אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים – מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. [תהילים קכא]
ניתן לכתוב הרבה מאד על לא-כלום. והדבר מאד רלוונטי. בניגוד לדן מלר [
הגיגים אתאיסטיים על לא-כלום מאת דן מלר], אינני חושב שהלא-כלום מיותר, ולפיכך אינו חסר משמעות. אינני מתיימר בשירבוט סקיצה זה למצות את הנושא, שהוא אינסופי מבחינתי. אני מתכוון לעמוד על הכרחיות הלא-כלום בעידן שבו אנו חיים על מנת למשמע את העולם ולהבין אותו.
כמה מִלים על עצמי. לא שזה חשוב, אבל לפחות שהקורא המסכן שנפל לתוך הכתוב הזה ידע ''עם מי יש לו עסק''. ראשית אני אדם דתי. אני כל כך דתי שאני מזדעזע מכל סוג של כפיה דתית המסלף את הבחירה שביסוד השאלה הדתית. אני כל כך דתי שלא תראה אותי מתפלל, בין בציבור או בפרטיות, לא חובש כיפה ולא לובש ציצית. אני מכבד את הרצון האלוהי המופיע בחיי ואני סמוך ובטוח שהרצון הזה מוליך אותי ומכוון את סיפור חיי ואם אינני רואה או מבין זאת, הרי שהדבר נובע מחלקיות מבטי והכישרון האנושי שלא להבין שום דבר גם כשהדבר גלוי ומופשט מכל לבוש או מסכה.
הבאתי את הציטוט הנ''ל מתהילים, כדי להראות ש[הרב]דן מלר, נגע מבלי משים באלוהי כשהוא כתב ''על הלא-כלום הגדול''. רציתי גם אני לתרום את חלקי בדבר הכרחיותו של הלא-כלום הגדול בהבנת העולם, ועל כן הבאתי את הציטוט המפורסם של תהילים קכא [שאין לקרוא אותו כשאלה אלא כתשובה]. ואין זה מקרה שב''לא-כלום הגדול'' קורה הנס הגדול ואתאיזם ודתיות עמוקה נפגשים באיחוד גדול.
אבל למרות היותי איש דתי, אינני אוהב לדבר בשם דת כלשהי. לכן אגביל את עצמי לדבר בשבח הלא-כלום בחיים הרגילים שלנו, ללא סדר מיוחד, ללא משקל סגולי ככל שיותיר לי זכרוני וכוחי בתיאור מעלותיו של הלא-כלום בתיאור העולם בו אנחנו חיים.
הכרחיות הלא-כלום בשטח המכונות, הטכנולוגיה והכלים
משום מה נוח יותר ללכת עם ספל קפה שאינו מלא עד הסוף. הרבה אנשים מקפידים בכך ומבקשים ממוכרי הקפה, במיוחד אם אין להם מכסה אוטם, שלא ימלאו את הספל עד הסוף. ניתן לומר שזהו מנהג משונה שאינו עולה בקנה אחד עם הרצון הקפיטליסטי לקבל ''מקסימום תמורה תמורת מינימום מחיר''. ויותר נכון יהיה להגיד שלמלא ספל קפה עד גדותיו ''תמיד עולה לנו ביוקר'' בחשבון הסופי. למה זה? אולי בגלל חוק האטרופיה, נטיית הדברים לאי סדר, אולי כי ''ככה זה עובד הכי טוב''. אבל העיקרון הזה שלא ללכת עם טכנולוגיה עד הסוף ולהשאיר ''קצת ריק בסוף'' אינו מוגבל לספלי קפה ולקערות מרק.
לתדהמתי הדבר ככה גם במכוניות. לכל מי שנהג, נוהג או ינהג בימי חייו ידוע, שאם מד המהירות מגיע ל-270 קמ''ש, אין זה אומר שניתן לנסוע עם המכונית 270 קמ''ש. ידוע גם במכוניות ספורט דוגמת פורמולה 1 למשל, שאם המנוע יועמס בעומס הקרוב למקסימאלי הוא עלול להתפרק, וזה קורה למכוניות לא מעטות במירוצים לא מעטים למרות שמדובר במנועים חדשים לגמרי שעלות כל אחד מהם נאמדת במיליון דולר כל מנוע. כך שאין לחשוד שמדובר בתחזוקה לקויה. אלא ידוע שאם אתה רוצה להבטיח למנוע ''חיים ארוכים'' אל תעמיס אותו עד הסוף וטוב ''לתת לו לעבוד על ריק'', כלומר לתת לו לעבוד ב''לא-כלום תפוקה'', או לקחת את הלא-כלום בחשבון בעת המעמס.
