פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_3350

הנושא העדתי אינו רלוונטי במערכת הבחירות – חלק ב'
צבי גיל (יום רביעי, 25/01/2006 שעה 7:00)


הנושא העדתי אינו רלוונטי במערכת הבחירות – חלק ב'

מסה בשני חלקים על מיזוג גלויות והצלחתו

צבי גיל



חלק א'

הישגים בתחומי האינטגרציה

התהליכים המוחשיים של התקדמות כלכלית ותעסוקתית של קבוצות עולים שונות ושל השוני החברתי והתרבותי שהתפתח אצלם בתקופות השונות של השתלבותם בחברה הישראלית הושפעו מן החיזיון החוזר והמשתנה בהתמדה בין רמות ההשכלה לסוגיה, נורמות תרבותיות, נורמות חברתיות, לכידות משפחתית וקהילתית ומערכות מנהיגות מצד אחד, לבין יוזמות חזקות של המרכז ושל מרכזי משנה ביצירת מוסדות חדשים. ברשימה מסוג זה, מן ההכרח שיובאו להלן נתונים סטטיסטיים.

בשנת 1965 בקטגוריה של ''פרופסיות ועובדים מנהליים'' היו הנתונים הבאים: עולים מאסיה ומאפריקה 10.7%, עולים ילידי אירופה ואמריקה 30.2%. רוב יוצאי אפריקה והמזרח עסקו בחקלאות ובתעשייה. הפילוח לשנת 2002 לפי נתוני למ''ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) הוא: שיעור ההשכלה האקדמית בין יוצאי אסיה ואפריקה הוא 42.2%, בין יוצאי אירופה ואמריקה – 79% ובין ילידי הארץ – 49.1% (עם אלה נמנים בני דור שני ושלישי של יוצאי אסיה ואפריקה). מקצועות חופשיים וטכניים: יוצאי אסיה ואפריקה 72.7%, יוצאי אירופה ואמריקה 66.1%; מנהלים: אסיה ואפריקה 39.1%, אירופה ואמריקה 45%. בקרב הנשים ההבדל גדול יותר: אסיה ואפריקה 22.7%, אירופה ואמריקה 40.8.

בתחום החינוך, של 13 שנות לימוד הנתונים בשנת 1965 היו כדלקמן: 8.6% עולים ילידי אסיה ואפריקה, 30% עולים ילידי המערב. בשנת 2002: בני 18 ומעלה עם 13-15 שנות לימוד: ילידי ישראל 23.5%, יוצאי אסיה ואפריקה 20.0%, ויוצאי אירופה ואמריקה 28%. (גם כאן יש לשים לב שבקטגוריה ''ילידי ישראל'' ישנם צאצאים רבים מבני יוצאי אסיה ואפריקה.) אשר ל-‏16 שנות חינוך ומעלה הנתונים הם: ילידי ישראל 19.0%, יוצאי אסיה ואפריקה 12.9%, יוצאי אירופה ואמריקה 31.6%. בשנת 2000 למדו לתואר ראשון 23% מיוצאי אסיה ואפריקה, 37% מיוצאי אירופה. לתואר שני באותו זמן למדו: 25.5% מיוצאי אסיה ואפריקה, 41.1% מיוצאי אירופה. בתואר השלישי הבדלים בולטים ויוצאי אסיה ואפריקה מהווים כשליש – 17.4% לעומת 51.7% של יוצאי אירופה ואמריקה. לדעתי הפער הצטמצם, הן בשל ריבוי הנרשמים של יוצאי אסיה ואפריקה במכללות מקומיות והן בשל מדיניות של אוניברסיטות שונות לעודד קבלתם של סטודנטים משכונות עניות ועיירות פיתוח.

אינדיקציה למה שקרה בשנתיים אלה ניתן למצוא בנתונים שהביאה מנכ''לית משרד החינוך רונית תירוש במסיבת עיתונאים לקראת שנת הלימודים (שנת תשס''ה), על צמצום הפערים בתקופה זאת: בתחום נשירה מן הלימודים השיעור הצטמצם מ-‏31% ב-‏2002 ל-‏25% ב-‏2004. בשיעור הניגשים לבגרות מ-‏58% בשנת 2002 ל-‏67% בשנת 2004. בעלייה לזכאים לתעודת בגרות, מ-‏33% ל-‏36.3%. זה באופן כללי. שיעור היהודים הזכאים לתעודת בגרות בשנת 2004 היה 51.5%.

בתחום התעסוקה, לפי הסוציולוג והמחנך יעקב נהון (''עדות בישראל'' 1983) הפערים האופייניים לציבור השכירים נעלמים כמעט כליל. בקרב העצמאיים הם מעידים על יכולתם של בני הקבוצה הדומיננטית ליטול לעצמם עיסוקים עדיפים מבחינת הסטאטוס שלהם. גם כאשר יתר התנאים שווים, אם מכוח העדפתם הסטריאוטיפית של המעסיקים או בשל מערכת קשרים עדיפה עם הרובד העליון של החברה, עם הזמן (כלומר גם מאז 1961 עד 1983) וגם כאשר משווים מבוגרים וצעירים, גדל אצל בעלי השכלה התיכונית הפער העדתי מבחינת הסיכויים להימצא בעסקי הצווארון הכחול. זה, בלי ספק, כתוצאה מריכוזם הגובר של יוצאי אסיה ואפריקה ברמת ההשכלה התיכונית. לעומת זאת, אצל בעלי ההשכלה העל-תיכונית והגבוהה הצטמצם, אם כי לא נעלם, הפער העדתי בעיסוקי הצווארון הלבן הגבוה. זאת הייתה התמונה בשנת 1983, ומאז חלה התקדמות רבה. כיום ברמת הניהול הגבוהה, גם מבחינה אליטיסטית וגם מבחינה מספרית, רבים מבני יוצאי אסיה ואפריקה נמנים עם העשירונים העליונים בכל התחומים ללא יוצא מן הכלל. נתונים על מרכיב של תעסוקה ושכר ע''פ השתייכות עדתית לא קיימים כיום, וזה מראה על משהו, גם אם ישנם נתונים לגבי השכר של העשירונים התחתונים והעליונים. פעם היו נתונים. במחקר שנעשה בשנות ה- 50 היו הנתונים הבאים: משתכרים יותר מ-‏800 ל''י לחודש: עולים ילידי המזרח 9.9%, מערב-‏30.2%.

יחד עם זאת אין להתעלם מן הגורם הגיאוגרפי של מגורים. בשנות ה-‏50 וה-‏60 רוב העולים יוצאי אפריקה ואסיה היו בפריפריות של הצפון הדרום וירושלים. רוב עולי המערב וילידי הארץ היו במרכז – חיפה, תל אביב. ההזדמנויות למציאת עבודה מתאימה היו טובות לעין ערוך במרכז מאשר בפריפריות הרחוקות, ומי שרוצה למצוא שרידים לשורשים האתניים של תעסוקה ואבטלה, יימצא אותם בקטגוריה הזאת. אבל גם כאן ישנה מוביליות גדולה, בעיקר של הצעירים מן העיירות אל אזורי המטרופולין, ותזוזה נמרצת בתחום התעסוקה.

