פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_3217

המפלט האחרון של אנכרוניזם ערבי
צבי גיל (יום רביעי, 16/11/2005 שעה 8:00)


המפלט האחרון של אנכרוניזם ערבי

צבי גיל



המאמר התפרסם באתר של המחבר זרקור.

נשיא סוריה, בשאר אל אסאד, אמר לפני ימים אחדים כי רק ישראל יוצאת נשכרת מן האירועים האחרונים. הכוונה היא לכל מה שקשור לרצח רפיק אל חרירי. זאת היא התקדמות מצד השלטון הסורי, אשר טען כי ישראל היא זאת שאחראית לרצח ראש ממשלת לבנון. בסוריה אין לשלטון בעיה עם התקשורת, הסופרים והמשפטנים וכיו''ב אליטות. הכללים של ''שורת המקהלה'' חלים עליהם תמיד. לעומתם המצרים, שמקיימים יחסי שלום עם ישראל, מנסים להיות ''מתווכים הוגנים''. חוגי האינטליגנציה בקרבם הם מן המבקרים הארסיים ביותר של ישראל, עד כדי הטלת חרם על כל אדם, עיתונאי, אקדמאי, אמן, שיהין להתבטא למען ישראל או לבקר בה.

הרושם הוא שלא זו בלבד שהממסד אינו נאבק בתופעה זאת. אלא – במקרה הטוב ביותר – הוא מאוד סובלני. במקרה הרע הוא מעודד. שכן בכך הוא גם מאזן את קיום היחסים עם ישראל, וגם מעמיד פנים כי ב''משטר חופשי'' כל אחד רשאי להתבטא כאוות נפשו. ישנה עוד סיבה, מאוד מובנת, ליחס הזה של האינטליגנציה המצרית לישראל. תחושת תסכול ונחיתות.

בשני העשורים שנסתיימו בשנת אלפיים רשמו המדינות הערביות כולן 370 פטנטים חדשים. באותו פרק זמן רשמה ישראל, שאוכלוסייתה מהווה כ-‏2.5% מאוכלוסיית אותן מדינות, לא פחות מ-‏7662 פטנטים.
בסמינר בינלאומי אשר תוכנו הובא בכתב העת Commentary וצוטט בקיוונים היו המשתתפים הערביים, לרוב, יותר גלויי לב. אחד מהם התלונן כי בחברה הערבית חסרים שלושה דברים: חופש, ידע ושוויון נשים. פלשתינאי התבטא כי ישראל בת החמישים לא רק עשתה עבודה נפלאה, אלא חוללה נס. גולה עיראקי שחי במרוקו אמר כי החברה הערבית נכשלה במעבר לעולם המודרני משום שלא ייחסה תשומת לב לידע. אולם, כאמור, לא זאת היא הדעה הרווחת המוצהרת והצעקנית של האינטלקטואלים הערביים בארצותיהם. ובכך הם מבטאים דעת קהל גדולה למדי.

בעקבות הפיגועים בירדן, כותב צבי בראל ב''הארץ'', 11.11.2005, חיפשו שם על מי לכעוס. בכתבה של מייקל סלקמאן מהניו יורק טיימס, מרבת עמון, 12.11.2005, נאמר בכותרת: ''רבים בירדן רואים באויב הישן – ישראל – מאחורי מתקפת הטרור''. ''מי אמר שזה הם?'' צוטט אחד בשם אחמד אל זהווארא בהתכוונו לארגון אל קאעדה, ''יכול להיות שזאת ישראל''.

הכתב מוסיף: ''בעוד שרוב הערבים רואים בישראל כאויבת, קשה להתעלם מן המשקל שישראל תופסת באובססיה האזורית ומסיטה את תשומת הלב מנושאים חברתיים, פוליטיים, דתיים וכלכליים. זאת המציאות שלהם, קובעים פרשנים מקומיים''. הכתב מזכיר את הגרסה הערבית כי העובדה שאלפי יהודים לא הופיעו לעבודה במגדל התאומים ב-‏11 בספטמבר 2001 מלמדת שישראל הייתה מאחורי הפיצוץ. הכתב מצטט את טאהר אל-מסרי, ראש ממשלת ירדן לשעבר, שאמר: ''ברור שישראל לא הייתה מעורבת בפיצוצים ברבת עמון אך הוא מבין למה כל כך הרבה אנשים מאשימים את ישראל''.

ומדובר בירדן שלה, בדרג השלטוני, היחסים החמים ביותר עם ישראל. אולם נראה לי כי ביחסים אלה בייחוד עם ירדן, ישראל לא צריכה להסתפק בכך שקיימים קשרים בטחוניים הדוקים בין שתי המדינות, זאת לא רק לתועלת ישראל אלא, לא פחות, לטובת הממלכה ההאשמית. העובדה שאלפי משפחות ירדניות מתפרנסות ממפעלים ישראליים מהווה אינדיקציה לקשרים הכלכליים. יש לדרוש שיחסים אלה יחלחלו לתודעה הציבורית. גם זאת לטובת שני העמים. מי שמטיל את האשם כל הזמן על הזולת בוחר, אמנם, במפלט נוח מאוד, ואת ישראל התופעה הזאת לא משרתת, אך היא גורמת נזק לירדן עצמה. וכשם שיש להטביע את התודעה בקרב הישראלים שעלינו להתייחס אל השכנים בצורה אובייקטיבית ככל הניתן, כך חייבת ירדן לדאוג שתושביה יראו את שכנתה בפריזמה נכונה.

כל מיני הסברים הם יפים לרקע ההיסטורי, אך המציאות, על האורות והצללים, היא שצריכה להכתיב את היחס של הירדנים והמצרים לישראל. נדמה לי שלמרות החיכוכים המתמידים בין ישראל לשכניה הקרובים – הפלשתינאים – דווקא מהם, כך אני מאמין, ועל בסיס המתרחש כיום, תבוא הדוגמה לאותם חוגים צעקניים במדינות ערב שתמיד מוצאים בישראל שעיר לעזאזל למחדליהם שלהם.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.