מכוניות בעלות מערכת הילוכים ידנית מכניסות את הלא-כלום לתיבת ההילוכים עצמה [הניוטרל] ובכך מבטיחות תנועה חופשית של הילוכים. עצירה בטוחה על כביש רטוב באה בעקבות הכנסת הלא-כלום, עצירה בין עצירה לעצירה של כל כמה שניות, שאלמלא הכנסת הלא-כלום, היה הנהג מאבד את השליטה על הרכב. המצמד (קלאץ') הוא מכניזם המכניס לא-כלום בין המנוע לגלגלים ו''דואג'' לכך שהמכונית תשייט לה ב''לא-כלום שליטה'' במעבר ממהלך למהלך. גם בהילוכים אוטומטיים כל זה קיים רק שהנהג אינו מעורב יותר באקט עצמו.
פקקי תנועה משוועים ל''לא-כלום'' שיעזור להם להפוך לתנועה זורמת.
שקיות מהסופרמרקט נענות לאותו חוק לא כתוב ומעדיפות שלא ימלאו אותן עד הסוף.
מחשבים ''נוהגים לפי אותו הגיון''. אם יש לך הרד דיסק של X מגה בייט אין זה אומר שאתה יכול למלא אותו עד סופו. אתה חייב ''כדי לאפשר לו לפעול'' להשאיר מקום ''ללא-כלום הגדול'', אחרת החשב לא יפעל. אותו דבר בהנעת האוטו ביום חורף [מניעת הצפת דלק], בשיחרור מפקק תנועה, כלומר מה שיוצר תנועה, הוא ''הלא-כלום הגדול'', אחרת אין תנועה. בפיסיקה נקרא הלא-כלום הגדול ''אנרגיה'', או ''פוטנציאל'' או ''אפשרות'', כאשר השחקן הנגדי, היש החומרי, נקרא ''מסה'', ''ישות'', ''כוח''.
נראה שדווקא עולם המכונות והטכנולוגיה לא מאפשר לנו תנועה ללא ''הלא-כלום הגדול'', ולכן הוא משמעותי ביותר.
הלא-כלום בכתיבה
בכתיבה הלא-כלום הגדול בא לביטוי ברווח בין המילים, הנותן לנו לזהות מילה בלא-כלום זמן. אי לכך הקדישו יוצרי המקלדת ויוצרי מכונת הכתיבה שבאה לפניה את המקש הגדול ביותר והמרכזי ביותר ל''לא-כלום הגדול''. למקש זה קראו ''רווח'', ואין מקרה שהלא-כלום הגדול הזה מביא ''רווח והצלה ליהודים'' [ולא רק להם] בקריאת כל טקסט. ואם אינכם מאמינים לי נסו לקרוא את הפיסקה הבאה ראשית ללא הלא-כלום הגדול, ואיתו:
אנימחפש''שותפיםלפשע''להקמתוקידוםהרעיונותהבאים[הרשימהחלקיתואיןלסדרהדבריםמשמעותערכיתכלשהי]:הקמת''פורוםחשיבה''למקבליהחלטות.השםהמוצע''רקרגע''.בפורוםכזהניתןלהציערבשיחבבעיותיסודובירוריסודיבדבריםשמשפיעיםעלחיvינוואיןממשמקוםבאינרציההעשייתיתהכלליתלהתעסקבהם.כמולמשל:האםכלאירגוןתרבותיחייבלהיותכלכלי[כלומרבעלכוונתרווח]ולמה?ואיךכווןזהמסתדרעםיצירהתרבותית,עושרתרבותיויציבותחברתית.מההעתידשלהמשטרהדמוקרטי,נוכחמספרהאנשיםעלכדורהארץורזרבותהמיםשלו?סוףעידןהעבודהוהשלכותיועלעיקרוןהרכושהפרטיומוסריותעיקרוןהירושה.