אולם דווקא הריחוק של הפריפריה מן המרכז הצמיח דור של מנהיגות מקומית, מעין ''אוטואמנציפציה פוליטית'' לוקאלית. רובם פעלו מטעם הליכוד. עם הזמן, ההצלחה שלהם הפכה לרועץ כאשר בליכוד נוצר מעין ''צוואר בקבוק'' של ייצוג עדות המזרח שבלם קידומם של פעילים רבים שכבר רכשו ניסיון וכוח בשלטון המקומי. תופעת ''צוואר הבקבוק'' לפי א. גרינברג (''הליכוד ויוצאי עדות'') הגיעה לשלב הקריטי בבחירת המועמדים לכנסת בבחירות 1992. אז הגיעה לשיאה תחרות המזרחים בינם לבין עצמם מן המחנות השונים על מקומות בודדים ברשימה ודחיקת נציגי עיירות הפיתות. אולם מאז השתנה המצב בליכוד וכן במידה רבה במפלגות אחרות. עם זאת בתחום המוניציפאלי דווקא קיים מה שהעיתונאי דניאל בן-סימון קורא ''סינדרום באר שבע''. הוא כותב, בין השאר: ''מעל לפקעת העסקנות מרחפת יריבות עתיקת יומין בין הפלג המרוקאי של סניף הליכוד לבין הפלג התוניסאי. הפלג התוניסאי מחובר למשפחת שרון ואילו הפלג המרוקאי למחנה נתניהו''. אבל בכך אין שוני בקרב היהודים בכלל, ופלגים בישראל בפרט.


המיזוג האולטימטיבי – נישואים בינעדתיים

ב-‏13 באוגוסט 2004 התפרסמה בעיתונות ידיעה שאורן יחזקאל מקריית מוצקין נהרג יום לפני כן בהתהפכות אוטובוס בצפון הודו. בתאונה נהרגה חברתו של יחזקאל, וורד אלטמן, שאיתה אמור היה להתחתן. אילו השנים התחתנו, וודאי שלא הייתה מתפרסמת ידיעה, אבל על תאונה בהודו שבה נהרגו שני ישראלים שעמדו לקשור את חייהם בעתיד התפרסמו דיווחים. זאת לא רק אינדיקציה שבחוץ כל הישראלים שווים. לי ידיעה זאת הצביעה על פן אחר של אינטגרציה בישראל, נשואים מעורבים. אורן בא מבית ממוצא ''ספרדי'', ואילו וורד אלטמן באה מבית אשכנזי. הואיל וידיעה עצובה זאת היתה הגורם המאיץ לכתיבת המאמר, התחלתי לאסוף קטעי עיתונות בנושא. והנה כאשר אני פותח את תיק הלקטים אני מוצא כתבה גדולה על מחקר בנושא הנצחת זיכרון ובמרכז הכתבה תמונה של אישה יפה. שאלת את עצמי מה שייך יום הזיכרון לרבין, שהובא כדוגמא, לנושא שאני עוסק בו. בשלב מסוים רציתי להשליך את העמוד, מתוך אוגדן שהלך והתעבה בלאו הכי. החלטתי לשוב אליו, מתוך הרגל שלעולם אל תשליך חומר מקורי לפני חתימת המאמר. כאשר הגעתי שוב אל העמוד גיליתי את הסיבה. שם החוקרת הוא ד''ר ויניצקי-סרוסי. הנה מוצר מובהק של מיזוג עדות בישראל, וכמובן שיש עוד רבים כמוה אשר משמרים את שם בית אבא.

במסגרת יחסי אנוש מבטאים נשואים קרבה מרבית. מוסד הנשואים משולב פומבית עם אינטימיות הדדית והתחייבות לטווח ארוך. משמעות הנישואין חורגת מיחסי הזוג ומקיפה את משפחת המוצא. יש לציין כי הנטייה בעבר הייתה נשואים בתוך העדה. זאת משום שמדובר במערכת ערכים ומסורות המוכרים לבני הזוג. במהלך הזמן נוסף לכך גם פן של ניכור, בין יוצאי אסיה ואפריקה לבין יוצאי אירופה ואמריקה. מטעמים אלה ניתן לקבוע כי לגבי בני עדות שונות המתחתנים זה עם זה הוגשם מיזוג מרשים. בראשית שנות ה-‏50 המיזוג הגיע ל-‏9% בשנות ה-‏70 ל- 19%, כלומר תוך עשרים שנה הוכפל בישראל שעור הנשואים הבינעדתיים, שעור גידול של 5% בשנה. לפי הנתונים האחרונים בשנת 2002 המספר הגיע לכדי שליש. אחוז זה לא נכלל בקטגוריה של ילידי ישראל, שהם כיום הגוש הגדול ביותר ואצל אלה אין כבר זכר למוצא, אף שברור שרבים מהם נשואים עם בן או בת זוג מעדה אחרת. סוציולוגים מציינים כי האתנוצנטריות בארץ נמוכה מזו מכל החברות באירופה וארה''ב. הנטייה להשוואת הדפוסים בישראל מלמדת כי הנושאים הבינעדתיים מצויים היום על בסיס שוויוני יותר. שוויוניות זאת אינה חלה בהכרח על כל האוכלוסייה האשכנזית. אך יש להניח כי בחוגים שמקרבם יוצאים הזוגות המעורבים מתייחסים הדדית כאל שווים ביניהם (הכול מתייחס לנשואים בין עדתיים בקרב היהודים בלבד).


הקריאה ''לחזור הביתה''

פרופסור אליהוא כץ, אחד ההוגים בתחומי החברה והקומוניקציה הבולטים בארץ ובעולם קובע חד משמעית:
מיזוג העידות בישראל הוא לא ספק הצלחה גדולה, אם כי באחרונה מורגשת נסיגה מסוימת שיש להצטער עליה, והוא השימוש בהקשר הפוליטי. ש''ס היא תוצאה של נורמליזציה בליכוד, כאשר לאחר שנות אופוזיציה רבות היא עלתה לשלטון זה חייב אותה לנהוג באחריות ממלכתית, כאשר האלמנט הדתי והעדתי, שהיה די מרכזי אצל בגין, איבד מכוחו. על שינוי זה נבנתה ש''ס, מפלגה על טהרת הדתיות והעדתיות, שרוב חבריה היו בעבר מצביעי ליכוד או גח''ל.
על רקע הבחנה זאת של פרופסור כץ ניתן להבין את הקריאה של שר החוץ סילבן שלום (לקראת וועידת הליכוד באוגוסט 2004), לקואליציה עם הדתיים, בשעה שביקש בעצם לומר לאנשי ש''ס: אחים חיזרו הביתה. ואכן בש''ס לקראת הבחירות הקרובות במרץ 2006 קיים חשש רב מפני עריקה לליכוד.

