המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.
ישנם מנהיגים שנכנסים לדפי ההיסטוריה בזכות מעשיהם. בדור שלנו היו אלה מהטמה גאנדי, ווינסטון צ'רצ'ל, פרנקלין רוזוולט, שארל דה גול, דוד בן-גוריון ומנחם בגין. יש שנכנסים במוזיאון של מאדאם טוסו בשל הרוע שגרמו לעולם, כמו היטלר, סטלין, אוסמה בן לאדן. יש גם כאלה שנכנסים בשער הראשי של תולדות העמים בשל הפוטנציה שלהם והבשורה שהיו אמורים להביא לעמיהם ולעולם. תקוות אלה לא הוגשמו בשל קטיעת פתיל חייהם. ג'והן קנדי ויצחק רבין הם דוגמה. הנשיא לינדון ג'ונסון היה ביש מזל. הוא המשיך במלחמת וייטנאם שבה התחיל קודמו ג'והן קנדי. זאת זכרו לו ולא את תוכנית ''החברה הגדולה'' שהביא לחקיקתה, אחד החוקים החברתיים והכלכליים הגדולים.
אריק שרון ייכנס להיסטוריה, לא בשל מעלעליו הרבים, הצבאיים והפוליטיים, אלא בשל פריצת דרך בעיתוי של ליקוי מאורות, פריצה שספק אם הוא, הן בשל תכונותיו האישיות והן בשל נסיבות פוליטיות, היה מסוגל להמשיך ולהתקדם בה.
הנשיא הראשון שלנו, חיים וייצמן, אמר על תאודור הרצל שהוא היה אדם נאיבי. אילו ידע במה כרוכה הקמת מדינת יהודים, היה מן הסתם מוותר. הרצל אכן היה חוזה והוזה. שרון איננו לא זה ולא זה.
אומרים ששרון הוא, בעצם, מפא''יניק. מן ההיבט של פרגמטיות, זה נכון. בן-גוריון הסכים לתוכנית בילטמור לחלוקת הארץ ולא ז'בוטינסקי. החממה התפיסתית של שרון היא מפא''י. מעבר לזה, שרון, אף שללא ספק אוהב מאוד את הארץ, הוא נעדר אידיאולוגיה. הוא טקטיקן מעולה וביצועיסט וירטואוז. אבל כאלה ישנם רבים. אך שרון, כמי שבא ממפלגה ימנית שהקים, אף שלא צמח בה - קבע שני תקדימים היסטוריים. אחד, שארץ ישראל היא ארץ של שני העמים. שניים, שארץ ישראל חייבת להישאר יהודית. העם, לאחר שנות דור של הקזת דם, קיבל את התפיסה הזאת.
את כל היתר יעשו אחרים, בדרך זאת או אחרת, תוך מהמורות ומוקשים. אבל הדרך נפרצה ושרון ייזכר בתולדותנו כמי שקרוי באנגלית, ומה שכה הולם את אישיותו, כ-trail blazer. בתור שכזה מקומו בהיסטוריה שלנו ושל העולם מובטח.
האירוע המוחי הוא שעשה זאת