אני מחפש ''שותפים לפשע'' להקמת וקידום הרעיונות הבאים [הרשימה חלקית ואין לסדר הדברים משמעות ערכית כלשהי]:- הקמת ''פורום חשיבה'' למקבלי החלטות. השם המוצע ''רק רגע''. בפורום כזה ניתן להציע רב שיח בבעיות יסוד ובירור יסודי בדברים שמשפיעים על חיינו ואין ממש מקום באינרציה העשייתית הכללית להתעסק בהם. כמו למשל:
- האם כל אירגון תרבותי חייב להיות כלכלי [כלומר בעל כוונת רווח] ולמה? ואיך כוון זה מסתדר עם יצירה תרבותית, עושר תרבותי ויציבות חברתית.
- העתיד של המשטר הדמוקרטי, נוכח מספר האנשים על כדור הארץ ורזרבות המים שלו?
- סוף עידן העבודה והשלכותיו על עיקרון הרכוש הפרטי ומוסריות עיקרון הירושה.
אין לי ספק שלאחר שניסיתם לקרוא את הפיסקה שלהלן נוכחתם גם אתם לחיוניותו של ''הלא-כלום הגדול'' בטכניקת הכתיבה.
הלא-כלום במתמטיקה
ההמצאה הגדולה של הלא-כלום במתמטיקה היא המצאת הסיפרה 0. המצאת ה-0 איפשרה לנו לחשב ביתר קלות סכומים מכפלות חיסור ומה לא. אם נשווה זאת לשיטה הרומית נראה ש
''1959-5=?'' הרבה יותר קל לחישוב מאשר אותו תרגיל הכתוב ברומית [שהחישוב אז נעשה באמצעות לוחות ואבנים]:
''MCMLIX-V=?''. המצאת האפס [המצאה הודית] לא רק ''הכניסה את הלא-כלום לתוך מערכת המספרים'', אלא גם נתנה למערכת המספרים כיוון [דרך המספרים השליליים] ואמצע ריק [נקודת האפס] שמי שעובר מחיובי לשלילי וחזרה חייב לעבור בה.
המצאה זו איפשרה במאה ה-18 למתמטיקאי ולפילוסוף הגרמני לייבניץ להמציא את ''מערכת המספרים ההכרחית'' שתתאר את הדואלי שבעולמנו, הוא המציא את מערכת המספרים הבינארית שמהווה היום כ-250 שנה לאחריו את הבסיס לכל מערכת מחשבים. במערכת זו יש רק שתי ספרות [0 ו-1] ובעזרתה ניתן לבטא כל מספר. בכך קיווה לייבניץ ''להימנע מהטעות האנושית'', שמתרחשת בנוכחות ספרות רבות מדי ולא הכרחיות לטעמו. למכונות שברא לא היה איכפת אורך המספר, אלא מבנהו הפשוט. מבנה שהוכח כמבנה מנצח במעבר למחשב ולתרגום מספרים למעגלים חשמליים.
הלא-כלום בלוגיקה
לייבניץ היה סבור שניתן לתאר את העולם באמצעות שתי ספרות אלו, ובכך נגע במחשבתם של היוונים הקדמונים שחיפשו את עולם האידאות שהיה מופשט מכל יש גשמי מקרי והיה אמור להיות המחוקק והקובע את כל מה שקורה בעולם הזה. הספרות כביטוי מופשט ריתקו את היוונים הקדמונים מפיתגורס וארכימדס ובתי הספר המיסטיים שהקימו.
את לייבניץ ריתקה האפשרות להביא את ה-0 וה-1 למערכת חוקית אחת. שהרי עם תחילת המדע [כמאה שנה לפניו] גילו שאין בכוחו של המדע להגיע לאמיתות המוחלטות על העולם קרי לאשש את ''חוקי החיים''.
מי שגילה זאת היה פילוסוף אנגלי בשם יום. הוא הסתכל על היחס בין ''רשמים'' שנוצרים בתודעתנו לבין מה שגורם להם. המושגים שנוצרים אצלנו, טען יום, הם תוצר של אותם רשמים שבאים מהמציאות. כל מושג נוצר באמצעות רושם נפרד. אבל כשניסה יום להגיע לאיזה רושם יוצר את המושג סיבה, נעצר לפני שוקת שבורה. הוא לא מצא רושם כזה. יום היה בטוח שיש משהו כזה שרק הוא לא גילה אותו.