אכן, ש''ס שפעלה במישור המוניציפאלי מאז 1984, זכתה בבחירות בשנת 1992 ב-‏6 מנדטים (כבר המפלגה הדתית הגדולה ביותר, בבחירות לכנסת ה-‏14 זכתה ל-‏14 ח''כים, ובבחירות בשנת 1999 הגיעה לשיא כוחה – 17 מנדטים. בכנסת ה-‏16 בשנת 2003 היא ירדה ל- 10 מנדטים. זאת היתה האינדיקציה הראשונה לדעיכת הגורם העדתי. באותו זמן גם הפן הסקטוריאלי, כמו ציבור יוצאי חבר העמים, שמתוכו הוקמה המפלגה ''ישראל בעלייה'', ירד מ-‏7 מנדטים בבחירות לכנסת ה-‏14 ל-‏2 מנדטים בבחירות בשנת 2003 ובפברואר 2004 חוסלה כמפלגה, והשתלבה/נבלעה ב''ליכוד''. ''ישראל ביתנו'' מעולם לא הצהירה על עצמה כמפלגה סקטוריאלית, אף שהיא מהווה כתובת בולטת לציבור הזה,בעיקר לקראת מערכת הבחירות הבאה. מעניין שתמ''י, אשר הוקמה על בסיס אתני, נעלמה מן האופק מהר מאוד ואילו מפלגה אתנית דתית (ספרדית) כמו ש''ס מצד אחד ו''דגל התורה'' (האשכנזית) מצד שני, שתיהן מפלגות לא ציוניות מצליחות לשרוד כמפלגות אתניות דתיות.

ד''ר חנוך סמיט, מייסד ''מכון סמיט לסטטיסטיקה ומחקרים חברתיים'' קובע כי ''אחד ההבדלים הבולטים הבינעדתיים הוא בתחום הדת. הפערים בין הדתיים האשכנזיים לבין הדתיים הספרדיים גדולים מאוד. בעצם מדובר בשני עולמות''. זאת למרות שהרב מנחם שך מנהיג הליטאים (''דגל התורה'') הוא שדחף בשעתו את תלמידו הספרדי, אריה דרעי, להקים את ש''ס, במאבקו נגד ''אגודת ישראל''. בעצם, מוסיף סמיט, ''גם הפער בין הדתיים לבין החילוניים גדול עדיין, וכאשר מדובר באחד החזונות של מדינת ישראל, הרי שתי המפלגות גם יחד אינן מחנכות לציונות''. הוא מצביע על כך שחברי המפלגה הדתית האשכנזית מצביעים כולם למפלגה שלהם, מה שאין כן לגבי הקבוצה הדתית הספרדית. היא בעיקר הגב של הליכוד. עם כל זאת חנוך סמיט מבחין בין חיכוכים בינעדתיים עכשוויים לבין תחושת קיפוח של העבר. זאת עדיין מחלחלת עד לדור השלישי. סמיט קורא לזה ''מורשת של תחושות''. אשר לעלייה הרוסית, מוסיף סמיט, היא עדיין מתקשה להגדיר לאן היא שייכת. זאת מבחינה פוליטית. ''מצד אחד הם מגדירים עצמם ליברלים, ומאידך הם רוצים מנהיג חזק''. אולם בכך הם לא שונים בהרבה מאזרחים ישראליים רבים. אבל בכל מה שנוגע למיזוג בישראל הסיפור של יוצאי חבר העמים הוא שונה בתכלית.


העלייה הרוסית- הצלחה

יוצאי חבר העמים לשעבר הם כיום העדה הגדולה ביותר בישראל ומספרם מגיע ליותר ממיליון ומאה אלף נפש. החלק הארי בא בגל העלייה השני בין השנים 1989 ועד ראשית שנות האלפיים. עלייה זאת שינתה כמעט לחלוטין את המאזן העדתי בישראל. מחקרים מצביעים על כך שרובם המכריע של העולים רצו בכל מאודם להשתלב בחברה. אמנם בכך אין שוני ביניהם לבין עולי אסיה ואפריקה, שגם הם, כאמור, שאפו להשתלבות מוחלטת. אלא שבעלייה זאת החיכוכים לא היו דומים לאלה שאפיינו את העליות ה''ספרדיות''. במקרה זה בצד הנכונות לעזרה ולתמיכה בעולים הייתה גם תחושה של תחרות ואיום מפני החדש והזר. העולים הרוסיים, הן בשל הרקע התרבותי והמדעי שלהם והן בתוקף היותם מסה גדולה, הגיבו בצורך להגדיר את זהותם ואת בסיס השתייכותם לחברה הישראלית ולמדינה בדרך שונה מזאת של העולים מארצות האיסלם ואפריקה. אפשר לומר בהכללה שהמרכיב המרכזי בהשתלבות זאת היה כניסה מתוך שוויון, אם לא מתוך עליונות, ולא כיחידים אלא כקהילה.


המדיה והמסר במסגרת המיזוג

המחקר בסוגיה ברמת הקהילה התבצע בערוץ המשולש של העיתונות המקומית בשפה הרוסית, הפעילות התרבותית של מועדוני העולים והפעילות הפוליטית של ה''פורום הציוני'' וארגוני העולים. בשנים שבהן נערך הסקר (1992-93) היו 50 פרסומים בשפה הרוסית, החל ביומונים וכלה בכתבי עת. בשונה מן התקשורת בשנות ה-‏70, אשר מומנה בעיקר על ידי מפלגות, בשנות ה-‏90, בתקופת המחקר (שבוצע ע''י הפקולטה למדעי החברה של האוניברסיטה העברית) בלטה יותר המגמה המתבדלת. אך החוקרים ציינו כי יש לראות את המגמה הזאת בפרספקטיבה של 2-3 שנים לאחר העלייה שזהו שלב קריטי בתהליך קליטתה של כל הגירה. כבר אז כאשר נשאלה השאלה האם ההתבדלות והגיטואיזציה הן מגמות בולטות ודומיננטיות. התשובה היתה חד משמעית: לא. מגמת המיזוג הלכה וגברה הן בשל תחושת הביטחון של יוצאי חבר העמים והרגשת איתנות בחברה הישראלית אשר גילתה את הנכס הגדול של העלייה הזאת כתוצאה מן המהפך המדיני ברוסיה והמהפך הכלכלי בארץ. המימון של התקשורת נשא יותר אופי כלכלי, שווקי ורק בחלקו מומן על ידי גורמים פוליטיים. פריחת התקשורת הרוסית הייתה מקור לא רק למידע, לביקורת ולהפצת מסרים אלא בסיס הפריה עצום בכל הקשור לדו שיח המתמשך בין העולים לבין הקולטים. כאן לא מדובר בהכתבה, כמו בשנות ה-‏70, אלא בדיאלוג ממש. את עיקר המלאכה הסימביוטית הזאת עשו מרכזי התרבות, המועדונים למיניהם והספריות בשעה שהעיתונות משמשת להם כשופר. הם הקימו מוסדות תרבות משלהם, מוסדות אמנות, מערכות חינוך, במות, גלריות ותערוכות שהיו בהם כל המאפיינים של אליטה צומחת.

