגבלות בצורת תקנות על התנהלות כלכלית וכיוצא באלו. חלק מכלי ההתערבות של הממשל הנהוגים היום החלו את התפתחותם באותם ימים.

אל תוך המציאות הזאת נולדו ''נביאי'' החופש לסחור וליזום שטענו שהגבלת המסחר, מבית היוצר המרקנטליסטי, דוקא מדלדלת את העושר. אדם סמית כתב, בשנת 1776, שזה ערך בסיסי של כל אדם נבון לא לנסות ליצר בבית מה שיהיה יותר זול לקנות¹. הוא המשיך וטען שכדאי להתמחות בחלק מהמשימות ולנצל את תוצאות ההתמחות, ייצור זול יותר מאחרים, לרכישת המוצרים שאחרים מייצרים יותר בזול. סמית הניח שסביר שימצא משהו שעסק או אדם יכולים ליצר זול יותר מאחרים.

נשאלת השאלה מה יעשה אדם או עסק שאין לו יתרון בשום מוצר, מוצריו יותר יקרים באופן אבסולוטי (יש להם יתרון מוחלט) מאלו של אחרים? האם גורלו נחרץ? את התשובה הציג, בשנת 1817, דויד ריקרדו². הוא הסביר באמצעות מודל פשוט, שגם אם לבן אדם, עסק או ארץ אין יתרון במונחי היתרון המוחלט בפעילות כלכלית כלשהי, עדין אפשר יהיה למצוא מוצר או מוצרים שביצורם יהיה להם יתרון יחסי. ריקרדו הראה שעל ידי שימוש במחירים יחסיים אפשר להראות בכמה המחיר של המוצרים יותר זול ואיפה – באמצעות המחיר היחסי ניתן לדרג אותם לפי העוצמה, המובהקות, של היתרון. ההחלטה על ההתמחות נקבעת על ידי התייעלות המתבטאים בשינויים במחירים היחסיים. זהו עיקרון היתרון היחסי (comparative-advantage).

העיקרון הזה אומר שאם מנצלים את אמצעי הייצור שמתפנים באחד מתהליכי הייצור המעורבים, ההתמחות והמסחר הנובע יניעו תהליך של צמיחה כלכלית ממנה נהנים כל המשתתפים בתהליך. כאשר מסתכלים על פרטי התהליך מתברר שישנו תהליך של שינוע של אמצעי ייצור – התהליכים הפחות יעילים מוותרים על כמות מסוימת של אמצעי ייצור והיותר יעילים זוכים לתוספת. אם לוקחים את כל תהליכי ויתור-תוספת שמתרחשים במשק הרי שהעלות (מחיר) היחסית היא גם עלות אלטרנטיבית. היא מבטאת את ערך ההקרבה ממטרה אחת לשם השגת מטרה שניה (אחרת). באופן יותר כללי העלות האלטרנטיבית של משהו היא האלטרנטיבה היקרה ביותר עליה מוותרים כאשר החלטת ההתמחות מתבצעת. כאשר מחירי השוק אינם מבטאים את העלות האלטרנטיבית, כאשר ההקצאה על פי מחירי השוק כושלת ולא יעילה, כמו במקרה של מונופול, או כאשר תהליך ההקצאה לא קורה בשוק הכלכלן ימליץ על שימוש במחירי צל שהוא מחיר מחושב על פי העקרונות שתיארנו כאן.

---

מרבית המוצרים/המשאבים בעולם נמצאים בכמות מוגבלת - במחסור (יחסי). תנאי חשוב להקצאה יעילה של מוצרים/משאבים כאלו הוא שיזם או צרכן ישלמו את מלוא עלות היצור כולל עלות הבאתו לשוק ודאגה להשקעה בפיתוח והתחדשות. במושגים שהצגנו כאן זוהי העלות האלטרנטיבית. בשוק החפשי ההיצע והביקוש לכל מוצר/משאב מוצאים את האיזון בנקודה האופטימלית באמצעות שינויים במחיר (עלות) האלטרנטיבי.