הבעיה היתה רחבה יותר. אם צריך רושם חיצוני כדי ליצור מושג, הרי שהמקרים הבודדים שהצטברו [אחד או מיליון], אין להם תוקף של אמת מוחלטת, אלא רק של השערה [ממש כמו אמונה] עד לקבלת הפרט הסותר אותם. בעיה זו נקראה ''בעיית האינדוקציה'' והיא טוענת ש''לא ניתן להוכיח תקפות לוגית של כלל רחב [אמת] באמצעות מקרים בודדים של אותו הכלל''. הכי פשוט להביא דוגמה: עד גילוי אוסטרליה רווחה אצל המדענים הדיעה ש''כל הברבורים הם לבנים''. ואכן משפט זה עד לגילוי אוסטרליה נחשב כאמת מוצקה. לא משנה אם הובא ברבור אחד או מיליון ברבורים לבדיקה, הכלל היה השערה, כי מספיק המקרה הראשון של ברבור שחור [שהובא מאוסטרליה] כדי להפוך ''חוק טבע'' [כל הברבורים חייבים להיות לבנים] לערימה של הבל, למרות שהיה מקובל כ''דיעה רווחת'' כמעט אלף שנה ויותר. הלוגיקה עצמה אומרת שאי אפשר לנסח חיובית שום כלל או חוק טבע באמצעותה. ומעמד התיאוריות המדעיות כמעמד כל אמונה או מיתוס אחר כדיעה שאי אפשר לדעת בוודאות את נכונותה.
תשאלו איך לא-כלום זה קשור לעניינינו? אז גם לייבניץ טען שמרחב וזמן אינם ניתנים להוכחה במציאות [הם סוג של לא-כלום], ומכאן בא לפילוסוף קאנט הרעיון הגאוני לוותר על ''ידיעת העולם כמות שהוא'' לטובת מיפוי תפיסתנו את העולם. ואז החלל הזמן והסביתיות מצאו את מקומם כ''כלים שבאמצעותם אנחנו תופשים את העולם''. שוב הלא-כלום הוכיח את עצמו ככלי לתפוש באמצעותו את העולם כי מהם אותם כלים? אין כאלה ביש הגדול, הם 0 הם לא 1 אבל הם הכרחיים לארגן באמצעותם את תפישותינו.
הלא-כלום במוסיקה
הלא-כלום במוסיקה הוא כזה ברור מאליו שאני נבוך מלהזכירו. הלא-כלום אומר שקט. והשקט מאפשר לטונים להדהד בתודעתנו. יש מלחינים שסומכים על אפקט זה. יש מלחין קוריאני לדוגמה [שמו לא מצוי עימי וסליחה על כך] שיצירותיו אורכות בין 7 ל-9 שניות. ולאחריהן לא-כלום. כל הפצרות הקהל ההמום לשמוע זאת פעם נוספת נענו בשלילה, היצירה ה-1 היה מוקף ב-0 לפניה ואחריה ומי שפספס את ה-1 נשאר עם מבוכת ה-0.
לא-כלום מסוג אחר מביא לידי ביטוי המלחין הגרוזיני קנצ'לי. הוא מעמיד מול הקהל תזמורת סימפונית שמייצרת צלילים חרישיים שמבליטים את ריקנות הבמה. באמצעות ניגוד זה נוצרת תחושה של חלל שהוא סוג של ''לא-כלום מרחבי''.
אבל לא רק מלחינים בימינו משתמשים בלא-כלום. כל הקונטרפונקטים הבארוקיים והפוליפוניה לא היו אפשריים לולא ננסך שקט [לא-כלום] בין הצלילים.
הלא-כלום בתפיסת המציאות
כל מי שעשה פעמיים עוגה על פי אותו מתכון יודע שכל פעם העוגה יוצאת אחרת. כדי לטשטש הבדל זה אנחנו מדברים על ''טווח טעם'' ועל ''הבדלים זניחים'' ועל ש''לא מרגישים בהבדל'' וש''זה לא עקרוני'' אבל כל זה בא לטשטש את עניין ההבדל עצמו. עניין ההבדל הזה נוסח היטב על ידי החברה שמנהלת את הרכבת התחתית של לונדון ''MIND THE GAP'' [שים לב לפער]. הפער הזה בין עשיה לתוצאה, בין הכנסת החומרים לתנור ובין טעימת העוגה, בין ביצוע ניתוח להחלמת החולה, בניסיון להניע את המכונית פעם שניה ביום חורף קר, כל אלה אומרים על פער הכרחי בין עשיה לבין תוצאה. פער זה הוא עוד סוג של לא-כלום הנוכח תמידית בחיינו. לא-כלום שלמדנו להתעלם ממנו.
