|
|
|
הדרך לאושוויץ עוברת באוסלו
אריה פרלמן
כאשר שלט צה''ל בכל מטר מרובע של יהודה, שומרון וחבל עזה; כאשר נמשכה במרץ תנופת ההתנחלויות; כאשר לא היה באופק שום סיכוי לא לוויתור ולו על סנטימטר, ודאי לא ל''פשרה טרירטוריאלית'' - קל וחומר לא צפיה למדינה פלשתינאית -
מצבנו הבינלאומי היה טוב לאין שיעור: עשרות מדינות חידשו עמנו יחסים דיפלומטיים; מיליוני תיירים שטפו את הארץ; מיליוני עולים שבו אל המולדת; כינוסים ואירועים תרבותיים ומדעיים התקיימו בארץ ללא שום חשש מחרם דיפלומטי או מאירוע ביטחוני; ואפילו נראו סימנים להתאוששות הכלכלה מהמיתון.
חשוב במיוחד לציין, שאם כי מעולם לא פסקה האנטישמיות בעולם, ולא נדמו דברי ביקורת הגונה או התנפלות מרושעת, עדיין איש לא חלם על הממדים המפלצתיים של האנטישמיות המשתוללת, המרעילה כל חלקה טובה בתבל, ושולחת את גרורותיה הסרטניות אף למקומות מהוגנים, כפי שציין ברמן במאמרו, וכפי שהדגיש כי השמיט עשרות דוגמאות אחרות.
באותם ימים, של ''כיבוש משחית'', של ''דיכוי העם הפלשתינאי הלוחם לחירותו'', באותם ימי 'אפלה' של ''התנחלויות פוליטיות-גזלניות-פושעניות'' - עצם הדיבורים על השמדת המדינה, קץ הציונות או שאר מיני ייאוש וביאוש - היו בחזקת בדיחה תפלה, או נחלתם של קומץ רדיקלים סהרוריים.
באותם ימי השחור הרעים - בשנים שקדמו להסכמי ספטמבר השחור (כוונתי היא, כמובן, לספטמבר השחור 1993) - לא היו שום פיגועי התאבדות - למרות שכבר אז היה חמאס וג'יהאד איסלאמי, ולפי ההיגיון המעוות של השמאל - היו אמורים להיות לא שני פיגועי התאבדות בשבוע - כי אם שבעה ביום. אך דא עקא, שידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי היו קשורות במידה רבה - ואידך זיל גמור.
משטרי המאפיה הערביים מסביבנו, שלא חדלו מדרישתם ל'דמי-חסות' בדמות מעט האדמה שנותרה לעם העתיק ומעונה שלנו - זכו לפתע למימוש חלומם הרטוב: הנה, היהודי הגאה, שסוף כל סוף הוכיח קבל-עם ועולם שהוא אכן מסוגל להיות קשור לאדמתו, ''ככל העמים'' - נהג כחנווני מדרג ב', וכאדם מוסרי מדרג ג' - והסכים למסור את היקר לו ביותר - את המולדת - תמורת טפיחה קרה על השכם וחיוך זדוני המוסווה-אך-בקושי על פניו של המאפיונר הערבי.
ואכן, כפי שתמיד קורה ביחסים עם המאפיה, התקיים ירח-דבש קצר ומזוייף, שנמשך כל עוד התהולל המאפיונר ונהנה מכספי סיבוב הסחיטה הנוכחי שלו.
אך עד מהרה הגיע הרגע שבו שב הפושע עם תיאבון מוגדל, עם עיניים בוערות אף יותר, ועם סבלנות קצרה בהרבה - ותבע להגדיל את הסכום.
מטבע הדברים, מגיע הרגע שבו החנווני שלנו נאלץ לפשוט ידיו בחוסר-ברירה ולומר לביריון: ''אין יותר - נגמר''.
ואז מגיעה ההתפרצות.
היום - ומעטים יחלקו על כך, ישראל נמצאת במצב שונה לחלוטין ממה שהייתה בו ערב הסכם הדמים הארור:
* חל צמצום ניכר ב''כיבוש המשחית''
* בוצעה נסיגה הן באדמה והן בסמכויות
* הפלשתינאים נהנים מסוג מסויים של אוטונומיה - גרועה ככל שתהיה - אך ודאי טובה ממה שהיתה בימי יצחק שמיר
* הובעה נכונות למסור 91% משטחי יש''ע, ולעקור את רוב ההתנחלויות - וזאת על-פי התועמלנים הפרו-ערביים המחמירים ביותר.
אז מדוע משתוללת האנטישמיות? מדוע ישראל מצורעת בעולם? כיצד קורה שאבדו כל הרסנים, עד ששגריר צרפת בלונדון מכנה את ישראל ''מדינה מחורבנת'', השדר השוודי מערב פוליטיקה גסה בתחרות תרבותית, ושר החוץ הבלגי מסרב לגנות השתוללות אנטישמית בארצו בתואנה ש''הישראלים אשמים''?