יותר מזה. הקנאה של האוכלוסייה הוותיקה שבקרבה התיישבו העולים, הפכה במרוצת הזמן למקור של גאווה לוקאלית. נוסדו תזמורות מקומיות, נערכו תערוכות, הוקמו מוסדות חינוך משובחים. אמנם בתחילה אפשר היה להתרשם שכל הפשיעה מקורה בקהילה הרוסית, שכן התקשורת הצמידה לחשוד את תווית מוצאו, אולם זה פסק. לכאורה, קהילה זאת מצאה את הדרך שלה להשתלב בחברה הישראלית. היא מכירה את הזירה הפוליטית ולכל השקפה בקרבה ישנה מסגרת. אולם זאת יש לסייג, כהנחתו של פרופסור כץ, שעלולה להיות נסיגה אם המניפולטורים הפוליטיים יחזרו לפן הסקטוריאלי, ויש כבר סימנים לכך, כאמור, לקראת מערכת הבחירות הבאה. מעניין לראות כיצד הקהילה הרוסית, שנקלטה כמעט בכל המובנים והתחומים, תגיב.


''ברית דמים'' בארץ וזיקה לארץ המוצא

ויש עוד גורם כבד משקל כאשר מדובר בעלייה זאת. במרוצת הזמן נהפכו העולים לשותפים בפועל במערכה על בטחון המדינה, וזאת הן כחיילים והן כקרבנות הטרור. במערכה על הביטחון נופלים חיילים ממוצא רוסי, וזה אמור גם לגבי פיגועי טרור. לצערנו, המצוקה היא אחד הדבקים האפוקסיים שקושרים את העם היהודי בכלל ובמדינת היהודים בפרט. וככל שעובר הזמן הם מתחילים לראות גם את הבעיה הפלשתינאית מפרספקטיבה ישראלית. ככלל, הציבור הזה, מטעמים שונים הוא אנטי-פלשתינאי, אבל בהקשר זה וכתוצאה מן העמדה של הציבור הישראלי ברובו, רובם, כמדווח, הפכו לתומכים של הנסיגה מעזה. שכן הם, כרוב רובו של הציבור הישראלי, חוששים מן הבעיה הדמוגרפית כתוצאה מהמשך השליטה על הפלשתינאים.

אבל דווקא בהקשר זה, של מדינה יהודית, אחת הבעיות האקוטיות בקליטת עליה זאת, היא האחוז הגבוה יחסית של עולים לא יהודים. סוגיה זאת היא מקור לתסכול עמוק ולהתמרמרות נמשכת עדיין בראשית 2006. במוסף המיוחד של ''דבר'' שצורף בשעתו לגיליון ראש השנה של ''הארץ'', כתב יעקב קדמי, יו''ר ''נתיב'' לשעבר, בין היתר:
הגזענות הפרימיטיבית במסווה של דאגה לאופייה היהודי של מדינת ישראל היא אות קלון למדינה ועלבון ליהדות האמיתית. היא פוגעת בכל עולה ועולה. יתרה מזאת, היא פוגעת במדינת ישראל ויהדות התפוצות שהרכבה הדמוגראפי זהה לזה של העולים.
קדמי התכוון לא רק לתפוצות בכלל, אלא לפזורה היהודית שנותרה בחבר העמים, פזורה שהקהילה הרוסית בארץ קשורה איתה במישורים רבים, משפחתיים, כלכליים ותרבותיים, כשכל אלה יוצרים זיקה למולדת הישנה.

ההיבט המעניין הוא שתופעה זאת היא כלל עולמית ומשותפת כמעט לכל ''פזורה בעולם''. הסוציולוגית פרופסור יהודית שובל אומרת כי מבחינות רבות זה מאפשר לקהילות המהגרים להיות אזרחים ולחיות את החיים של הארצות הקולטות מחד, ומאידך, לשמור על זיקה עם ''המולדת''. היא הביאה כדוגמה את המקסיקנים שחיים בארה''ב, וגם את העולים מבריה''מ לשעבר בארץ. זאת כאשר ארץ המוצא, רוסיה או שכנותיה, לאחר קץ הקומוניזם, מאפשרת להם להיות בקשר מתמיד עם המסגרת החברתית, התרבותית והמשפחתית. פרופסור גבריאל שפר (חוג למדע מדינה האוניברסיטה העברית) קורא לכך ''גישה סינתטית'' בסוגיית הזהות שיש בה גורמים ''פרימורדיאליים'' כמו מורשת היסטורית ו''אינסטרומנטליים'' – צרכים פרגמטיים. בהקשר זה הוא ציין, בין היתר, תופעה חדשה שישראלים יוצאי פולין, הונגריה או רומניה, מבקשים אזרחות ארצות המוצא. אני משער שכאן הפן האינסטרומנטאלי רב יותר מן הפן הפרימורדיאלי. (אצל עולים מארצות המערב אין בכך משום חידוש. באחרונה זה חל גם על ארצות מזרח אירופה לשעבר אשר הצטרפו לאיחוד האירופי כאשר האזרחות מקנה פריבילגיות בכל היבשת). זהו חלק מן הגלובליזציה בעולם. אולם שונה הדבר בכל האמור בעלייה מרוסיה. כאן קיים במובהק הרצון לשמר גם אצל הילדים את השפה הרוסית, להכיר את תרבות ארץ המוצא בלא שהסולידאריות הזאת תפגע בנאמנות למולדת החדשה. עד כה לא הייתה תופעה כזאת בקרב העליות. פרופסור שובל ציינה זאת לחיוב והוסיפה שיש חוקרים שסבורים אחרת, אך היא לא מסכימה איתם. אני מסכים עם פרופסור שובל. זאת בראש וראשונה על בסיס המציאות בעבר, כאשר העולים חשו שלא זו בלבד שנעקרו מארץ המוצא (טראומה בכל מקרה) אלא שרצו גם לעקור את מורשתם.

אולי זאת הסיבה לתופעת ''השיבה'' למרוקו. הנסיעות למרוקו, של יוצאי ארץ זאת, בין אם מדובר בעלייה לקברי קדושים, או בביקורים במקומות שבהם חיו, היא דבר חיובי ואפיק יעיל לשמירת מורשת העבר. לא מדובר רק בעולים עצמם, אלא גם בילדיהם ובנכדיהם. אפילו פולין, שקהילותיה חרבו לחלוטין, היא מקום ביקור לא רק באתרי השואה אלא גם בערים ובעיירות שמהן באו השרידים. גם לשם מביאים ההורים את ילדיהם. כאמור זאת תופעה כלל עולמית שיש בה סימביוזה של חיים במולדת החדשה תוך כדי שמירת הזיקה עם ארץ המוצא, תרבותה אורח חייה וכיו''ב.


המציאות והבעיות לעתיד

התנועה הציונית והשתלבותה בתוך המזרח התיכון נשזרו ביחד עם תהליכי ההתפתחות הפנימית של החברה הישראלית. שילוב זה, קבע פרופסור אייזנשטדט (בהתבטאות בשנות ה-‏80), היה ביסוד השינויים העיקריים שחוללו בתקופה זאת ברכיבי הזהות הקולקטיבית הישראלית. תהליכים ומאבקים אלה התפתחו בכמה כוונים מקבילים, צולבים ומנוגדים. אחד הכיוונים היא הטכניזאציה הגדלה והולכת של דפוסי חיים והזהות בתוך החברה הישראלית. את הכוון השני הוא ראה בהתגברות העימותים הפוליטיים בין המרכזים השונים. שני כוונים אלה מצטלבים לדעתו הן בתהליכי הניתוק בין מגזרים שונים על כוחות היצירה הטמונים בהם, והן הניסיונות לגבש קשרים חדשים בין היצירה המגזרית לגווניה ובין מסגרות רחבות יותר.