הלא-כלום בפסיכולוגיה
הלא-כלום בתחום הפסיכולוגי מתבטא במושג ''אני''. עצם ההעדפה לשים את המושג הזה כשאלה כביטוי הכי טוב שלו מעיד על ריקנותו [הלא-כלום שבו]. למרות שלמדנו של''אני'' הזה יש ''תכונות'', עדיין הוא עומד כמבוכה גדולה שאי אפשר להפריכה [אני שואל משמע אני קיים], ומצד שני אי אפשר להגיד עליה כלום שאינו או כללי מדי או חולף. את המבוכה הזאת גם אי אפשר לדחוף לשוליים, ממש כמו את האפס שבציר המספרים. האני הזה מתחת לאף שלנו כל ימינו, אחרים יודעים עליו יותר מאשר אנחנו עצמנו, ולעיתים קרובות נראה לנו העיסוק בו בהתבוננות בו כמעשה מפחיד עד מיותר. אבל כל דבר נקבע בו, והוא אחראי להרבה מצרותינו, כאשר נספחים לו הרגלים שונים או כאשר הוא דורש תשומת לב מיוחדת [כמו בשעת משבר]. הלא-כלום הזה אפשר לנסות להיפטר ממנו על ידי העדפת אני גדול יותר [אנחנו] כמו שניסו לעשות הפאשיזם והקומוניזם, או להאדירו כדוגמת ההדוניסטים וסוליפסיסטים. כל אלה מעידים על מבוכה עמוקה של הלא-כלום הזה, שבמעמקינו ובמרכז חיינו.
הלא-כלום והחומר
פאהינגר, פילוסוף גרמני וראש האגודה הקאנטיאנית הגרמנית כתב ספר חשוב שהשתכח בשם ''הפילוסופיה של הכאילו'' ובו הוא מראה איך רעיונות שהופרכו עדיין יש בהם שימוש. בהקדמה של הספר [שתורגם לצערי מגרמנית לאנגלית על ידי פוזיטיביסט אנגלי, ובכך עיקר את התרגום ויצר ספר מיותר לחלוטין שאינו מתקרב למקור], כותב פאהינגר שהתכתב עם אבי התורה המטריאליסטית ואמר לו שהמושג ''חומר'' הוא מושג עמום. מה שיפה הוא שאותו פילוסוף [סליחה על הזיכרון הלקוי שכן אינני נזכר בשמו] ענה לו שהוא מודע להיותו של החומר מושג עמום ושהוא תקווה שהדורות הבאים יחליפוהו במושג פחות עמום.
זה לא קרה. ובכן מה זה ''חומר''. אחרי שניקח כל ישות, ונוריד ממנה את המסה את הצבע את מוצקות ואת חווית המגע של שטח הפנים, מה נקבל? מהו ''החומרי'', מסתבר שהמושג ''חומר'' הוא עוד אחד מ''מושגי הלא-כלום'' המאגדים סביבם את שאר המושגים ההופכים ''חומר'' ל''חומר'' [מוצקות, שטח פנים התפשטות, צבע, מרקם ועוד].
הלא-כלום בתפיסה הבודהיסטית
בתפיסה הבודהיסטית יש מקום נרחב ללא-כלום. שתי סוטרות מפורסמות וארוכות עוסקות בכך ''סוטרת הלב'' ו''סוטרת היהלום''. אביא רק טעימה מסוטרת הלב:
הנה סאריפוטרה, צורה היא ריקנות, והריקנות עצמה היא צורה. ריקנות אינה נבדלת מצורה, צורה אינה נבדלת מריקנות. תהא אשר תהא צורה, זוהי ריקנות. תהא אשר תהא ריקנות, זוהי צורה. אותו הדבר נכון לגבי רגשות, תפישות, דחפים ומודעות.
ראה, סאריפוטרה, כל הדהרמות ,ניכרות בריקנות, הן אינן נוצרות או מפסיקות להיווצר, הן אינן מזוהמות או טהורות, הן אינן חסרות או מושלמות.