הסיבה היא שהעם היהודי, וזו עמדה היסטורית - לא תיאולוגית - נידון לשנאת-נצח.
אם לא נצח - אז לפחות שנאה לטווח של דורות רבים מאוד.
בידי ישראל קיים המפתח בשביל לקבוע, האם השנאה תהיה מעורבת בכבוד - או מעורבת בבוז.
שנאה המעורבת בבוז - היא רעל מוחלט וקטלני - שסופו אלימות חסלנית.
שנאה המעורבת בכבוד - טומנת בחובה סיכוי שהכבוד וההערכה יגברו על השנאה, או לפחות יאזנו אותה.
כן: לאחר נצחון ישראל ב- 1967, אמר דה-גול - לא קוטל קנים, ששוב אנו חוזים ב''יהירות היהודית''. אכן: פעולות התגמול של ישראל ברחבי העולם, התקפותיה ומדיניותה הביטחונית עוררו ביקורת בעולם, וכן זעם והתפרצויות אנטישמיות - אך גם היוו מקור להערכה ואף הערצה - וכן דגם לחיקוי על-ידי מדינות אחרות.
עמידתה הנחושה של ישראל על שלמות ירושלים ועל אי-חזרה לקווי 1949 - הביאו את הקונגרס האמריקני לתמוך חד משמעית בשלמות ירושלים תחת שלטון ישראל - ואת נשיאי ארצות-הברית לדורותיהם להתנגד מפורשות לשיבה אל גבולות אושוויץ ולהכריז על ''אי-תמיכה'' במדינה שלישית בינינו לבין ירדן.
אך מאז שהתחיל מדינת היהודים להתנהג כמו אותו היהודי הבזוי, המנסה בכל כוחו לרצות את הפריץ, כאשר את תפקיד קשישטוף האציל מווארשה - ממלאת ''דעת הקהל בעולם'' - נשם העולם לרווחה.
כי הנה שב היהודי לתפקידו ההיסטורי ה''נכון'', כדמות מתרפסת וחסרת-הגנה, שניתן להכות בה בכל עת ובכל מקום - ועוד לזכות ממנה בחיוך חולני של תודה...
כאשר הביאו הגאונים את הסכם אוסלו לאנשי ממשל קלינטון - הייתה התגובה הטבעית (אך החשאית - למרבה הצער) ''השתגעתם''???!!!
כי בעולם שבו רוסיה מסרבת להשיב ליפן שני איים עלובים; בריטניה מסרבת לסגת מגיברלטר; וספרד ממאנת להחזיר לפורטוגל עיירת-גבול נידחת -
בעולם כזה, כאשר העולם הנדהם - המכיר את התנ''ך - רואה כיצד היהודים בורחים בתרועות ששון מענתות, בית-אל, רמתים-צופים,שילה ותקוע -
אין פלא שתחושת התדהמה הראשונית, מתחלפת מהר מאוד בבוז עמוק, והופכת לתיעוב תהומי ואינסטינקטיבי - מסוג התיעוב שכל אדם בריא בנפשו יחוש לנוכח אדם שלא מוכר את אימו לזנות - אלא נותן אותה חינם, ולא זו בלבד אלא בשמחה - ורק כדי להוסיף חטא על פשע - לאוייבו המר ביותר...
מדוע שנתפלא על גלי האנטישמיות הפורחת, כאשר היהודים, בהתנהגותם, במסריהם, במחדליהם ובגמגומיהם - משדרים לכל עבר: ''דמנו מותר! חיינו הפקר!''?
הרי גם אדם הגון וטוב לב - יתקשה שלא להוסיף בעיטה למזוכיסט המשדר כי אין לו הנאה טובה יותר בחייו העלובים.
אנחנו רק בתחילת הדרך. עדיין לא נפרצו כל הסכרים, והשיטפון עוד לא הציף את בתי חיינו. בידינו הדבר, להתגבר על חרדת האימים האוחזת בנו רק מעצם המחשבה שנספוג ביקורת - ולהכות באוייבנו שוק על ירך, ולהשיב, במלים ובמעשים, בלב ובראש פנימה ובפינו כלפי חוצה - את ארצנו האהובה הנחמסת בידי חבר-רוצחים שאנחנו הבאנו עלינו במו-ידינו.
אך אם נמשיך בהיסוסים ובגמגומים - לא נוכל לעמוד אל מול השיטפון: בתי הכנסת השרופים בצרפת יהפכו חלילה לגופות יהודים, והשתוללות מרד אוקטובר 2000 תיראה עוד כמשחק ילדים.
|
|
|
הדרך לאושוויץ עוברת באוסלו