השאלה המרכזית לעתיד החברה הישראלית היא האם תדע חברה זאת לשזור יצירות של יחידים, חוגים או קבוצות, לגבשם במגמה פלורליסטית סביב מסגרות חדשות ולטפח מחדש את המחויבות למסגרות שונות כאלה. האם היא תדע לעשות זאת כאשר בעת ובעונה אחת מתנהלים בתוכה מאבקים על קביעת הזהות הקולקטיבית ועל העיצוב של המערכת המוסדית שלה. זה האתגר המרכזי שהחברה הישראלית עומדת בפניו.
המציאות כפי שהתגבשה בעשורים אחרונים תוך ''מסה ומעש'' עונה על השאלה הקונטמפלטיבית של אייזנשטדט. המדינה התמודדה עם האתגר בהצלחה.

עם זאת, הבעיות קיימות, אך הן בעיות מבית יוצר אחר ויש להתייחס אליהן במסגרת התייחסות שונה. עם הסוגיות שעלינו להתמודד איתן בעידן החדש נמנות: יותר שוויוניות חברתית, דגש חזק יותר והשקעות רבות יותר בחינוך לכל דרגיו, בעיות של אמהות חד הוריות במצוקה, נכים, זרים, פלורליזם דתי, הגדרת הדת מול המדינה, ענייני גיור של רבבות עולים מחבר העמים. שלא לדבר על בעיות אלימות בחברה, בבית, במערכת החינוך, ניצול נשים כשפחות מין, שוויון בין גברים ונשים, בין היתר בתחום השכר. בעיה מרכזית אחת שמקננת בתוכנו מאז קום המדינה ומשוועת לפתרון צודק היא היחס בין היהודים לערבים אזרחי המדינה. לפן קרדינאלי זה לא התייחסתי. זאת הן משום שהגבלתי את עצמי לנושא של ''מיזוג גלויות'', והן משום שסוגיה זאת, לא זו בלבד, שהיא נדונה בהרחבה בתקשורת העכשווית, אלא שכאן מדובר בעיקר במעשים שלא נעשו ובמחדלים שנעשו. על כך דומני אין חילוקי דעות. מחקרים יש למכביר, מעשים יש מעט מדי.


ולסיום העיקר שנית

נקודת המוצא שלי היא מדינה יהודית נאורה ודמוקרטית במלוא מובן המונח הזה. יחד עם השמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל, חובה עלינו להעניק שוויון מוחלט לכל האזרחים ללא יוצא מן הכלל. בכך נהיה ככל העמים הנאורים, ואולי אולי אור ליהודים בפזורה. תיאודור הרצל אמר כי ''אין עם יכול להיוושע כי אם בידי עצמו''. שנים היינו עם בלי מדינה ועכשיו אנו מדינה שיש לה עם. אנו רשאים ומחויבים לחשוף תופעות שליליות, למתוח ביקורת, גם להשמיץ אם צריך, לרטון, לקטר, ככל שחברה חופשית מאפשרת לאזרחיה. אבל בדבר אחד יש להודות בגאווה: לאחר הגשמת החזון הציוני הראשון והוא הקמת המדינה והחזון הציוני השני - קיבוץ הגלויות, החזון הציוני השלישי של מיזוג גלויות הוגשם.

חלק א'



מקורות:
  • פרופסור אליהוא כץ, האוניברסיטה העברית (ראיון, 2005).
  • ד''ר חנוך סמיט, מכון סמיט למחקרים ולסטטיסטיקה (ראיון, 2005).
  • יוחנן פרס, יחסי עדות בישראל, ספריית הפועלים, 1976.
  • פרופסור יהודית שובל, ''הגירת הפזורה - הגדרה דו-משמעית ותבנית תיאורטית'', בהרצאה בסמינריון מטעם המכון ללימודים מתקדמים והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית (4.11.2004).
  • פרופסור גבריאל שפר, ''מה הן התפוצות'', בסמינר הנ''ל.
  • דברי הכנסת.
  • פינחס גנוסר ואבי בראל, עורכים, ציונות – פולמוס בן זמננו, המרכז למורשת בן גוריון לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון, 1996.
  • ש.אייזנשטדט, משה ליסק ויעקוב נהון, עדות בישראל ומקומן החברתי, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993.
  • הלשכה המרכזית לסטיסטיקה.
  • משה ליסק וברוך קנה, ישראל לקראת שנת 2000, הוצאת ספרים ע''ש מגנס, האוניברסיטה העברית, .1995
  • אשר שונה, השכלה גבוהה כמנוף לשינוי בקרב תושבי השכונות, אוניברסיטת בן-גוריון, התשס''ב.
  • שמואל אייזנשטדט, עורך, מיזוג גלויות- יום עיון, הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, 1960.
  • אנציקלופדיה של ''ידיעות אחרונות''.
תודה מיוחדת:
  • שלמה גולדברג - ביה''ס הלאומי האוניברסיטאי
  • עליזה פלג - הלמ''ס ירושלים






http://www.faz.co.il/thread?rep=73272
החזן הציוני הראשון והשני הם אחד
פרקש (יום רביעי, 25/01/2006 שעה 15:39)

ושניהם טרם תמו. לגבי עניין קיבוץ הגלויות הוא עוד אמור להמשיך שנים רבות וכנראה לא להסתיים בעשרות השנים הקרובות.

גבי הקמת המדינה, אך שהקמנו אותה הרי שטרם ביססנו אותה כדמותה כפי שרובנו רוצים לראות. ישנם שני עניינים שצריכים להיסגר בעשר השנים הבאות (אם להיות אופטימי). האחד הוא גבולות המדינה והשני סוג המשטר ושיטת הבחירות.

לגבי הגבולות יש לנו פרטנר סרבן שלום מלידה ויתכן שנסגור את הגבולות בעצמנו תוך המשך הטרור הפלסטיני גם אם בדינמיקה נמוכה הרבה יותר מאשר הופגנה באינתיפאדה האחרונה.

לגבי סוג המשטר, אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו ראויים לשיטה הקיימת היום, או לחילופין להמיר את השיטה לשלטון של נשיא לפי הדוגמה האמריקאית המותאמת לישראל. בכל מקרה, גם שיטת הבחירות צריכה לעבור שינוי. אולי להגדיל את המשקל של בחירה אזורית-יחסית (של 60% מהח''כים) לצד בחירה ישירה (של 40% מהח''כים), לצד נתינת יכולת לכל מצביע לדרג את האנשים לפי עדיפות בזמן הבחירות (גם אם יותר ממפלגה אחת), וגם העלאת אחוז החתימה.