דוגמה טובה למושג עלות אלטרנטיבית היא תהליך ההחלטה של קבלן בניין אשר בידיו מצוי שטח פנוי לבניה. עבורו הערך האלטרנטיבי של בניית בית מגורים על החלקה הוא ערכה של האלטרנטיבה הבאה בדירוג שלו (למשל מרכז ספורט) אותה לא יוכל לבצע. על יצרן מכוניות לשלם עבור הפלדה שהוא קונה לפחות את מה שמוכנים לשלם צרכני פלדה אחרים שיאלצו לוותר. דוגמה קצת יותר ציורית היא העלות האלטרנטיבית של בילוי ערב-לילה שתיה בבארים. במקרה הזה העלות כוללת לא רק את מחיר המשקאות וכרטיסי הכניסה אלא גם את מה של תעשה בעקבות השתיה. העלות האלטרנטיבית שלך צריכה גם לכלול את יום העבודה שהפסדת בגלל תהליך ההתפכחות שהתארך.

השוק לא מקצה ביעילות מוצרים ציבוריים (public goods). אלו מוצרים/משאבים שהאזרח ''משתמש'' בהם אבל לא רוכש אותם לעצמו, או שהוא איננו מוכן לשלם את מלוא עלותם.מצד שני אין אפשרות למנוע ממנו את השימוש בהם. במקרים כאלו נדרשת התערבות הממשל לתיקון של תהליך ההקצאה. ההמטרה היא שהממשל ידאג שהיצרן ישלם את מלוא עלות אמצעי היצור כולל איכות הסביבה ושזה יהיה כלול במחיר לצרכן/לקוח. הדרך הכי יעילה לעשות זאת היא באמצעות קביעת מחיר צל נכון ולהשאיר את השאר לכוחות השוק.

איכות הסביבה הוא משאב ציבורי שלא כל המשתמשים בו (המזהמים למשל) משלמים את מלוא עלות השימוש, או שלא ניתן למנוע מהם את השימוש. התוצאה זיהום ופגיעה באיכות הסביבה. הפתרון ה''נכון'' על פי העקרונות שהצגנו כאן באמצעות מחיר הצל שמשקף גם את כל השימושים האלטרנטיביים. לאחר שנקבע המחיר יכול הצרכנים להחליט לבד כמה לרכוש – אין צורך במעורבות הממשל.

כך גם ''נכון'' להשתמש במחיר צל כאשר בארץ עולים על השולחן השיקולים הנוגעים לאספקה וצריכה של מים וחשמל. בשני המקרים היצור והאספקה הם בידי מונופולים (ציבוריים). בשני המקרים הללו צריך ורצוי לשקול הפרטה כדי שלא יווצר מחסור מלאכותי או ניצול יתר עד כדי סיכון.

---

כל ההקדמה הזאת היתה נחוצה כדי להציג את דוגמה אקטואלית שהופיעה בעיתונות. בשבועות האחרונים קראנו לא מעט מאמרים שעסקו במעמדו של שמעון פרס במפלגת קדימה. בעצם עלתה השאלה מהו המיקום הראוי של שמעון פרס ברשימת המועמדים (או כל מועמד אחר)?

את הדרך כדי לחשב את המיקום ''הראוי'' סיפק סבר פלוצקר (שהוא גם כלכלן...). הוא הסביר שעל ''קדימה'' לברר את המחיר של פרס כגורם יצור פוליטי – עליהם לברר את המחיר האלטרנטיבי שלו (הערך הגבוה ביותר שלו למפלגות אחרות בשוק הפוליטי). פלוצקר לא מזכיר את המחיר האלטרנטיבי כי הוא טוען שהשוק לשירותיו של גורם היצור הזה, שמעון פרס, מוגבל ולכן הוא עוסק בבירור מחיר הצל שלו. מחיר זה נגזר ממעמדו האלטרנטיבי – במפלגת העבודה (מחיר הצל של פרס).

1. אדם סמית, The Wealth of Nations, ספריה מודרנית, ניו יורק, 1937, עמ' 424. המקור נכתב בשנת 1776.
2. דויד ריקרדו, Principles of Political Economy, פרק 7, 1817.

---