כאן מתחילה תודעה שאינה מדגישה את ה-1 כבתודעה המערבית [על כך יותר בסעיף המתייחס לחשיבה קווית], אלא מתייחס ל-0 כעיקר. ולכן אני מכנה תודעה זאת ''תודעת האפס''. האפס או הלא-כלום נתפש בבודהיזם כמשהו טרנסנדנטי, משהו שמעבר לדואליות. האפס אינו נתפש כחוסר או ריקנות של האחד, אלא במקום שבו העולם הדואלי מתאחד לאחד קדמון או אחד עתידי [בהקשר זה מעניינת אמירתו של ישוע ''אני ההתחלה ואני הסוף'']. ויש קשר בין הצמא למשמעות שבתחילת המסע הבודהיסטי שביסודה האפס והלא-כלום, והתוצאה הסופית שהיא הארה שהיא איחוד מחדש עם הלא-כלום הגדול [שהוא מעבר לאשליית היש].
הלא-כלום בתפיסה היפנית
היפנים עמלו קשות על טיפוח החוויה של הלא-כלום עד שיצרו את תה ה''מו''. מו הוא מושג שאומר לא-כלום אבל לא כחוסר אלא כישות [בדומה למעמד האפס על ציר המספרים]. לשם כך הם פיתחו תה מיוחד [תה מו], שעשוי למיטב זיכרוני מ 22 צמחים ויש לו טעם של לא-כלום.
בכתיבה היפנית האפס נכתב ונחווה אחרת מאשר במערב. במערב האפס נכתב לרוב מלמעלה למטה ובלי שום ''הגיון פנימי''. האפס הסיני הוא מתרומם עם כיוון השעון מ''השעה 6'' מגיע לשיאו ב''שעה 12'' ויורד חזרה ל''שעה 6''? בכך נוצר ''מעגל חיים שלם של נבט/צמח/אדם/יום הדועך לאחר שהגיע לשיאו חזרה לתוך הלא-כלום. כלומר האפס היפני הוא פוטנציאלי. הוא סקראלי, הוא אינו מכיל כיוון אחד, אלא כיוונו משתנה תדיר בהתאם לציורו ובשעה שהושלם אין לו כיוון יותר והוא שווה בביטויו כלפי כל הכיוונים. זהו לא-כלום כמו תנועה של לווין המקיפה את כדור הארץ. או תנועה של אלקטרון סביב גרעינו. לא-כלום.
האחד היפני להבדיל מה-1 המערבי הוא רוחבי [כמו מקף אצלנו] ומציין דרך. כלומר משעה שנוצר אחד, יש לו כיוון, יש לו כוונה, הוא בדרך. במערב ה-1 נראה כמו בן אדם, משהו מאונך המקשר בין ''שמים לארץ'' ''נציג הבורא עלי אדמות'' שאינו בא מהטבע אלא נוצר בדמותו ובצלמו של האלוה, ככזה היה נוח להזדהות איתו. עד היום המילה ''אחדות'' ו''איחוד'' מעוררות בנו יראת כבוד והתרגשות הרבה יותר מהמילה ''אפיסה'' למשל. היחוד של תפקיד האדם גם הוא תוצר של אותו אחד אנכי. האחד היפני ''הדרך האופקית'' הרבה פחות עמוסה סמנטית בתוכן מסויים ונותנת לחווה אותה הרבה יותר חופש בהליכה מאין ראשוני לאין סופני.
הלא-כלום וסוף עידן החשיבה הקווית
החשיבה הקווית הציעה לנו ''קיצור דרך'' שלא נטבע בעודף פרטים בכל סיטואציה וסיטואציה. הרעיון הוא פשוט: קחו וקיבעו לכם עיקר, והזניחו את מה שלא נכנס לעיקר הזה ב''שוליים''. ככה נוצרו במערב ''תחומי ידע'' [כל אחד לפי העיקר שלו] והרבה הרבה נזנח בשוליים. מה שחשוב לעניינו הוא הרעיון שקשה מאד עד בלתי אפשרי לשים את הלא-כלום הגדול במרכז החשיבה ולהזניח את השאר [למרות שיהיה מי שיגיד ובצדק שזה בדיוק מה שהחשיבה המאגית ניסתה לעשות]. מצד שני נוכח המדע [כתנועת נגד לחשיבה המאגית] שגם לשים איזשהו 1 במרכז ולהזניח את מה שלא נוח סביבו [כולל את הלא-כלום ומה שלא נוח ל-1 הספציפי הזה] גורם לערימות של דברים בשוליים [הנקרא זבל] עד שבכמותו הוא מאיים לבלוע את ה-1 העיקרי הטוב והנכון שבשמו ביצענו את אותו פילוח ראשוני של ''תחום המשמעות''.