מן הראוי שכנסת ישראל תמנה הרבה פחות מפלגות ושיברי מפלגות שרק מפריעות לפעולה השוטפת של הכנסת ותחתן להעדיף 4 - 5 מפלגות שיעשו את העבודה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73276
מהי כוונתך?
דוד סיון (יום רביעי, 25/01/2006 שעה 17:14)
בתשובה לפרקש

1. מהי הבחירה הישירה הזאת? בחירת מועמדים מחוץ למפלגות?
2. 4 - 5 מפלגות מזכיר לי את ההסתדרות של הועדים הגדולים - קרטל שדואג לחזקים.... לא?

http://www.faz.co.il/thread?rep=73326
מהי כוונתך?
פרקש (יום חמישי, 26/01/2006 שעה 23:51)
בתשובה לדוד סיון

1. לא התייחסתי לשיטה אחת קונקרטית אלא למגוון טכניקות בחירה שמייצגות נאמנה את רצון הבוחרים.

ישנן מדינות, בד''כ הנקראות מתקדמות יותר, שבהן נהוג לפצל את הנבחרים בין בבחירה של רשימה ארצית ובין בחירה אזורית, באיזשהו יחס מוסכם. והללו יושבים בפרלמנט אחד אבל מייצגים אינטרסים שונים של שולחיהם, גם אם זה שנבחר בארצית וזה שבאזורית חברים באותה מפלגה. כי לכל אחד יש את המחוייבות האישית שלו ואת הצורך להיבחר אישית לרשימה ע''י קאדר בוחרים אחר. באופן זה שוברים את המונוליטיות של מרכז מפלגה מסויים.

ישנה גם שיטת בחירה שמית, הנהוגה בחלק מהסקנדינביות, בה בן אדם מסמן מספר מסויים של מועמדים לבחירות לפרלמנט, ללא תנאי שכולם צריכים להיות ממפלגה אחת. נניח יש 600 מועמדים מ-‏15 רשימות ל-‏120 מקומות בפרלמנט. הבוחר רשאי לסמן לפי סיפרור מ-‏1 נניח עד 20 את 20 המועדפים עליו. מס' 1 בעדיפות ראשונה ומס' 20 בעדיפות 20. כל עדיפות מקבלת ערך מספרי - נניח עדיפות 1 מקבלת - 20 ועדיפות 20 מקבלת - 1. ע''י חיבור כל סכומי התיעדופים מתקבלת רשימה מדורגת מ-‏1 עד 600. 120 האנשים שקיבלו את הסכומים הגבוהים ביותר נכנסים לפרלמנט. זה נשמע קצת מסורבל, אבל זה עובד יפה בפועל.

בנורבגיה כל אחד יכול להקים מפלגה לעצמו, עם מינימום תומכים (הוא צריך להגיש רשימת כמה מאות בודדות חותמים עד כ-חודשיים לפני הבחירות), ללא מנגנון כבד ומשומן. שיטת הבחירות הזו תעלה אותו אם הוא מוכר ומוכשר בעיני הציבור ותפיל אותו אם הוא ההיפך.

תאר לך שהיית יכול להצביע לפרץ, לפרס, לדליה איציק וליוסי ביילין בפעולה אחת.

2. ריבוי מפלגות דווקא פוגע בדמוקרטיה כפי שאנחנו רואים לאורך מרבית שנות קיומה של ישראל. בכל מקרה הוא לא מבסס ומבצר את הדמוקרטיה. ואני מדבר רק בהיבט הרעיוני ןהתפקודי של המפלגות. אותם אנשים ואותן דיעות יוכלו להיות מושמעים גם ב-‏4-5 מפלגות. אינני רואה מה היתרון ב-‏3-4 מפלגות שמאל, 3-4 מפלגות דתיות ו-‏2-3 מפלגות ימין שכולן רוצות ממוצע משותף גדול מאוד בינהן. כלומר, בכל מקרה לא תהיה פגיעה בחקיקה ובביקורת הממשלה.

מנגד יוצאי הדופן יהיו רבים יותר, הפיצולים דורשים הוצאות והתפשרויות גדולות יותר ולו רק בגלל המנהלות ופקידויות הנלוות לכל מנגנון מפלגה. כל זה יקר מדי, בזבזני מדי ומיותר.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73333
האם הרעיון הסקנדינבי מתאים לך?
דוד סיון (יום שישי, 27/01/2006 שעה 6:00)
בתשובה לפרקש

אם כן מה היית אומר כאשר אחד שנבחר כך מבטיח דבר אחד (משאל בין בוחריו) ואח''כ מתארגן בקואליציה לעשות דבר אחר (נגד המשאל)?

הרי במקרה כזה הוא בכלל לא בטוח מיהם בוחריו?
איך אפשר ''לשמור'' עליו כפי שטענת בדיון על שרון...?

http://www.faz.co.il/thread?rep=73343
דווקא בשיטה כזו מחוייב הבוחר יותר לבוחריו
פרקש (יום שישי, 27/01/2006 שעה 9:13)
בתשובה לדוד סיון

מאחר שחלק גדול מחברי הפרלמנט נבחר ע''י מחוז בבחירה אישית, מחוייב הנבחר לאנשי מחוזו, ויותר נכון -למצע עליו הוא רץ מלכתחילה. כי דווקא בשיטה זו, מי שבורח מבוחריו, בוחריו פשוט לא בוחרים אותו בבחירות הבאות. וזה רק אי סימונו ברשימת הנבחרים המועדפים. שום מנגנון מפלגתי לא יחליף ויחפה את אי תפקודו התקין של הפרלמנטר הבוגד.

וזה עובד די טוב.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73361
אני חושש שאינך עונה לשאלתי
דוד סיון (יום שישי, 27/01/2006 שעה 18:31)
בתשובה לפרקש

השאלה התייחסה לאפשרות שתיארת כך: ''ישנה גם שיטת בחירה שמית, הנהוגה בחלק מהסקנדינביות, בה בן אדם מסמן מספר מסויים של מועמדים לבחירות לפרלמנט, ללא תנאי שכולם צריכים להיות ממפלגה אחת''.

במקרה הזה יכול להבחר בן אדם לא לפי העמדה המפלגתית שלו, לפעמים למרות ההבטחות שלו כפעיל פוליטי לפני הבחירות. במקרה כזה, באופן תאורתי, יכול להבחר נתניהו לפרלמנט-ממשלה על ידי בוחרי השמאל. נכון?

הרי במקרה כזה הוא מחוייב לציבור אחד (אלו שבחרו בו) וגם לציבור אחר (חברי מפלגתו). אם הוא רוצה להשרד במערכת כזו הרי שיצטרך לחשוב איך הוא מייצג את עמדות הבוחרים שלו שאולי נוגדות את עמדות מפלגתו.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73399
כבר מזמן אין דבר כזה 'עמדת מפלגה'. לישראל זה הובהר בשנים החרונות
פרקש (שבת, 28/01/2006 שעה 14:24)
בתשובה לדוד סיון

אדם נבחן בדיעותיו ובמעשיו. אני בטוח שאם לך היתה ניתנן האפשרות לבחור לפי רשימה שמית מועמדים ממפלגות שונות, היית משלב בתוך בחירתך אנשים ממר''צ, עבודה ואולי אפילו אחד מהליכוד, שיש בינהם מכנה משותף הרבה יותר גדול מאשר לכל חברי רשימה אחת בינהם.