יוצא שהמצב בו אנחנו שרויים היום [הרבה זבל בכל מתחום משמעות] נובע במישרין מסיום התועלת שבחשיבה הקווית, היות שבפועל ''נהרסים אותם עיקרים'' ששמנו מלכתחילה במרכז עקב הררי הזבל שהצטברו בשוליים במשך מאות בשנים ומאיימים לקבור את כולנו איתם.
יוצא שהלא-כלום אינו ניתן להזנחה [ממש כמו 0 במספר בין עשרוני או בינארי] ועל כל הזנחה כזאת אנחנו משלמים ונשלם יותר כל עוד לא נרד מהחשיבה הקווית.
רגע זה מזכיר לי סיטואציה מתוך המיתולוגיה ההומרית בה אודיסאוס וחבריו למסע מעוורים את הקיקלופ [זה שרואה דרך עיקר אחד] שם אודיסאוס מזדהה כ''אף אחד''. אחר כך הקיקלופ מתלונן על עיוורונו אצל אביו פוסידון ואומר ''אף אחד עיוור אותי''. הלא-כלום הזה, יש לשמור עליו שכן לא רק הוא אחד מאבני היסוד של הקיים סביבנו ואין להפרידו מהקיים אלא שגם אנחנו בקרקעית האני שלנו בנויים מאותו לא-כלום הכרחי ובלתי ניתן להזנחה.
הלא-כלום והרצון
עוד דבר עלום שאנחנו מכירים מחוויה אישית הוא הרצון. מה שמעניין ברצון הוא זה שאיננו יודעים ''מי או איפה או איך'' הוא נוצר, ממש כמו שאין אנחנו יודעים דבר על האני שהרצון קשור אליו. באופן מסורתי ''רצון'' היה ברירת מחדל כששרשרת סיבתית הופיעה מאיפשהו ולא ידענו דבר על תחילתה. סיבה היתה אנטיתזה של רצון. ולכן מדובר ברצון אישי כתחילתה של פעולה וברצון אלוהי כרצון ראשוני של בריאה.
אם נסתכל היטב הרי שלא ידוע דבר על אותו רצון ולכן הוא משהו שמתעורר מהלא-כלום. אבל הפוליטיקה הפסיכולוגית גרמה לנו במאה שעברה לאמץ רעיון עוועים של ''הדחף כסיבת הרצון''. להבדיל מכל מטען צד בלבנון שיכול להיות הסיבה לנסיגת ישראל משם וכל אבן שיכולה להיות סיבת התקר בצמיג שלי, לדחף אין קיום עצמאי אלא כסיבה של הרצון. וזה מחשיד אותו כ''טלאי'' שרצתה הפסיכולוגיה שהמדע שלה יהיה סיבתי כשאר המדעים, ונתקלו ברצון [שאין לו סיבה בהגדרתו, שאם לא כן הוא אינו מוגדר כרצון], והיה הדבר לצנינים בעיניהם. אבל מה, הקידמה המשיכה לדהור והגענו לתורת הכאוס שאומרת שמשק כנפי הציפור משפיעות סיבתית על איך תצא העוגה שלי, כלומר ישנם במציאות המוני קווים סיבתיים שאין לשערם כלל וכך מפסיק ההסבר הסיבתי לתפקד ככלל מדעי [ועוד ככלל מונע], היות ויש קווים סיבתיים רבים מדי בכדי יכולת מדעית למנוע תופעה. אבל אנחנו נתקענו עם הטלאי הפסיכולוגי הזה, שאיננו אלא פיקציה. לרצון אין סיבה ולמה שיש סיבה אין צורך לקרוא רצון. רצון הוא לא-כלום ממנו יוצא משהו. הרצון הוא 0 הנהפך ל-1.