זה אמור בעיקר לגבי מחוזות בחירה, שם כל אזרח בוחר נציגי מחוז שלו בלבד, אותם הוא שולח על האינטרסים היומיומיים שלו, כמו תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה במחוזו.

ד''א, השיטה הזו עובדת גם ברש''פ, ואני מייחס את נצחון החמאס בעיקר לשיטה הזו שבה הרבה בוחרים העדיפו את החמאס על רקע מצוקות היומיום שלהם ולאו דווקא בהקשר המדיני-ישראלי-פלסטיני. אם כי הרש''פ הוא ישות בעייתית בשלבי הקמה מפגרים, ובמקרה הפרטי הזה, תוצאות ההצבעה יפגעו ברש''פ לפחות בטווח הזמן הקצר.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73429
מה קרה לך?
דוד סיון (שבת, 28/01/2006 שעה 21:26)
בתשובה לפרקש

אני שואל שאלה פשוטה . מדוע אינך מתייחס כלל לשאלתי?

http://www.faz.co.il/thread?rep=73433
מה קרה לך?
פרקש (שבת, 28/01/2006 שעה 23:49)
בתשובה לדוד סיון

הרי כבר עניתי לך.

וכפי שאמרתי, אם נניח איש שמאל יסמן את נתניהו הרי זה משום שהוא מאמין שנתניהו כפי שהוא מקדם עניינים שהוא מאמין בהם: כלכלי, מדיני, חברתי. בהחלט סביר שמבחינת אותו בוחר החיבור בין קבוצת שמאל גדולה, אבל יחד עימה מספר אנשי ימין שכל תפקידם להשפיע ולאזן את החלטות הכנסת/ממשלה, אם בבחינת האיפכא מסתברא, או בבחינת אחד שמושך מעט את ההחלטות לכיוון הליברלי יותר.

המונח ''עמדה מפלגתית שלו'' , בודאי בימינו, אינה ברורה. היום הויכוחים הגדולים ביותר היו דווקא בתוך המפלגות עצמן, וחלקן אפילו התפצלו. ההתלכדות למצע היא בעיקר בחודש - חודשיים שלפני הבחירות ובמסגרת מסע הבחירות ואח''כ כולם עושים ''מה בראש שלהם'' ולפי האינטרסים שלהם. וכאן ישנה מחוייבות, לאלה שנבחרו בבחירות אזוריות, לייצג את כלל האוכלוסיה ששלחה אותם, כאשר עקרונות המפלגה הם ערטילאיים או בבחינת תמרור רחוק וכמעט לא רלוונטי.

מאחר שאנחנו בוחרים ע''פ מגוון עניינים שאנחנו מאמינים בהם, בתחומי המדיניות, הכלכלה, איכות החיים וכך הלאה, ולכל עניין ונושא יש את המשקל הפרטי האישי אצל כל אחד, בהחלט אני רואה אפשרות שאיש שמאל שרואה בעניין הכלכלי דבר חשוב ומרכזי ומאמין שנתניהו יכול להמשיך ולהוביל את ענייני הכלכלה, כי אז בתוך 20 האנשים שהוא מסמן הוא יכול להכניס גם את ביבי.

באותה מידה אני רואה אפשרות שאיש ימין שחרד לצביונה החילוני של ישראל, יוכל לסמן ברשימה גם איש שמאל, נניח את זהבה גלאון, שלוחמת על קביעת גבולות ברורים בין החרדים לחילונים, תוך כיבוד הדדי.

כללית, איש ציבור שנבחר ברשימה הארצית ירגיש מחוייב יותר למצע המפלגה, עם כל השינויים שחלו ב'מעמדו' של אותו מצע. איש ציבור שנבחר במחוז סביר שיהיה נאמן יותר לאינטרסים המשותפים של אנשי המחוז בו הוא נבחר. בהחלט יכול להיות שאיש ימין ייבחר גם על ידי מצביעי שמאל מתוך שיקולים פריפריאליים (תעסוקה, השקעות, שיקום, בניה במחוז) על חשבון דעתם של מצביעיו השמאלנים בעניין הפלסטיני והאיראני.

וגם להיפך, איש ימין יכול לבחור בנציג שמאל, במקום כלשהו ברשימתו, שיש לו הסטוריה של תמיכה והגנה על עובדים, הגנה על זכויות הפרט, שירותי קהילה מתקדמים, דגש לחינוך תוך הורדת תשלומי הורים וכו', גם אם הוא מתלהב ממדינה פלסטינים ברשות החמאס.

מה לא ברור? זה עובד טוב בכמה מקומות בעולם.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73453
אתה עדין בשלב התיאוריה השאלה שלי היא ברמה הפרקטית
דוד סיון (יום ראשון, 29/01/2006 שעה 10:06)
בתשובה לפרקש

עוד לא ענית ....

מה היית אומר כאשר אחד שנבחר (בקולות מצביעים מתוך רשימה מעורבת) כך מבטיח דבר אחד (משאל בין בוחריו) ואח''כ מתארגן בקואליציה לעשות דבר אחר (נגד המשאל)? איך הוא בכלל יכול לערוךת משאל בין בוחריו?

הרי במקרה כזה הוא בכלל לא בטוח מיהם בוחריו?
איך יכולים בוחריו ''לשמור'' עליו כדי שלא יעשה מה שעשה אריק שרון כפי שטענת בדיונים על אריק שרון - משאל בין חברי המפלגה שהוא לא התחשב בו? במקרה של אריק יכלו המתנגדים לפעול לסילוקו באמצעות מוסדות המפלגה - היה (יש) להם אמצעי בקרה.

יתכן שיש מקומות בעולם היכן שהבעיות הלוקליות הן בעצם הבעיות הלאומיות (מדיניות החוץ היא עניין שולי). במקומות כאלו יתכן שלא יווצרו ניגודים חריפים בין האינטרס המקומי והאינטרס הלאומי. במקומות כאלו אפשר להציע רעיון כמו שתיארת: בחירה מתוך רשימה כללית של כל מועמדי כל המפלגות....

במציאות שלנו זה לא יעבוד.
הנה הדילמה שלי: נתניהו היה שר אוצר טוב אבל ראש ממשלה גרוע (דוקא בגלל הנושא הפלשתינאי ועוד כמה דברים). אם יישמו את הרעיון שלך כאן בארץ יהיה לי מאד קשה לסמן נתניהו בגלל המגרעות שלו ולמרות שהיה שר אוצר טוב (שלדעתי גם יודע לאן צריך להגיע ... ).

כעת הבנת את שאלתי, או ששוב נכשלתי?

http://www.faz.co.il/thread?rep=73563
במצב שהתיאוריה מקדימה אתהפרקטיקה יש סיכוי להצלחה
פרקש (יום רביעי, 01/02/2006 שעה 9:15)
בתשובה לדוד סיון

ולהיפך, יש סיכוי לכשלונות, טעויות, מחטפים, מצבי ביניים בעייתיים.