טלאי זה אינו טלאי ראשון בהיסטוריה של התרבות המערבית שמצאה את עצמה מאויימת מהחופש הבלתי סופי של הרצון. הדת והחברה לדורותיה ניסו לכבול את הרצון לחובות וערכים שיצרו [איך לא] עיקרי אמונה [במסגרת החשיבה הקווית] ונלחמו אילו באילו למרות שרירותם של אותם עיקרים. תקופה אנארכית שקטה ויציבה היתה בעת המקרא בימי שפוט השופטים אז ''איש הישר בעיניו יעשה''. אבל מלבד תקופה קצרה זו שנגמרה בדרישת העם להמליך את ה-1 [משפט המלך], היתה התרבות המערבית רוויה בדם של כאלה שניסו להשליט את ה-1 או כרעו תחתיו של 1 אחר.
החופש והלא-כלום
באחד מניסיונותי במחשבות מה היה אילו, ובניסיון לחלץ את מה שנשאר מהרצון המקורי ממלתעות הכבלים הסיבתיים שהפסיכולוגים כבלו את הרצון האישי, ניסיתי לברוא ''סולם חילוץ'' שיחלץ את מי שרוצה בכך ויעמידו שוב את הרצון החופשי במרכז ההוויה האישית והחברתית.
לשם כך גיליתי מחדש את הקשר האמיץ בין רצון ובין חופש [חופש הינו היכולת לעשות כל מה שאני רוצה בדיאלוג עם רצונות אחרים]. קצת הופתעתי לגלות שמה ששומר על ציר הרצון ''חופשי גמיש ומשומן היטב'' הינו עוד אחד מביטויי הלא-כלום בחיינו, קרי הסתמיות. אם כל רצון נעשה סתם כך, הרי יש לו את הסיכוי הגדול ביותר להיות רצון חופשי. וגם להיפך. כל רצון הנעשה סתם כך יש לו סיכוי להיות חופשי. ואז גיליתי שערכים [ביניהם כאלו שאבד עליהם הכלח] כמו למשל אופי, מפריעים לרצון להיות חופשי.
בריאה ואיון
האם 0 יכול להפוך ל-1 והאם 1 יכול להפוך ל-0? כמה שזה נשמע מוזר התשובה היא חיובית. ה-0 אינו שונה מה-1 אלא בהיותו חסר כיוון [בלשון האובריג'ינים: ''ישן מתחת לאדמה''] כפוטנציאל לפני שהוא מופיע כ-1 של דרך [בנוסח היפני] או כ-1 שיכול לשמש עיקר [בנוסח המערבי]. המעבר הזה נקרא בריאה. ובתקופה המאגית עמלו הרבה מכשפים על הפיכה הזו של 0 ל-1 וחזרה. התוצאה היתה היכולת להפריד מתכות, הקידמה החקלאית, החציבה, ובניית הממלכות העתיקות, המצאת הכתב והגלגל, כל אלה הומצאו בתקופה זו כתולדה של החיפוש המאגי אחרי השינויים שיכולים להיווצר בין 0 ל-1 ומניעת החזרה הבלתי נמנעת מ-1 ל-0 במקרה של החיפוש אחרי החיים הנצחיים למשל. הפיקסציה המערבית ב-1, והרצון לחפש את שרידתו הנצחית, הביאה את התרבות המערבית לרצון להידמות לאלים [במצרים וברומי] ואם לא באופן אישי אז לפחות באופן קיבוצי [שרידת האימפריה].
בהודו באותה תקופה עסקו בהארה ובדרך איך ''לערטל את ה-1 מארעיותו והפיכתו מחדש ל-0 מודע''. לזאת קראו בהודו ''הארה''.
היום כאשר הפיסיקה המערבית המודרנית מדברת על רצון של פוטון בין אם להיות חומר [1] או אנרגיה [0] אם מדובר במסה למשל, או אנרגיה 1 או מסה 0 אם מדובר בזרימה [לא חשוב], הרי שאנחנו חוזרים למודל הלייבניצי של 0 ו-1 השוחים במעורבב זה עם זה כאשר כל פוטון רוצה ואנחנו יכולים להחליט אם אנחנו ''יחידים ביקום'' עם כוח רצון [דומים ל-1] או שמא אנחנו יצורים כמו כולם עם רצונות ששוחים במרק הקיומי כשכל דבר יכול לגרום לכל דבר [תורת הכאוס ושום דבר אינו בלתי נמנע דומות ל-0]. בכל מקרה ככל שננסה להתמיד להיות 1 נגלה את הלא-כלום שבקירבנו וככל שננסה להטמע [דומות ל-0] נגלה את יחודנו כ-1.