שנית, בשום משטר אין ערובה שהוא יקייםאת הבטחתו. כל עוד האינטרס של הנבחרים מצביע להם על מימוש הבטחותיהם, הם יחתרו לקיימם. אם במקרים מסויימים ישנה סחיפה של דעת קהל לכיוון מסויים, רוב הנבחרים ייסחפו עם הזרם.

* מה היית אומר כאשר אחד שנבחר (בקולות מצביעים מתוך רשימה מעורבת) כך מבטיח דבר אחד (משאל בין בוחריו) ואח''כ מתארגן בקואליציה לעשות דבר אחר (נגד המשאל)? איך הוא בכלל יכול לערוךת משאל בין בוחריו?

** לא מדובר בבחירת רשימה מעורבת, אלא בבחירה של אנשים מרשימות שונות שפועלים ויפעלו לפי מצע מפלגתם. למשל, אם בעניין הכפיה הדתית ימני יוכל לבחור 18 אנשי ימין עם אג'נדה כוללתהמתאימה לו ורם את יוסי ביילין וזהבה גלאון. במידה והם ייבחרו הם יהיו מחוייבים אך ורק למצעם, מאחר שאינם יודעים מיהם כל אחד ממצביעיהם. המחוייבות המפלגתית לא נשברת. והכל בתהליך בחירות פשוט בקלפי.

* הרי במקרה כזה הוא בכלל לא בטוח מיהם בוחריו?
איך יכולים בוחריו ''לשמור'' עליו כדי שלא יעשה מה שעשה אריק שרון כפי שטענת בדיונים על אריק שרון - משאל בין חברי המפלגה שהוא לא התחשב בו? במקרה של אריק יכלו המתנגדים לפעול לסילוקו באמצעות מוסדות המפלגה - היה (יש) להם אמצעי בקרה.

** כמו שאמרתי, הנבחר לא צריך לדעת מיהם בוחריו אלא להיות צמוד למע בו הוא מאמין בשיכלו ובליבו. אריק שרון וקדימה זה סיפור אחר. הם נבחרו על מצע וייצגו מפלגה ובוחרים. הם ביטלו אתהמצע ונהגו כנגדו.במקרה כזה הכי פשוט היה שינהגו כפי שנוהגים בכל דמוקרטיה - שיתפטרו כולם מתפקידיהם הממלכתיים ויקימו סיעתאופוזיציה בכנסת. אבל הם - 15 מתום 40 ח''כים פשוט חטפו את השלטון בתהליך אנטי דמוקרטי. היום זה פועל לפי האג'נדה שלך, אולי, מחר זה יפעל נגדך.

* יתכן שיש מקומות בעולם היכן שהבעיות הלוקליות הן בעצם הבעיות הלאומיות (מדיניות החוץ היא עניין שולי). במקומות כאלו יתכן שלא יווצרו ניגודים חריפים בין האינטרס המקומי והאינטרס הלאומי. במקומות כאלו אפשר להציע רעיון כמו שתיארת: בחירה מתוך רשימה כללית של כל מועמדי כל המפלגות....

** בכל מקום יש ''בעיות בעולם''. באמריקה מוכנים לרצוח ולהתאבד על סוגיות כמו הפריית מבחנה, הפלות, נישואין בין שחורים ללבנים, חינוך לפי מסורת התנ''ך כן או לא וכו'. ואז זה ויכוח של מהות החיים, כמו שאצלנו הויכוח בעניין השטחים. סוג משטר מסויים צריךלתת פתרונות פרוצדורליים להתמודד עם כל בעיה ככלי ולא כאידיאולוגיה. את האידיאולוגיה קובעים הבוחרים ומביאים הנבחרים.

* הנה הדילמה שלי: נתניהו היה שר אוצר טוב אבל ראש ממשלה גרוע (דוקא בגלל הנושא הפלשתינאי ועוד כמה דברים). אם יישמו את הרעיון שלך כאן בארץ יהיה לי מאד קשה לסמן נתניהו בגלל המגרעות שלו ולמרות שהיה שר אוצר טוב (שלדעתי גם יודע לאן צריך להגיע ... ).

** זו בעיה שיכולה להיותקיימתגם למצביעים לפי השיטה של היום,רק בין רשימות ולא בין אישים - בבחינת: לקחת את כל הקופה או להפסיד הכל. הרבה אנשי ימין מתלבטים האם להצביע לקדימה, הליכוד או רשימה אחרת מימין לליכוד, התלבטותשחוזרת בכל יום בחירות ומוכרעת רק ברגע של הבחירות בקלפי. כיום ההתלבטות תהיה אחרת, בה יוכל הבוחר לברור את כל הקרובים לו בכל עניין (נניח 60% מהנבחרים) ואת ה-‏40% הנותרים הוא בוחר לפי מפלגה. כלומר, 40% מהנבחרים יבחרו בבחירות ארציות ברשימה הארצית אן-בלוק כפי שהם מופיעים בסדר בו השמות ברשימה. ו-‏60% מהנבחרים ייבחרו ברשימות אזוריות, בה תהיה מידה מסויימת של שיקול דעת לבוחר ואפשרות שיבחר בצורה מגוונת - בד''כ ע''פ נושאי חברה וכלכלה, קהילה ותעסוקה. וגם אם עניין החוץ והבטחון יתפוס קדימות גם שם, הרי שבהרכב רשימה שמית מגוונת, כ''א יוכל לתתאת המשקל הראוי לפי הבנתו ובחירתו. כל הנבחרים בבחירות אלה בכל מקרה מייצגים את רשימת האם שלהם ואת האזור בו הם נבחרו. זה יוצר יותר מוקדי מחוייבות של הבוחר ומדרבנים אותו להביא תוצאות מוכחות לבוחריו, מכל המגזרים.

נדמה לי שד''ר אריק כרמון אמר גם הוא משהו בנדון לפני יומיים.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73570
חבל
דוד סיון (יום רביעי, 01/02/2006 שעה 9:40)
בתשובה לפרקש

לא מובן לי מדוע אתה מעדיף ללכת סחור סחור.
אני בכל אופן מוותר על ההמשך.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73576
חבל... שאתה לא מבין
פרקש (יום רביעי, 01/02/2006 שעה 10:17)
בתשובה לדוד סיון


http://www.faz.co.il/thread?rep=73591
נכון
דוד סיון (יום רביעי, 01/02/2006 שעה 17:23)
בתשובה לפרקש

לכן ביקשתי שתסביר. אבל אתה לא מעדיף לעסוק
בשאלות אחרות. זכותך......

http://www.faz.co.il/thread?rep=73592
דווקא עניתי לך
פרקש (יום רביעי, 01/02/2006 שעה 17:34)
בתשובה לדוד סיון

ולעניין.

http://www.faz.co.il/thread?rep=73601
דווקא טעות בידך --:(
דוד סיון (יום רביעי, 01/02/2006 שעה 19:31)
בתשובה לפרקש



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.